קרב פינטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מאתיי באסאראב, שליט נסיכות ולאכיה

קרב פינטה נערך ליד הכפר פינטהרומנית: Finta), בנסיכות ולאכיה, ביום 17 במאי 1653, בין הצבא של נסיכות מולדובה, בראשותו של וסילה לופו ובסיוע חיל משלוח של קוזקים המונהגים על ידי טימוש חמלניצקי ובין צבאה של נסיכות ולאכיה בהנהגתו של מאתיי באסאראב. תוצאות הקרב הובילו לשינויים בשלטון בנסיכויות הרומניות.

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי הנסיכויות, מהן נוצרה מאוחר יותר רומניה, נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה היו במאה ה-17 מדינות חסות של האימפריה העות'מאנית, שילמו לה מס ומינוי השליטים היה בידי הסולטאן. שני השליטים, מאתיי באסאראב בוולאכיה ווסילה לופו במולדובה, הגיעו לכס השלטון באותה תקופה ושניהם הפגינו יכולת שלטונית רבה מקודמיהם בכס. לווסילה לופו היו שאיפות התפשטות, שכללו גם את ארצו של באסאראב.

מאתיי באסאראב ניהל מדיניות של שיתוף פעולה ותמיכה הדדית עם נסיכות טרנסילבניה בהנהגתם של גיירג' ראקוצי הראשון ובנו, גיירג' ראקוצי השני. לנסיכים הטרנסילבניים היו שאיפות התפשטות לכיוון הונגריה ופולין, לכן הברית עם בסאראב הייתה חשובה להם ושאפו לשליט ידידותי ומשתף פעולה במולדובה.

וסילה לופו טיפח, באמצעות מתנות יקרות, יחסים טובים עם הפקידות הבכירה של האימפריה העות'מאנית ולאחר נישואי בתו הצעירה, רוקסנה, לבנו של בוגדאן חמלניצקי, טימוש חמלניצקי, זכה לבן ברית רב כוח. וסילה לופו ניסה פעמיים, לראשונה ב-1637 ופעם שנייה ב-1639, להשתלט על נסיכות ולאכיה, אך המהלכים שלו נכשלו.

לאחר מותו ממחלה של יואן, הבן של וסילה לופו, שיועד על ידי אביו לשלוט על אחת הנסיכויות, בעוד אביו שולט על השנייה, ב-1640, נרגעו היחסים בין לופו ובין מאתיי בסאראב, הם השלימו ואף בנו כנסיות לציון השלום ביניהם. בסוף 1652 שוב התדרדרו היחסים ולגבי הסיבה יש מחלוקת. סברה אחת טוענת שלופו, בעזרת הקוזקים של חתנו, תכנן פעם נוספת להרחיב את שלטונו וסברה אחרת טוענת שגיירג' השני ראקוצי החליט להדיח את שליט נסיכות מולדובה וגייס למטרותיו גם את מאתיי בסאראב.

קרב פינטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה למולדובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב 1653 תמכו גיירג' ראקוצי ומאתיי בסאראב תמיכה צבאית בלוגופט הגדול של וסילה לופו, גאורגה שטפאן, שמרד נגד לופו וניסה לתפוס את השלטון. גוף לוחם טרנסילבני, בפיקודו של יאנוש קמני (Kemeny), חדר לנסיכות מולדובה דרך מעברי ההרים המפרידים בינה ובין טרנסילבניה. גוף צבאי ולאכי, בפיקוד הספטאר הוולאכי, דיאיקול בויצ'סקו (Diicul Buicescu) הגיע מכיוון מילקוב[1].

לופו הופתע מהפלישה וכשהפולשים הגיעו לרומאן, הוא נסוג לכיוון חוטין ובהמשך עבר את הדניסטר ושלח לבקש עזרה מחתנו, טימוש חמלניצקי. הפולשים הגיעו בינתיים לבירת נסיכות מולדובה, ליאשי.

שובו של וסילה לופו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טימוש חמלניצקי, מפקד הקוזקים שהשתתפו בקרב פינטה

לאחר שגאורגה שטפאן הושב על כס השלטון ביאשי, הגיע טימוש חמלניצקי עם צבא קוזקים. טימוש עבר את הפרוט ב- 30 באפריל ובפופריקאן (Popricani) הכה את צבאו של גאורגה שטפאן ותפס את השלטון ביאשי. וסילה לופו שב גם כן ולקח את מושכות השלטון לידיו. הוא לא הסתפק בכך והחליט לנקום במאתיי באסאראב - יצא עם כל צבאו ועם צבאו של חמלניצקי לכיוון ולאכיה ובהגיעו לפוקשאן[2], שרף את החלק הוולאכי של העיר.

