בנק ישראל

_{קואורדינטות: 31°46.888′N 35°12.062′E}

סמלו של בנק ישראל

בנק ישראל הוא הבנק המרכזי של מדינת ישראל. בראש הבנק עומד נגיד בנק ישראל.

בנק ישראל פועל מכוחו של חוק בנק ישראל. תפקידיו המרכזיים של הבנק הם שמירה על יציבות המחירים באמצעות שינויים בשער הריבית ("ריבית בנק ישראל") בו הוא מלווה לבנקים מסחריים, שבתורם מייצרים אשראי לציבור ולעסקים ושימוש באמצעים נוספים במסגרת המדיניות המוניטרית, פיקוח ורגולציה על הבנקים בישראל, וניהול יתרות המט"ח הלאומיות.

המשרדים הראשיים של הבנק שוכנים בקריית הממשלה בירושלים.

היסטוריה

טרום הקמת מדינת ישראל

בתקופת שלהי שלטונה של האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל, מילא חלק מתפקידי הבנק המרכזי בנק עותומן,‏‏ שהיה הבנק הגדול בארץ ושירת את הממשל העות'מאני.

בראשית תקופת המנדט הבריטי ועד 1927, שימשו כהילך החוקי שטרות כסף שהנפיק הבנק האנגלו-מצרי בקהיר‏. לאחר שקם הצורך בשירותים של בנק מרכזי, ובהם הנפקת שטרות ומטבעות, הוקמה המועצה הארץ-ישראלית למטבע, שפעלה מטעם ממשלת המנדט. מועצה זו הנפיקה לירות ארץ-ישראליות (לא"י) החל מ-1927, שטרות שהכיסוי להם היה בלירות שטרלינג‏‏‏‏ ‏‏ הביצוע בפועל של שמירה על השטרות והנפקתם לציבור בוצע על ידי בנק ברקליס, שבידיו הופקדו כל חשבונות ממשלת המנדט.

בנק ברקליס היה אפוא התחליף לבנק מרכזי, ובנקים מקומיים פתחו בו חשבונות וביצעו דרכו העברות של מטבע חוץ למדינות אחרות ומהן. המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה שפרצה ב-1935 גרמה לבהלה-זוטא בציבור, ולמשיכת פקדונות מבנקים קטנים ומאגודות שיתופיות לאשראי. בנק ברקליס סייע למוסדות פיננסיים אלה לעמוד במשבר, ובמקביל פעל באופן דומה גם בנק אנגלו-פלשתינה (אפ"ק), שהיה הבנק הגדול בארץ-ישראל, והיה מזוהה עם התנועה הציונית והיישוב היהודי.

בעקבות המשבר מינתה ממשלת המנדט את פ. ג.הורוול, בנקאי מלונדון, שכתב דו"ח בעניין, אך בפועל לא בוצע דבר. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשנתה התופעה, ומפקידים עצבניים התדפקו שוב על דלתות המוסדות הפיננסיים, שחלקם נסגרו.

הקמת הבנק ושנותיו הראשונות

הבניין הראשי של בנק ישראל בקריית הממשלה בירושלים

עם הקמתה של מדינת ישראל, פסקה פעילותה של ממשלת המנדט ועימה מועצת המטבע. בריק שנוצר הסמיכה הממשלה החדשה את בנק אנגלו-פלשתינה, הבנק הגדול באותה עת, על פי פקודת שטרי בנק, להנפיק שטרות כסף. לצורך כך, וכדי להבטיח הפרדה בין עסקי הבנק לענייני המטבע, הוקמה בבנק מחלקה מיוחדת (מחלקת ההוצאה) שהופקדה על הנפקת והדפסת כסף וזאת כתוצאה מהבהילות להנפיק מטבע חדש כתחליף לכסף המנדטורי. האמנה על פיה פעל בנק אפ"ק, שב-1951 שינה את שמו לבנק לאומי לישראל הוארכה שוב ושוב, כך שלמעשה תפקד בנק לאומי באותן שנים כבנק מרכזי לכל דבר.

