ריבית בנק ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ריבית בנק ישראל היא אמצע המרווח שבין שיעור הריבית שבו מלווה בנק ישראל כסף לבנקים המסחריים לבין השער שבו בנק ישראל לווה כסף מהבנקים המסחריים. לערך זה השפעה גדולה על ערך הכסף במשק כולו.

בנק ישראל מלווה כסף לבנקים וגם מאפשר להם להפקיד אצלו. שער הריבית שבנק ישראל גובה על ההלוואות, גבוה משער הריבית שהוא משלם על פיקדונות הבנקים. נקודת האמצע שבין שני השערים הללו, היא ריבית בנק ישראל.

ריבית בנק ישראל מגדירה את הריבית המרבית אשר ניתן לדרוש במכרזי המק"מים (הנחשבים להלוואה חסרת סיכון) הנערכים על ידה.

לשער ריבית בנק ישראל צמודים רבים משערי הריבית במשק, במיוחד שערי הריבית על הלוואות קצרות מועד. כך הריבית שהבנקים גובים על הלוואות עו"ש, צמודה כמעט תמיד לשער ריבית בנק ישראל. וכן הריבית שהבנקים משלמים על פיקדונות הציבור. גם משכנתאות רבות ניתנות כשהן צמודות לשער ריבית בנק ישראל. וכך, שער הריבית הוא כלי ביד בנק ישראל לשליטה מוניטרית באינפלציה, ולמטרות נוספות כעידוד הצמיחה.

בנק ישראל נוהג לפרסם ביום שני בשבוע האחרון בכל חודש את שער הריבית לחודש הבא. במקרים חריגים משנה הבנק את שער הריבית בזמן שהוא רואה לנכון, ואינו ממתין לתום החודש. בהתאם לחוק בנק ישראל, התשי"ד-1954‏[1], המוסמך לקבוע את ריבית בנק ישראל היה נגיד הבנק. ב-1 ביוני 2010 הוחלף חוק זה בחוק בנק ישראל, התש"ע-2010‏[2], ולפיו סמכות קביעת הריבית היא בידי הוועדה המוניטרית של הבנק, שהנגיד עומד בראשה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חוק בנק ישראל, התשי"ד-1954, באתר בנק ישראל
  2. ^ חוק בנק ישראל, התש"ע-2010, ס"ח 2237 מיום 24.3.2010, באתר הכנסת