אב מנזר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אב מנזר או אם מנזר – כינוי לאדם העומד בראש מנזר.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח הלטיני לאב מנזר הוא "abbas", מילולית "עבאס", בלשונות אירופאיות "אבאט", מקור המילה במילה העברית "אבא".

המילה ηγουμενος (היגומנוס, hegumenos) ביוונית היא המילה המתארת את תפקיד אב מנזר הגברים בנצרות האורתודוקסית ואילו ἡγουμένη (היגומניה hegumenia) היא המילה לתיאור אם המנזר העומדת בראש מנזר נשים.

בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של בנדיקטוס מנורסיה, אב מנזר ומייסד הבנדיקטינים, מאת פרה אנג'ליקו, מהשנים 1437-1446 לערך

לכל מנזר יש אב מנזר האחראי על המנזר ועל הנזירים החיים בו, במנזרי נשים יהיה תפקיד זה מסור בידי אם המנזר. אב המנזר יהיה לרוב נזיר בעצמו, אולם יש מקרים שבהם המינוי הוא של בעל סמכות אחרת, לעתים ניתן התואר לאיש דת שאינו מנהל מנזר באופן מעשי ולעתים ניתן התואר למי שעמד בראש קבוצת נזירים נטולי מנזר. אבות המנזר הראשונים חיו במנזרים של מדבר יהודה, מצרים וסוריה. חלקם היו דור ראשון לתלמידי ישו, לכן שלטו בעברית ומכאן השימוש במונח העברי לתיאור התפקיד. עם התפשטות הנזורה נדד גם שמו של התפקיד לאימפריה הרומית, השתנה ל-abbot וכך נתקבע.

בקהילות המזרחיות נקרא אב המנזר "הגומן" (Hegumenos) או ארכימנדריט (ἀρχιμανδρίτης).

למילה ארכימנדריט (מנדרה ביוונית היא מקום סגור, כמו מכלאת צאן או מנזר שיתופי המוקף בחומות) במקורה יש משמעות כאדם נושא משרה כנסייתית האחראי ומפקח על מספר מנזרים שבכל אחד מהם יש הגומן משל עצמו.

מעמדו וסמכותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד פרסום תקנון בנדיקטוס היו מקרים שבהם אב מנזר שלט על מנזר בודד והיו מקרים בהם שלט על מספר מנזרים. תקנון בנדיקטוס, שעד לרפורמה של קלוני היה התקנון הקובע למנזרי אירופה, קבע כי לכל מנזר יהיה אב מנזר וכל אב מנזר יכהן במנזר אחד בלבד.

תקנוני המנזרים השונים קבעו את מעמדו וסמכויותיו של אב המנזר והגבילו מעורבות מצדם של בישופים. האפיפיור גרגוריוס הראשון, שהיה נזיר טרם מינויו כאפיפיור, צמצם את יכולת ההתערבות של בישופים בעבודתם של אבות המנזר ומנע מבישופים להדיח אב מנזר ללא סיבה מוצדקת.

התקנונים השונים קבעו אף את אופן בחירתו של אב מנזר חדש, לרוב אחרי פטירתו של אב המנזר הקודם. שתי הגישות הרווחות היו:

  • אב המנזר המכהן בוחר נזיר אחד ומכשיר אותו כיורש, הצידוק לגישה זו אומר שהנזירים ישתדלו להיות טובים יותר על מנת לזכות בתפקיד
  • כלל הנזירים, או קבוצת נזירים בכירים, בוחרים את מי שהם רואים כמתאים ביותר, הצידוק לגישה זו אומר שכך נמנעת חנופה כלפי אב המנזר.

במהלך המאה ה-4 עד המאה ה-9, להיות אב מנזר הייתה דרך של משפחות האריסטוקרטיה הפרנקית לזכות במעמד ובתהילה. משרות הבישופות היו מסורות בידי האצולה הגאלו-רומית ולבני משפחות אריסטוקרטיה פרנקית היה קשה מאד להיכנס למעמד הבישופים, שהיו בעלי סמכות דתית ובעלי יוקרה.

משפחות שתרמו חלקת אדמה להקמת מנזר יכלו למנות את אחד מבניהן כאב המנזר, תפקיד בעל יוקרה. אם אב המנזר עלה למעמד בישוף, או אם הפך לאחר מותו לקדוש, הייתה המשפחה זוכה ביוקרה הנלווית למעמד זה.

היו משפחות שהקימו על אדמתן מנזר לגברים ומנזר לנשים. לפי ד"ר נירה פנסר מאוניברסיטת חיפה[1] דווח במאה ה-7, לראשונה, על נשים ממשפחות האריסטוקרטיה הפרנקית המשמשות אם מנזר הן עבור מנזר הנשים והן עבור מנזר הגברים (עד אז היו גברים מהווים אבות מנזר לגברים ונשים אמהות מנזר לנשים. היו אף מקרים שבהם גברים היו אבות מנזר לנשים אולם לא להיפך).

בבודהיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במנזרים בודהיסטיים אב המנזר הוא נזיר האחראי על המנזר ועל שוכניו.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]