תוך שנים ספורות התברר כי קיים צורך במוסד שתפקידו לא יסתכם בהדפסת כסף גרידא, אלא כזה שיהווה מוסד רחב ועצמאי הרבה יותר, שיוכל לייעץ לממשלה בתחום הכלכלי ולהוות משקל נגד למשרד האוצר האחראי למדיניות הפיסקלית, כדי למנוע מצבים של אינפלציה וחוליים כלכלים אחרים. הקמתו של הבנק המרכזי במדינת ישראל הייתה לא רק צורך טבעי של כל מדינה ריבונית, אלא גם צעד נדרש לניהול אחראי של המדיניות הכלכלית.

במארס 1951 הוקמה "הוועדה להקמת בנק ממלכתי", שעל חבריה נמנו, בין היתר, שר האוצר אליעזר קפלן, מנכ"ל בנק אפ"ק אליעזר הופיין ודוד הורוביץ, לימים נגיד הבנק הראשון. באוגוסט 1954 אישרה הכנסת את הצעתו של שר האוצר השני, לוי אשכול בדבר הקמתו של בנק ישראל. נחקק חוק בנק ישראל שהחליף את פקודת שטרי בנק ותקנות זמניות אחרות. החוק נכנס לתוקף ב-1 בדצמבר 1954, יום הנחשב ליום היווסדו של הבנק.

הבנק החל לפעול בניהולו של הנגיד הראשון, דוד הורוביץ. לבנק הועברה המחלקה להנפקת שטרי כסף מבנק אפ"ק, שהפכה לימים למחלקת המטבע, והיחידה לפיקוח על הבנקים ממשרד האוצר, שהפכה אף היא למחלקה בבנק. לימים הוקמו בבנק יחידות ומחלקות נוספות, והבולטות בהן היו המחלקה המוניטרית, המחלקה לפיקוח על מטבע חוץ (הועברה אל הבנק ב-1978), מחלקת מטבע חוץ ומחלקת המחקר. הקמת הבנק עוררה תקוות להקטנת המעורבות הממשלתית במשק ולהקטנת הריכוזיות אם כי בפועל התוצאה הייתה הפוכה - מעורבות הממשלה גברה בד בבד עם היותו של בנק ישראל בנק מרכזי ונייטרלי כביכול.

על פי חוק בנק ישראל הוקמה לבנק מועצה מייעצת, מועצה בת שבעה חברים שממנה הממשלה. לפי החוק נדרש הנגיד להיוועץ בוועדה בהחלטות מסוימות. בראשה הועמד אהרון הופיין, מנהלו של בנק אפ"ק בעבר, שהיה בעל נסיון רב בבנקאות ובהיבטים מסוימים בפעילות בנק ישראל, והוא כיהן בתפקיד כשנתיים. להופיין הייתה השפעה רבה על עיצוב דרכי פעולתו של בנק ישראל.

שנות השישים והשבעים

דוד הורוביץ כיהן כנגיד הבנק במשך 17 שנים. תקופתו כנגיד אופיינה בשנותיה הראשונות ביציבות כלכלית יחסית, בצמיחה מהירה ובהיעדר אינפלציה של ממש, זאת עד תחילת שנות השישים. ב-1962, בעקבות עלייה ברמת החיים ובצריכה שהביאו לסכנה של לחצים אינפלציוניים (האינפלציה הגיעה לרמה שנתית של 9%), עליית שכר וגידול בגרעון במאזן התשלומים, בוצע פיחות גדול בשער הלירה ב-1962 על ידי שר האוצר דאז, לוי אשכול, מ-1.80 לירות לדולר ל-3 לירות לדולר, פיחות שלא פתר את הבעיות שנחשפו. בעקבות הפיחות וקשיי התקציב, עבר האוצר למדיניות פיסקלית מרסנת.

בשנת 1966 נקלע המשק למיתון קשה, ובנק ישראל נאלץ להתאים את מדיניותו לראשונה למצב מסוג זה. בין היתר, קרסו שלושה בנקים פרטיים : בנק אלרן, בנק פויכטוונגר ובנק קרדיט, והבנק התערב לראשונה בהגנה על מפקידים תוך שימוש בסמכותו לפי סעיף 44 לחוק בנק ישראל. ב-1974 התערב בנק ישראל בבנק ארץ ישראל - בריטניה והשעה את הנהלתו, לאחר שנמצאו אי סדרים בניהול הבנק.

