תותח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

תותח הוא כלי נשק חם הנועד להמטיר פגזים על אויב הנמצא במרחק ממנו. פגז התותח מונע מכוח הפיצוץ של אבק השריפה בעת הירי. כיום מקובל להגדיר תותח ככל כלי ירייה חם שהקליבר שלו הוא 20 מ"מ ומעלה. לצד התותחים הכבדים קיימים גם תותחים אוטומטיים, קטנים יחסית (כגון M61 וולקן), היורים מאות ואף אלפי פגזים קטנים לדקה.

עקרון פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרון הפעולה של התותח דומה לעקרון הפעולה של נשק קני חם אחר. הצתת אבק השריפה יוצרת תגובה כימית מהירה המשחררת כמות גדולה של גזים בתחתית הקנה. לחץ הגז הפתאומי שנוצר דוחף את הפגז במעלה הקנה (הכיוון הפנוי היחיד) ומעביר אליו כמות גדולה של אנרגיה קינטית עד לשחרורו של הפגז מלוע התותח. בחלק מהתותחים מוכנס אבק השריפה במארז נפרד מהפגז (בשק או באמצעי קיבול רך אחר) וזאת בשונה מכלי נשק קניים קטנים שבהם מוחדר תרמיל מתכת ביחד עם הקליע המורכב בקצהו (תחמושת אחודה). הדיפתו של הפגז יוצרת רתע בעוצמה שקולה למסתו של הפגז המוכפל במהירותו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תותח בהולנד
תותח נפוליונצ'יק 65 מ"מ, יוצר ב-1906
תותח מתנייע הוביצר 155 מ"מ, דגם "דוהר" M-109AL
צוות חיל הנחתים האמריקני יורה בהוביצר M198 במהלך המלחמה בעיראק (2004)
קנה חרוק (של תותח 75 מ"מ מודל 1897)
תותח טורקי ישן בטיילת לואי בחיפה.

תקופה עתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב המתועד הראשון בו נעשה שימוש בכלי ירי עם אבק שריפה, אירע בסין, כאשר ב-28 בינואר 1132. בחיבור רשומות על הגנת ערים (Shǒuchéng lù, 1172 守城錄,), נכתב על מצור על העיר דֶה-אָן (德安,Dé'ān), במחוז הֶבֵּיי של ימינו. מחבר הספר צֶ'ן גוּי (陳規, Chén Guī 1072-1141) היה מפקד הכוחות המגנים. בעת הלחימה נעשה שימוש בעשרים כלי ירי שהמחבר כינה בשם רומח-אש (火槍, huǒqiāng). צֶ'ן גוּי ציין כי זהו מוט עץ או מתכת שבקצהו גליל חזרן, הפולט אש, עשן רעיל ושבבי חרס או ברזל. אשר נישא על ידי שני חיילים. מטרת השימוש בכלי הייתה לשרוף את כלי המצור, או כל מטרה במרחק עשרה צעדים.

התותח העתיק ביותר ששרד עד היום, נמצא במנצ'וריה בפרובינציית הֵילוֹנְג ג'יָאנְג (Hēilóngjiāng) ומתוארך לשנת 1289.זהו תותח יד מארד יצוק. הוא נתגלה במטמון שהכיל כלי ארד נוספים, כגון: כלי בישול וכלי נוי. אורך הקנה הינו 34 ס"מ, קוטר קדח-הקנה הינו 26 מ"מ והמשקל הוא 3.5 ק"ג.

התותחים מגיעים למזרח התיכון ואירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון הערבי אחמד אל-חסן מצביע על קרב עין ג'אלות שנערך ב-1260 כשימוש הראשון של הממלוכים בתותחים. הידע הכרוך בשימוש באבק השריפה הגיע ככל הנראה מאסיה דרך המונגולים.

בני אל-אנדלוס השתמשו בתותח במצור על סביליה ב-1248, ובמצור נאיבלה ב-1262.