יחסי כוחות והרכבם[עריכת קוד מקור | עריכה]

דייקול בויצ'סקו וגאורגה שטפאן, ששהו עם כוחותיהם באזור הגבול, במילקוב, נאלצו, לאחר מספר התנגשויות עם כוחותיו של וסילה לופו, לסגת. מאתיי באסאראב, שקיבל את הידיעות על התקדמות אויבו, יצא עם צבאו מבירתו, טרגובישטה והקים את מחנהו בין נחל יאלומיצה ובין יובל קטן שלו, שאפיקו היה בוצי מאוד וקשה למעבר, בקרבת הכפר פינטה. בטלז'ן הייתה התנגשות בין הקוזקים ובין הסיימנים (seimeni‏)‏[3], ששלח באסאראב לעזרתו של דייקול. הסיימנים התגוננו היטב ונסוגו בצורה מסודרת

לפי הערכות של היסטוריונים מהמאה ה-20 צבאם של טימוש חמלניצקי ושל וסילה לופו כלל יותר מ-20,000 לוחמים ובהם: 16,000 קוזאקים, 4,000 מולדאבים ו-2,000 טטרים. בנוסף לכך הייתה ללופו יחידת קטנה של שכירי חרב גרמנים (כמאה מוסקטרים) ו-20 תותחים.

צבאו של באסאראב כלל כ 15-16 אלף איש. חוץ מוולאכים היו בצבאו גם שכירי חרב – פרשים פולנים, פרשים הונגרים וחיילים רגלים גרמנים. לצבא הוולאכי היו 12 תותחים.

סידור הכוחות בשדה הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאתיי בסאראב בחר להתחיל את הקרב במגננה, לכן מיקם את צבאו בשטח צר בין נהר יאלומיצה לבין נחל ז'ינטה (הינטה) שגדותיו היו בוציות. באגף הימני הציב יחידות של מיליציות בויארים , רגלים ולאכים וסיימנים. באגף השמאלי העמיד יחידות פרשים פולניות והונגריות. באסאראב עצמו, עם המשמר האישי ועם שכירי חרב גרמנים, ניצב במרכז המערך ההגנתי. על האגף הימני פיקד גאורגה שטפאן, הבויאר המולדבי ששאף להחליף את לופו בכס השלטון של נסיכות מולדובה ועל האגף השמאלי הופקד דיאיקול (או דיאקול) בויצ'סקו.

חמלניצקי לא שעה להפצרותיו של לופו לתת לצבא מנוחה למשך יום-יומיים אחרי הקרב של 16 במאי בטלז'ין. הוא הורה לו מיד לאחר תום הקרב להמשיך במסע לתוך ולאכיה. בידי חמלניצקי לא היו פרטים מעודכנים לגבי ההרכב של צבאו של מאתיי בסאראב. בניגוד לקרבות קודמים, הפעם היה למאתיי בסאראב יתרון במספר הפרשים לעומת פרשי הקוזאקים. אילו ידע זאת חמלניצקי, היה יכול לנצל את עדיפות הקוזאקים בנשק החם, כדי לבלום את התקפות הפרשים הוולאכים.

טימוש חמלניצקי חילק את צבאו לשלושה מחנות נפרדים עם פיקוד נפרד לכל מחנה. לא היה קשר בין המחנה המולדבי לבין המחנה הקוזאקי. לאחר שחצה את נחל הז'ינטה, חמלניצקי סידר את צבאו באופן הבא: באגף השמאלי - המולדבים של לופו, במרכז ובאגף הימני מוקמו הקוזאקים.