ב-1971 החליף משה זנבר את הורוביץ בתפקיד הנגיד. בנק ישראל מצא את עצמו מתמודד עם מצבים שכמוהם לא ידע בעבר, כאינפלציה מואצת (14% ב-1972) וגידול בהוצאה הציבורית בעקבות מלחמת ששת הימים. מלחמת יום הכיפורים ומשבר האנרגיה שבעקבותיה החמירו את הבעיות הכלכליות, את האינפלציה, את הגרעון במאזן התשלומים ואת קצב הפיחותים.‏‏

ב-1976 החל לכהן כנגיד ארנון גפני. בסוף 1977 הוכרז המהפך הכלכלי, במסגרתו הוסרו רוב ההגבלות על מטבע חוץ, שעל הפיקוח עליהן היה אחראי הבנק. ב-1980 הנהיג בנק ישראל את המעבר לשקל, שהחליף את הלירה הישראלית.

בשנותיו הראשונות נהג בנק ישראל להשתמש בשירותיהם של כלכלנים בעלי שם עולמי. בסוף שנות השבעים שכר הנגיד גפני את שירותיו של כלכלן בשם סטנלי פישר, לימים נגיד הבנק. פישר המליץ ‏‏ לקבוע שורה של יעדים ארוכי טווח, שהחשוב מביניהם הוא יעד האינפלציה, והאחרים הם שיעור האבטלה, החשבון השוטף של מאזן התשלומים, ושיעור הצמיחה הרצוי. פישר קבע כי על הבנק לקבוע כיעד את שער החליפין, תוך גמישות בשער הריבית.

הקמת הבניין הראשי בקריית הממשלה

בחג החנוכה של 1981 נחנך הבניין הראשי של הבנק בקריית הממשלה במעמדו של נגיד הבנק וראש הממשלה מנחם בגין. הבניין שוכן ברחוב בנק ישראל (ע"ש דוד הורביץ) שנקרא כך לזכרו של נגיד הבנק הראשון.

שנות השמונים והתשעים

בתחילת שנות השמונים נקלע הבנק לתקופה מהקשות בתולדותיו. האינפלציה יצאה משליטה והגיעה לשיאים שכמותם טרם נרשמו בתולדות המדינה, ופיחותים היו עניין שבשגרה. ב-1981 נתמנה לנגיד משה מנדלבאום, שנאלץ להתמודד עם מצבו הקשה של המשק, ובמקביל למצוא את עצמו ואת ראשי הבנק נקלעים לאחד המשברים הכלכליים הקשים בתולדות מדינת ישראל - משבר מניות הבנקים ב-1983.

אחרי תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 התחזק מעמד הבנק, בעיקר הודות לתיקון לחוק בנק ישראל, לפיו נאסר על הממשלה ללוות כסף מהבנק לצורך כיסוי גירעון בתקציב המדינה.

התחזקות נוספת במעמדו של הבנק התרחשה אחרי פרסום מסקנות ועדת בייסקי ב-1986 והרחבת סמכויות בנק ישראל כמפקח על הבנקים. ב-1987, בעקבות הליברליזציה, בוטל הפיקוח על מטבע חוץ. תפקידי המחלקה שהייתה במשרד האוצר הצטמצמו ולכן הוחלט להעביר את המחלקה, יחד עם הפיקוח שנותר, לבנק ישראל. תוצר לוואי של מעבר זה הוא שקביעת השער היציג של המט"ח היא בסמכותו הבלעדית של הבנק.

בשנים האחרונות

עם הסרת הפיקוח על מטבע חוץ ב-31 בדצמבר 2002, צומצמה, אך לא בוטלה, פעילותה של המחלקה לפיקוח על המט"ח, ושמה כיום - המחלקה לפעילות המשק במטבע חוץ.

