קוינוביון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איקונין קופטי של פכומיוס, מייסד מנזרי הקוינוביון

קוינוביון (קוינוביום) (בלטינית: cenobium, ביוונית: κοινός =משותפים, βίος = חיים) הוא מנזר שיתופי, בו חיו, למדו, התפללו, ואכלו הנזירים, תוך חיי שיתוף.

הקוינוביון התפתח מן הלאורה, שבה קבוצת נזירים היו מתבודדים ואף מסתגרים מן העולם, ונפגשים במקום משותף רק בימי התפילה (שבת וראשון). נזירים מפורסמים כסבאס, תיאודוסיוס, תיאוקטיסטוס ואחרים, חיו בין שתי צורות נזירות אלו. חלק מחייהם בילו בהתבודדות במערה מבודדת כחלק מלאורה, וחלק מחייהם חיו ואף הקימו מנזרי קוינוביון.

בקוינוביון היו מכינים את פרחי הנזירים לחיי התבודדות בלאורה, עד לרגע שבו הנזירים הצעירים הוכיחו כי ביכולתם להתבודד, ואז הורשו להצטרף ללאורה. ברוב הקוינוביה היו נושאי תפקידים שהתמנו בחלקם על ידי אנשי המנזר ובחלקם על ידי המרכז הדתי הקרוב.

מאפיין ייחודי של קוינוביון הוא נושא הצייתנות המוחלטת. כל עוד היו הנזירים מתבודדים או חיים בהתבודדות חלקית, היה אמנם בעל סמכות רוחנית שאפשר היה להתייעץ איתו. אבל לא הייתה כפייה ולא הייתה חובת התייעצות או חובת מימוש העצה שקיבלו. במנזרים הצייתנות הפכה לעיקר, כל נזיר חייב בצייתנות מוחלטת לאב המנזר.

למנזר הייתה לרוב חומה. לא לשם הגנה אלא כצורך רעיוני להדגיש את ההסתגרות וההתבודדות.