מהלכי קרב פינטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב נערך ביום 17 במאי 1653. השליט הוולאכי לא שש להתחיל את הקרב וחיכה שיריביו יעשו את המהלך הראשון. הקרב החל בהתקפת פרשים מולדבים על הפרשים הוולאכים. טימוש חמלניצקי לא שיתף את חייליו בקרב באומרו: "שילחמו וינצחו אמיצי מולדובה גם בלעדי הקוזקים" ושמר את כוחותיו ככוחות מילואים. לאחר התנגשות קצרה בין הפרשים, לופו הכניס לקרב את יחידת המוסקטרים הגרמנים שלו. אש המוסקטים הניסה את הסיימנים הוולאכים (כאן בא לידי ביטוי היתרון הטכני של המוסקטים על רובי הארקבוז, בהם היו חמושים הסיימנים). הפרשים הוולאכים , שנשארו ללא חיילי הרגלים התחילו גם הם לסגת והאגף הימני של צבאו של מאתיי בסאראב פשוט התפרק. המולדבים במקום לרדוף אחר האויב הנסוג החלו לבזוז את המחנה הוולאכי. גם טימוש לא השכיל לנצל את הצלחת המולדבים ולא הכניס את הקוזאקים לקרב, מה שנתן למאתיי בסאראב זמן להתאושש. הוא ארגן את החיילים הנסוגים ויחד עם חיילי המשמר האישי שלו ובסיוע אש תותחים תקף את המולדבים. השליט מאתיי נתן דוגמה לחייליו באומץ ליבו ובעמידתו בראש חייליו, כשהוא מכוון אותם ומעודד אותם. כדור רובה פגע ברגלו של מאתיי בסאראב בקרבת הברך, אך השליט הוולאכי המשיך לעמוד, חרף הפציעה וללא חבישה ואף גירש בחרפות חייל שניסה לתמוך אותו. הבויארים הוולאכיים, בראותם את דוגמת שליטם, נלחמו גם הם בחרבותיהם השלופות. בעת שהקרב התלהט במיוחד פרצה סערה, כשכיוון הרוח הוא נגד פניהם של חיילי וסילה לופו. חיילי מולדובה נסוגו לבסוף והפעם היה תורם של המולדבים לברוח. הפרשים אומנם הצליחו להסתלק, אך יחידות הרגלים ספגו אבדות כבדות. בשלב זה החליט סוף סוף חמלניצקי לקחת חלק בקרב. הוא שלח כוח רגלים קטן עם כמה תותחים לעזרתו של לופו ועם מרבית צבאו תקף את החלק המרכזי של הצבא הוולאכי. בהתחלה הקוזאקים הצליחו להבקיע את המערך הוולאכי במרכז ולרגע היה נדמה כי הניצחון קרוב. כאן הכניס באסאראב לקרב את הפרשים ההונגרים והפולנים, אשר תקפו את האגף הימני של הקוזאקים. במהלך ההתקפה חמלניצקי השאיר את האגף חשוף וללא חיפוי, לכן ההתקפה של פרשי בסאראב תפסה אותם לא מוכנים. הקוזאקים התחילו לסגת בבהילות אל המחנה שלהם , באנדרלמוסיה שנוצרה איבד חמלניצקי את השליטה על חייליו. מאתיי בסאראב קידם את תותחיו והתחיל להפגיז את המחנה הקוזאקי. הפרשים הקוזאקים לא עמדו בהפגזה ונסו לכל עבר. גם הפיקוד הבכיר שלהם (כולל לופו וטימוש חמלניצקי) ברח משדה הקרב.

במחנה הקוזאקי נשארו רק חיילים רגלים . הם בנו מערך הגנה היקפי בעזרת עגלות וניהלו קרב עד הערב. עם רדת החשכה ניסו הקוזאקים לפרוץ את המצור, אך ללא הצלחה. לאחר קרב ארוך שנמשך כל הלילה השתלטו הוולאכים על המחנה הקוזאקי ולקחו את כולם בשבי. שבויים קוזאקים הוצאו להורג מיד, המולדבים והטטרים הושארו בחיים ובכל זאת בשדה הקרב נותרו 3,000 עד 4,000 מחיילי מולדובה. 16 תותחים מולדביים נפלו לידי השליט מאתיי. חלק מחיילי מולדובה, שנלקחו בשבי, הוצאו להורג לאורך הדרך במהלך הצעידה עד טרגובישטה.

תוצאות מאוחרות יותר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה ממפלת וסילה לופו, הוא איבד את כיסאו לשטפאן גאורגה ובמהלך הקרב על סוצ'אבה נהרג טימוש חמלניצקי. גם גורלו של באסאראב לא שפר עליו, פציעתו מיררה את חייו והסתבכה. חייליו דרשו תשלום מיוחד עבור הניצחון, מענק של שלוש משכורות, הוציאו להורג בויארים שנחשדו בהתנגדות לדרישותיהם ואף מרדו נגד שליטם שמת לבסוף ממחלה שתקפה אותו לאחר שגופו נחלש מההתמודדות עם הפציעה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

* Constantin C. Giurescu, Istoria Românilor, volumul III pag' 50 - 51
* Calin Hentea - Brief Romanian Military History, ISBN 0-8108-5820-7 The Scarecrow Press, 2007

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאילו גרושבסקי, היסטוריה של אוקראינה , כרך 9 , חלק 5 (באוקראינית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עיר חשובה בנסיכות מולדובה בימי הביניים, אך מאז ירדה מאוד בחשיבותה וכעת יש בה פחות מ-9,000 תושבים
  2. ^ העיר פוקשאן שוכנת בגבול שבין מולדובה ובין ולאכיה ואוחדה רשמית רק עם כינון רומניה
  3. ^ הסיימנים היו חיילים שכירים רגלים, מצוידים ברובי ארקבוז. מקור השם בצבא העות'מאני, שבו היו 34 גדודי סיימנים, כחלק מחיל היניצ'רים. בצבאו של מאתיי באסאראב היו כאלפיים סיימנים.