כיום מעסיק הבנק כ-800 עובדים, מהם כ-300 אקדמאים בתחומי הכלכלה, החשבונאות והמשפטים. הבנק זכה בשנים האחרונות לביקורות חריפות עקב תנאי השכר המשופרים של עובדיו, בעיקר בתקופת המיתון ששרר במשק בשנים 2002-2004. לבנק שלוחה בתל אביב, בה מועסקים בעיקר עובדי המחלקה לפיקוח על הבנקים.

תפקידי הבנק

שמירה על יציבות המחירים

אחד מתפקידיו העיקריים של בנק ישראל הוא מניעת אינפלציה - שמירה על יציבות המחירים במשק. בנק ישראל, ככל בנק מרכזי, מנהל מדיניות מוניטרית, שעיקרה קביעת שער הריבית בו הוא מלווה כסף לבנקים או לווה מהם (הריבית המוניטרית), וכך משפיע על כמות הכסף במשק. קביעת ריבית ברמה גבוהה מדי תרסן את הפעילות הכלכלית במשק, ועלולה להוביל בנסיבות מסוימות להאטה או אף למיתון. קביעת ריבית ברמה נמוכה מעודדת את הפעילות הכלכלית במשק, אך עלולה להוביל ללחצים אינפלציוניים ולעליית מחירים.

ממשלת ישראל קובעת מאז 1992 את יעד האינפלציה השנתי, ובנק ישראל מכוון להגיע ליעד זה. בשנים האחרונות היה יעד האינפלציה השנתי בין אחוז לשלושה אחוזים. קיימת ביקורת כלפי בנק ישראל ולפיה הבנק נוקט במדיניות מוניטרית מרסנת מדי, שהביאה את רמת האינפלציה בשנים 2003 עד 2006 לשיעור אפסי, נמוך מהיעד השנתי.

הכלים העיקריים שמפעיל הבנק במסגרת המדיניות המוניטרית הם הלוואות לבנקים, קבלת פקדונות מהבנקים, ופעילות בשוק ההון כמכירת מק"מ בשוק הראשוני. פעילות נלווית היא פעילות בשוק המט"ח, קביעת שיעורי נזילות על פקדונות, וכן הטלת תקרות אשראי על הבנקים, ובפרט מגבלות על אשראי לסקטור הפרטי.

פיקוח על הבנקים

המחלקה לפיקוח על הבנקים היא הרגולטור של המערכת הבנקאית. מתוקף תפקידיה היא אחראית ל:

• פקוח על יציבות הבנקים כך שכספי המפקידים לא יפגעו.
• בקרה על ניהול נאות במערכת הבנקאית.
• פיקוח על התנהלות הבנקים כלפי לקוחותיהם

בראש המחלקה עומד המפקח על הבנקים, המקביל בתפקידו למפקח על שוק ההון במשרד האוצר וליו"ר רשות ניירות ערך. לצידו פועלות שתי ועדות:

• ועדת הרישיונות, הפועלת למתן היתרים להקמת בנק, לרכישת שליטה בבנק, לרבות רכישת מניות בתאגידים בנקאיים , וכן לשלילת רישיון לניהול בנק במקרים בהם הדבר נדרש.
• הוועדה המייעצת, המביאה לדיון תקנות וחוקים הקשורים לניהול הבנקים.

מתוקף תפקידו אחראי המפקח על הבנקים גם לביצוע מדיניות בנק ישראל ככל שזו נוגעת למערכת הבנקאית, ובכלל זה פיקוח על שיעורי הנזילות והלימות הון ומגבלות על אשראי, ובפרט על אשראי לסקטורים מסוימים (כגון מגזר הנדל"ן) או ללוֹוִים מסוימים (מגבלת לווה בודד).

ניהול יתרות המט"ח

ניהול יתרות המט"ח של מדינת ישראל מופקד בידיה של מחלקת מטבע חוץ בבנק. תפקידן העיקרי של היתרות הוא להוות כרית ביטחון למדינה בתקופות משבר, ולהקטין למינימום את הסיכויים להתפתחות משברים בשוק המט"ח המקומי. החזקת היתרות משפרת את מעמדה הפיננסי הבינלאומי של מדינת ישראל כלווה. היקף היתרות בעשור הראשון של המאה ה-21, עד אמצע 2008, נע סביב 25-30 מיליארד דולר, סכום המכסה כחמישה חודשי יבוא של המדינה, ובבנק ישראל התבטאו בזכות הגדלתן. בקרב כלכלנים נשמעת גם ביקורת על החזקת יתרות בהיקף כה גדול.

