איקונין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערכים בנצרות
נצרות

פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש: האל האב • ישו • רוח הקודש
זרמים עיקריים נצרות קתולית • נצרות רוסית פרבוסלבית • נצרות אורתודוקסית נצרות פרוטסטנטית • נצרות אוריינטלית היסטוריה של הנצרות ועידת ניקיאה • מלחמת האיקונין פילוג הכנסייה הנוצרית הפילוג המערבי • הרפורמציה אישים מרכזיים השליחים • פאולוס • אתנסיוס אוגוסטינוס • אבות הנצרות • תומאס מאקווינס לותר • קלווין התאולוגיה הנוצרית מונותאיזם • השילוש הקדוש • הקרדו • לוגוס כריסטולוגיה • התגלמות • הלידה הבתולית צליבת, תחיית ועליית ישו • הביאה השנייה החטא הקדמון • כפרה • חסד • גאולה חגים מרכזיים פסחא • חג המולד • חג העלייה • פנטקוסט התענית הגדולה • חג הבשורה • חג ההתגלות הפולחן הנוצרי הסקרמנטים • טבילה • וידוי סעודת האדון • צלב • איקונין תפילה • קדושים כתבים נוצריים הברית הישנה • הברית החדשה הבשורות • הספרים החיצוניים ההיררכיה הכנסייתית אפיפיור • פטריארך • חשמן מיטרופוליטן • ארכיהגמון • הגמון כומר • דיאקון • נזיר ראו גם נצרות ואנטישמיות • אדריכלות כנסיות

איקונין (מיוונית, εικων, "דמות") הוא צלמית שנעשה בה שימוש בנצרות. איקונין הוא ייצוג אמנותי של סמל או של דבר מה קדוש או אלוהי, כגון קדושים. איקונין יכול להיות ציור, תבליט, פסל, או פסיפס. בספרות היהודית, המונח "איקונין" מתייחס בעיקר לדמותו של ישו הצלוב התלויה על הקיר בכנסיות ובבתים נוצריים רבים.

[עריכה] צלמיות בנצרות המוקדמת וביהדות

אזכור ראשון של צלמיות מופיע כבר ביהדות, בספר דברי הימים ב', כששלמה המלך מעטר את המקדש עם דמויות של כרובים:

	וַיַּעַשׂ בְּבֵית-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, כְּרוּבִים שְׁנַיִם--מַעֲשֵׂה, צַעֲצֻעִים; וַיְצַפּוּ אֹתָם, זָהָב
-- דברי הימים ב', ג', י'

ארכאולוגים חשפו מספר פסיפסים המתארים אירועים תנ"כיים בשרידים של בתי כנסת עתיקים.

איקונוגרפיה (יצירת האיקונין וחקר הנושא) צברה חשיבות בנצרות בשל האמונה בהתגלמות הקדושה בחומר.

יוספוס מקיסריה, הגמון נוצרי ומראשוני ההיסטוריונים של הכנסייה, מתעד סיפור נפוץ אודות האיקונין הראשון בנצרות. בסיפור זה (על־פי אחת מגרסאותיו), שלח המלך אבגרוס מאדסה מכתב לישו בירושלים, וביקש ממנו לבוא ולרפאו מחוליו. ישו לקח פיסת בד פשתן ולחץ אותה אל פניו, כך שהתקבל "תדפיס" של פניו על הבד, ושלח את הבד אל המלך. בד זה נותר באדסה, על־פי האגדה, עד למאה ה־10, ואז נלקח לקונסטנטינופול. הוא אבד ב־1204 כשהעיר הותקפה במהלך מסע צלב. זוהי אחת הגרסאות בדבר האיקונין הראשון.

יוספוס מדווח גם כי ראה איקוניות רבות של ישו, פאולוס, ופטרוס שהיו ישנים למדי, כמו גם שראה פסל ארד של ישו מחוץ לביתה של אישה שנרפאה ממחלה קשה לאחר תריסר שנים; האישה מוזכרת בברית החדשה, אך לא הפסל.