אבק השריפה החל להגיע לאירופה, בראשית המאה ה-13, והתותחים הראשונים יוצרו בה בתחילת המאה ה-14.התיעוד העתיק ביותר לשימוש בתותח באנגליה נמצא בציור משנת 1326. בציור של וולטר מילימט נראה חייל היורה פגז דמוי חץ. התותחים הראשונים היו מכונות לא מדויקות שנועדו בעיקר להפיל חומות של ערים בצורות. במקביל ליכולות ההגנה של הערים, הקליבר של התותחים הלך ועלה בהדרגה כדי לירות כדורי אבן גדולים יותר מטווח רחוק יותר, עד ליצירת תותחי על בעלי קליבר של למעלה מ-50 ס"מ ועד 80 ס"מ. במקביל התפתחה הטכנולוגייה העדיפה של סוללות תותחים בעלי קליבר קטן יותר, היורים כדורי ברזל.

המאה ה-16 וה-17[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-16 החלה ההתפתחות המשמעותית בתותחים. התחילו להשתמש בהם בשדות קרב והרכיבו אותם על ספינות.

התפתחה טקטיקה ללוחמה נגד התותחים (בעיקר בערים בצורות) שהתבססה על ביצורי "מגנן" נמוכים ועבים. התותח עדיין לא שימש כנשק הכרעה בשדה הקרב.

לקראת סוף המאה ה-17 הומצאו בהולנד תותחי ההוביצר המסוגלים לירי גם בכינון ישיר וגם במסלול תלול, שהיו פחות יציבים בזמן הירי מתותחי שדה, מה שהקטין את כמות אבק השריפה שהיה ניתן להשתמש בה. בהמשך, מספר צבאות אירופאים החלו להמציא הוביצרים שהיו ניידים מספיק כדי ללוות צבאות בשדה-הקרב.

המאה ה-18 וה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמצע המאה ה-18 ובראשית מאה ה-19 חלה התקדמות עצומה בהתפתחות התותחים שהפכו לכלי נשק שמכריע מערכות. זאת בשל שיפור משמעותי בטווח, בדיוק ושל התותחים, וכן ברמת ההרסניות של הפגזים. נפוליאון ריכז את התותחים בסוללות ענק בנות עשרות ולעתים אף מאות תותחים.

באמצע המאה ה-19, חלק מהצבאות ניסו לפשט את הארטילריות שלהם על ידי המצאת תותחים בעלי קנה חלק קדח, שעוצבו לירות גם פגז מתפוצץ וגם פגז ברזל, ובכך החליפו גם את הוביצרי-השדה וגם את תותחי-השדה. המפורסם מבין התותחים האלה היה הנפוליאון 12-פאונדר, נשק צרפתי שנעשה בו שימוש רב במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית.

הלמוט פון מולטקה הזקן הגרמני החזיר את התותחים לגדודים כמו שהיה לפני נפוליאון בשל החידושים הטכנולוגיים הרבים שחלו בכלי נשק זה (בעיקר הקנה הקדוח ואבק השריפה הלא מעשן).

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת פיתוח תותחים קטנים (בקטרים של 20 מ"מ עד 75 מ"מ) שהותקנו על גבי טנקים וכלי-רכב שונים. ראו עוד על התותח בטנק בערך טנק.

הייצור ההמוני יצר תותחים כבדים אך ניידים יותר, שחוברו למכוניות וג'יפים ונגררו לשדה הקרב. במקביל היו נסיונות להשתמש בארטילריה למטרת הפצצה מרחוק של מטרות וביצורים. פותחו תותחי על בקליבר גדול מ-40 ס"מ כגון "ברטה השמנה" ו"תותח פריז", שטיווח את פריז ממרחק 130 ק"מ. חלק מתותחי הענק הורכבו על גבי רכבות ואוניות.

אחרי שנות ה-60 נכנס לשירות התומ"ת (תותח מתנייע) - תותח המותקן על תובה זחלית ויכול להתנייד בכוחות עצמו. הקוטר הנפוץ עבור תומ"ת הוא 155 מ"מ.

בחיל התותחנים של צבא ההגנה לישראל משתמשים כיום בעיקר בתומ"ת M-109 האמריקאי, בכינוי "דוהר".

דגמים ידועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תותח בוויקישיתוף