התערבות בשוק המט"ח

ערך מורחב – התערבות בשוק המט"ח בישראל

עד שנות התשעים של המאה העשרים החזיק הבנק ביתרות בגובה של מספר מיליארדי דולרים. החל מ-1996 החל בנק ישראל ברכישה מסיבית של מט"ח והיתרות, שהסתכמו בסוף 1995 ב-8.3 מיליארד דולרים, הגיעו בסוף 1999 ל-22.5 מיליארד. ‏‏ רכישה זו לא הייתה במסגרת של מדיניות, אלא נבעה מהיצע גדול של מט"ח על רקע הריבית השקלית הגבוהה, ששררה במשק בסוף שנות התשעים.

למרות קיומן של היתרות, השימוש בהן ככלי היה נדיר ביותר. לא נעשה בהן שימוש גם בתקופות בהן הסתמן משבר בשוק המט"ח, כמו למשל בשנת 2002, עת העדיף בנק ישראל להשתמש בנשק הריבית ולא למכור מט"ח מהיתרות.

המדיניות השתנתה בתקופת כהונתו של סטנלי פישר כנגיד. החל ממרץ 2008, משהגיע שער הדולר לשפל של כ-3.4 שקלים, הודיע בנק ישראל כי בכוונתו להגדיל את יתרות המט"ח שלו לכ-40 מיליארד דולר תוך שנתיים‏, על ידי רכישה יומית של כ-25 מיליון דולר בשוק המט"ח. בהמשך הגדיל הבנק את רכישותיו, והגיע ליעדו - 40 מיליארד דולר - כבר בתחילת 2009, תוך העלאה ניכרת של שער החליפין. ברם, המשך הלחצים לייסוף המטבע המקומי הביא את רמת היתרות למעל 70 מיליארד בדצמבר 2010.

הבנק של הבנקים

בתוקף תפקידו כבנק מרכזי, משמש בנק ישראל כבנקאי של הבנקים בישראל. הבנק מלווה כסף למערכת הבנקאית ולווה ממנה, ומחזיק אצלו חשבונות בשקלים ובמט"ח של הבנקים. הבנקים מעבירים לחשבונותיהם בבנק עודפי כספים שהצטברו אצלם, וכן כספים שעליהם להחזיק בבנק על פי הוראות הנזילות . בחשבונות הבנקים בבנק ישראל מתבצעות גם עיסקאות בין הבנקים לבין עצמם. בחשבונותיהם מושכים הבנקים כספים שהתקבלו מבנק ישראל במסגרת ההלוואות המוניטריות. תפקיד חשוב נוסף של בנק ישראל במערכת הבנקאית הוא ניהול המסלקה הבנקאית. מסלקה זו נמצאת בתל אביב, ובה מחליפים הבנקים בינם לבין עצמם המחאות וממסרים בהיקף של מאות מיליארדי שקלים בשנה.

מתן ייעוץ כלכלי לממשלה

נגיד בנק ישראל מוגדר על פי חוק כיועץ הכלכלי לממשלה. מתוקף תפקידו משתתף הנגיד בגיבוש המדיניות הכלכלית של הממשלה, ונוטל חלק בישיבות של ועדת השרים לענייני כלכלה ובישיבות ממשלה העוסקות בנושאים כלכליים מהותיים. הנגיד מבצע את תפקידו בין היתר על סמך נתונים שמרכזת מחלקת המחקר של הבנק בתחומי מאזן התשלומים, רמת המחירים במשק, שוק ההון ועוד.

הנפקת שטרות ומטבעות כסף

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

על הנפקת שטרות הכסף בבנק ישראל מופקדת הוועדה לעיצוב שטרי כסף, מעות ומטבעות זיכרון. בראש הוועדה עומד משנת 2009 השופט בדימוס יעקב טירקל.