במערות קבורה נוצריות עתיקות נמצאו גם ציורים פשוטים של ישו, כמו גם תיאורים של סצנות מתוך הברית הישנה. מערות אלה ("קטקומבות") שמשו לא רק לקבורה, אלא גם להסתתרות מפני רודפיהם הרומאים. מסופר גם כי לוקאס צייר לפחות שלושה איקוניות של מריה הקדושה; יש המאמינים כי אחד מאלה שרד עד ימינו, והועבר לתיחווין שברוסיה בשנת 2004.

האיקונוגרפיה שגשגה תחת האימפריה הביזנטית החל מהמאה ה־5 או ה־6.

[עריכה] איקונוקלאזמה (ניפוץ אלילים) והרפורמציה

החל מהמאה ה-8 הופיעו בנצרות ויכוחים לוהטים, לעתים אלימים, על נושא הסגידה לתמונות, שלעתים נראו תמימות וראויות לשבח, ולעתים נראו כצורה של עבודת אלילים. ויכוחים אלה הובילו לעתים קרובות לאיקונוקלאזמה, ניפוץ המוני של איקוניות. כך, לדוגמה, האיסור המוחלט על איקונין שהטיל לאו השלישי בשנת 730 בכל רחבי האימפריה הביזנטית, והניסיון הפחות מוצלח של יורשו, לאו השישי, לחזור על איסור זה בשנת 813.

תמונות דתיות היו גם אחת מנקודות המחלוקת של הרפורמטורים הפרוטסטנטים, שעודדו או יזמו אייקונוקלאזמות בחלקים שונים של אירופה, ועדיין נמנעים באופן כללי מאיקונין, הן בבתים והן בכנסיות.

[עריכה] איקונין במסורות הנוצריות המזרחיות

השימוש באיקונין התפתח מאוד ברוסיה לאחר המרתה לנצרות אורתודוקסית בשלהי המאה ה-10. הם הפכו נפוצים במיוחד בכנסייה האורתודוקסית, בכנסייה האורתודוקסית המזרחית, ובכנסייה הקתולית המזרחית.

בשימוש מסוג זה, איקונין הוא בדרך־כלל ציורים קטנים על עץ. בבתים דתיים רבים ברוסיה, למשל, יש איקוניות מסוג זה התלויים על קירות. יש היסטוריה עשירה ותבניות עשירות של סמליות דתית המקושרת לאיקונין. הנוצרים האורתודוקסים מכנים אותם לעתים "חלונות לגן־עדן". בכנסיות מזרחיות אלה, מרכז הכנסייה מופרד באופן טיפוסי מהמזבח בעזרת "איקונוסטסיס", קיר של איקונין.

האיקונין הנודע של המדונה השחורה בצ'נסטוחובה (פולין)

איקונין מוארים לעתים קרובות בעזרת נרות או כדים ובהם שמן ופתילה (ההעדפה נתונה לנרות משעוות דבורים ולשמן זית בשל בעירתם הנקייה מעשן). מעבר למטרה הפרקטית של הארת הציורים בכנסייה חשוכה בימים שבטרם החשמל, יש כאן גם סמליות של "הארת" הקדושים בידי ישו, "אור העולם".

כשנוצרים אורתודוקסים מביעים כבוד או מייחסים קדושה לאיקונין, הם מבינים כי הקדושה שייכת רק לדמויות או למאורעות המתוארים באיקונין, ולא לאיקונין עצמו. כדי להבהיר זאת להמוני העם, נאסרה הסגידה לאיקונין בידי אותה מועצה ממש שטענה בזכות השימוש בהם, המועצה האקומנית השביעית (המפגש השביעי של מועצת הכנסייה העולמית). בקדשם את האיקונין, מודים הנוצרים האורתודוקסים בכך שעולם החומר אינו בהכרח רע, והוא יכול לשמש גם את האל. הקדוש הנוצרי ג'ון מדמשק ציין כי האייקונוקלאסטים, שתקפו את השימוש באיקונין, מצאו את עצמם מכחישים את הטוב שבעולם החומר (וזוהי, על־פי האמונה הנוצרית, כפירה, משום שישו עצמו הופיע בעולם החומר, וחזר לחיים כבשר ודם).