הבנק של הממשלה

מנפיק את אגרות החוב של הממשלה ומספק שרותים בנקאיים לממשלה וגופים ממשלתיים. מדינת ישראל מנפיקה אג"ח ובתמורה לאג"ח בנק ישראל מדפיס שקלים כערך האג"ח אליהם מצורפת ריבית כך למעשה הכסף במדינה נוצר כתוצאה מחוב וכל שקל שקיים במחזור נושא ריבית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

מבנה ארגוני

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

בשנת 2008 עבר הבנק שינוי ארגוני מקיף ובעקבותיו הוקמו, במקום המחלקות הקודמות, חטיבות, אשר חולקו בין חטיבות הליבה לבין חטיבות השירות.

חטיבות מקצועיות

הפיקוח על הבנקים

טיפול בפניות ותלונות הציבור

במסגרת הפעילות של יחידת הפיקוח על הבנקים, מתקיימת פעילות "להבטחת ההוגנות ביחסים בין הבנקים ללקוחותיהם, ולהגנה על לקוחות הבנקים במישורים שונים", בין השאר על ידי טיפול בפניות ותלונות הציבור.

היחידה מפרסמת דין וחשבון שנתי ממנו ניתן ללמוד על היחסים בין הבנקים לבין הלקוחות בשנת הדו"ח. בשנת 2008 טיפלה היחידה לפניות הציבור ב-8,534 פניות ותלונות שהגיעו בכתב או באמצעות אתר אינטרנט ‏‏מיוחד. כמחציתן, 4,156 היו תלונות והשאר היו בקשות לקבלת מידע ובקשות שונות. בניגוד ליחידות המקבילות במוסדות אחרים, אין היחידה מקבלת פניות בטלפון או על ידי ביקור במשרדיה. לפי נתוני בנק ישראל שיעור הפניות שהוכרו כמוצדקות היה 25.6% בשנת 2008, בדומה לשנים קודמות.

על יסוד התלונות, היחידה מפיקה לקחים ומופצות הנחיות לבנקים בתחום יחסי בנק-לקוח.

חטיבת המחקר

חטיבת המחקר של בנק ישראל היא הזרוע המסייעת לנגיד בתפקידו כיועץ הכלכלי לממשלה ובקביעת שער הריבית, ומשלבת את מחלקת המחקר שהפכה לאגף הריאלי, ואת המחלקה המוניטרית, שהפכה לאגף המוניטרי-פיננסי. זהו הגוף האחראי לאיסוף מידע כלכלי בתחומים שונים, ובהם שוק ההון, רמת המחירים, מאזן התשלומים, התקציב, ועוד. בנוסף לכך, עוסקת חטיבת המחקר בעיבוד הנתונים וניתוחם. תוצאות המחקר מתפרסמות בדו"ח השנתי של בנק ישראל, המוגש לכנסת ולממשלה, וכן בסקירות רבעוניות שוטפות בשם "ההתפתחויות הכלכליות בחודשים האחרונים" המתפרסמות כחודש לאחר סיום כל רבעון, ומחקרים נושאיים.

חטיבת המחקר מפרסמת גם את "סקר החברות" הבודק את התפתחות המשק על פי הנעשה בכ-700 חברות, והמהווה אינדיקטור חשוב להערכת מצב המשק. אחד מהמדדים החשובים שמפרסמת המחלקה הוא המדד המשולב למצב המשק, מדד שפותח במחלקה הישנה על ידי ד"ר רפי מלניק בתקופת כהונתו כמשנה למנהל המחלקה בשנות התשעים. מדד זה נותן תמונה עדכנית של מצב המשק על פי חמישה או שישה רכיבים שונים.

ב-2008 שולבו בחטיבת המחקר חלקים מהמחלקה המוניטרית, שפורקה במסגרת רה-ארגון בשנת 2008.

מחלקת המטבע

מחלקת המטבע היא המחלקה האחראית על הנפקת מטבעות ושטרות.

האוסף הנומיסמטי

החל משנות ה-50 החל בנק ישראל ביצירת אוסף נומיסמטי, המאגד את מכלול אמצעי התשלום ששמשו בארץ ישראל לאורך ההיסטוריה; החל מהמטבעות הראשונים שנטבעו בממלכת לידיה שבמערב אסיה הקטנה במאה השביעית לפנה"ס, עם דגש על המטבעות שטבעו היהודים בתקופת בית חשמונאי, שלטון בית הורדוס, תקופת המרד הגדול ותקופת מרד בר-כוכבא. כמו כן כולל האוסף גם אמצעי תשלום מהעת החדשה, בתוכם השטרות והמטבעות של ישראל מתקופת המנדט הבריטי ועד לימינו.

האוסף הוצג בעבר במסגרת תערוכת "כסף עובר לסוחר" וכיום הוא מוצג במרכז המבקרים הלימודי של בנק ישראל. ‏

חטיבת השווקים

חטיבה זו נקראה במקורה "מחלקת מט"ח" ולאחר מכן "המחלקה לפעילות המשק במטבע חוץ".

יחידות מנהלתיות

• החטיבה למשאבי אנוש ומנהל
• החטיבה לטכנולוגיית מידע
• הקשרים הבינלאומיים
• דוברות והסברה כלכלית
• הביקורת פנימית
• החשבות
• המחלקה המשפטית

נגיד בנק ישראל

סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל הנוכחי

בראש בנק ישראל עומד נגיד, המתמנה על ידי נשיא המדינה ועל פי המלצת הממשלה לתקופה בת חמש שנים. הנגיד אחראי לניהול המדיניות הכלכלית שבאחריותו, בראש ובראשונה חתירה ליציבות מחירים במשק, באמצעות ניהול המדיניות המוניטרית, מדיניות שער החליפין וניהול יתרות המט"ח, וכן לפיקוח על הבנקים באמצעות מחלקת הפיקוח שבאחריותו. הנגיד אחראי פורמלית גם לניהולו התקין של הבנק, אם כי בפועל מנוהל הבנק בידי מנכ"ל.

תפקיד חשוב נוסף של הנגיד הוא היותו, על פי חוק, היועץ הכלכלי לממשלה, ומתוקף תפקידו זה הוא משתתף בישיבות הממשלה בהן נדונים עניינים כלכליים בעלי חשיבות גבוהה.

נגידי הבנק

שם הנגיד	התחלת כהונה	סיום כהונה
דוד הורוביץ	1954	1971
משה זנבר	1971	1976
ארנון גפני	1976	1981
משה מנדלבאום	1982	1986
מיכאל ברונו	1986	1991
יעקב פרנקל	1991	2000
דוד קליין	2000	2004
סטנלי פישר	2005	היום

מבנה בנק ישראל

הבניין הראשי של בנק ישראל ממוקם בירושלים בסמיכות לכנסת ולקריית הממשלה. המבנה עוצב בהשראת בניין עיריית בוסטון בארצות הברית, ומזכיר בעיצובו פירמידה הפוכה.

לקריאה נוספת

• ישראל בר יוסף, "בנק ישראל להלכה ולמעשה", ישראל בר יוסף, 1985.
• דוד נחמיאס, גד ברזילי, "בנק ישראל: סמכות ואחריות", המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1999
• ניסן לויתן וחיים ברקאי (עורכים), בנק ישראל: חמישים שנות חתירה לשליטה מוניטרית, בנק ישראל, 2004.
• דניאל ממן וזאב רוזנהק, בנק ישראל: כלכלה פוליטית בעידן ניאו ליברלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, 2009.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בנק ישראל

• האתר הרשמי של בנק ישראל
• דוד נחמיאס וגד ברזילי, בנק ישראל: סמכות ואחריות, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1998.
• צבי אקשטיין וראובן גרונאו, 2003, אמינות ושקיפות במשק, המכון הישראלי לדמוקרטיה, פורום קיסריה ה-11.
• יאיר ברק, בנק שיש לו מדינה, כלכלה פוליטית בעידן ניאו ליברלי, באתר הארץ, 08/07/09