בנק ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 31°46.888′N 35°12.062′E / 31.781467°N 35.201033°E / 31.781467; 35.201033

בנק ישראל
Bank of Israel Symbol.svg
סמלו של בנק ישראל
BankIsrael01 ST 06.jpg
הבניין הראשי של בנק ישראל בקריית הממשלה בירושלים
מטה מרכזי קריית הממשלה, ירושלים
קואורדינטות 31°46.888′N 35°12.062′E / 31.781467°N 35.201033°E / 31.781467; 35.201033
הקמה 1 בדצמבר 1954
נגיד ד"ר קרנית פלוג
מדינה Flag of Israel.svg  ישראל
מטבע שקל חדש
קוד ISO 4217 ILS
שער לוֹוִים 2.5%‏[1]
שער פיקדונות 2.53%‏[1]
קודמו בנק אנגלו-פלשתינה
האתר הרשמי של בנק ישראל

בנק ישראל הוא הסמכות המוניטרית העליונה והבנק המרכזי של מדינת ישראל. בראש הבנק עומד נגיד בנק ישראל.

בנק ישראל פועל מכוחו של חוק בנק ישראל (התש"ע, 2010). מטרות הבנק על פי החוק:

  • לשמור על יציבות מחירים, וזאת כיעד מרכזי
  • לתמוך במטרות אחרות של המדיניות הכלכלית של הממשלה, במיוחד צמיחה, תעסוקה וצמצום פערים חברתיים, בתנאי שלדעת הוועדה המוניטרית לא תהיה בכך פגיעה בהשגת יציבות המחירים לאורך זמן
  • לתמוך ביציבותה של המערכת הפיננסית ובפעילותה הסדירה

תפקידי הבנק:

  • לנהל את המדיניות המוניטרית​
  • להחזיק את יתרות מטבע החוץ של המדינה ולנהלן​
  • לתמוך בפעילותם הסדירה וביציבותם של כל השווקים הפיננסיים
  • לשמש בנקאי של הממשלה​
  • להסדיר את מערכות התשלומים והסליקה במשק​
  • להנפיק מטבע, להסדיר את מערכת המזומנים במשק ולכוונה
  • לקיים את הפיקוח וההסדרה של מערכת הבנקאות
  • לייעץ לממשלה בעניינים כלכליים​
  • לנהל מערכת מידע וסטטיסטיקה על כלכלת ישראל​
  • לייצג את המדינה במוסדות הפיננסיים הבינלאומיים​

המשרדים הראשיים של הבנק שוכנים בקריית הממשלה בירושלים.

תוכן עניינים

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרום הקמת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת שלהי שלטונה של האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל, מילא חלק מתפקידי הבנק המרכזי בנק עותומן,‏‏‏[2] שהיה הבנק הגדול בארץ ושירת את הממשל העות'מאני.

בראשית תקופת המנדט הבריטי ועד 1927, שימשו כהילך החוקי שטרות כסף שהנפיק הבנק האנגלו-מצרי בקהיר‏. לאחר שקם הצורך בשירותים של בנק מרכזי, ובהם הנפקת שטרות ומטבעות, הוקמה המועצה הארץ-ישראלית למטבע, שפעלה מטעם ממשלת המנדט. מועצה זו הנפיקה לירות ארץ-ישראליות (לא"י) החל מ-1927, שטרות שהכיסוי להם היה בלירות שטרלינג‏‏‏‏‏[3] הביצוע בפועל של שמירה על השטרות והנפקתם לציבור בוצע על ידי בנק ברקליס, שבידיו הופקדו כל חשבונות ממשלת המנדט.

בנק ברקליס היה אפוא התחליף לבנק מרכזי, ובנקים מקומיים פתחו בו חשבונות וביצעו דרכו העברות של מטבע חוץ למדינות אחרות ומהן. המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה שפרצה ב-1935 גרמה לבהלה-זוטא בציבור, ולמשיכת פקדונות מבנקים קטנים ומאגודות שיתופיות לאשראי. בנק ברקליס סייע למוסדות פיננסיים אלה לעמוד במשבר, ובמקביל פעל באופן דומה גם בנק אנגלו-פלשתינה (אפ"ק), שהיה הבנק הגדול בארץ-ישראל, והיה מזוהה עם התנועה הציונית והיישוב היהודי.

בעקבות המשבר מינתה ממשלת המנדט את פ. ג. הורוול, בנקאי מלונדון, שכתב דו"ח בעניין, אך בפועל לא בוצע דבר. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשנתה התופעה, ומפקידים עצבניים התדפקו שוב על דלתות המוסדות הפיננסיים, שחלקם נסגרו.

הקמת הבנק ושנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמתה של מדינת ישראל, פסקה פעילותה של ממשלת המנדט ועימה מועצת המטבע. בריק שנוצר הסמיכה הממשלה החדשה את בנק אנגלו-פלשתינה, הבנק הגדול באותה עת, על פי פקודת שטרי בנק, להנפיק שטרות כסף, וזאת כתוצאה מהבהילות להנפיק מטבע חדש כתחליף לכסף המנדטורי. לצורך כך, וכדי להבטיח הפרדה בין עסקי הבנק לענייני המטבע, הוקמה בבנק מחלקה מיוחדת (מחלקת ההוצאה) שהופקדה על הנפקת והדפסת כסף. האמנה על פיה פעל בנק אפ"ק, שב-1951 שינה את שמו לבנק לאומי לישראל הוארכה שוב ושוב, כך שלמעשה תפקד בנק לאומי באותן שנים כבנק מרכזי לכל דבר.

בעת הקמת המדינה, נחשב בנק מרכזי כמוסד נדרש בכל מדינה מודרנית. בעקבות זאת, במרץ 1951 הוקמה "הוועדה להקמת בנק ממלכתי", שעם חבריה נמנו, בין היתר, שר האוצר אליעזר קפלן ולאחר פטירתו לוי אשכול, מנכ"ל בנק אפ"ק אליעזר הופיין, מנכ"ל משרד האוצר דוד הורוביץ, שר החקלאות פרץ נפתלי, השר דוד צבי פנקס עד פטירתו, ד"ר מנדלסון וד"ר ארנסט להמן‏[4]. הוועדה שלחה את מזכירה, ארנסט להמן, לביקור במספר מדינות באמריקה כדי ללמוד על בנקים מרכזיים במדינות שונות, והמליצה לפנות לאו"ם בבקשה לייעוץ ממומחים על הקמת בנק מרכזי. הוועדה קבעה את מטרת הבנק כייצוב ערך המטבע ושמירה על רמה גבוהה של ייצור, תעסוקה והכנסה לאומית‏[5].

המומחים מחוץ לארץ יעצו להעניק לבנק ישראל מעמד עצמאי אל מול משרד האוצר, באופן שיימנע שיקולים פוליטיים במתן אשראי למגזרי המשק השונים. כן הוצע שהבנק ינוהל על ידי ועדה שתייצג את הזרמים השונים בציבור. ועדת הכספים של הכנסת העדיפה שהבנק ינוהל על ידי נגיד בלבד, שיהיה כפוף לממשלה, כדי שיהיה מכשיר יעיל להכוונת משק הפיננסים של המדינה. לצדו של הנגיד הוקמה ועדה מייעצת, שתפקידה לייעץ בלבד ואין לה מעמד חוקי‏[6].

באוגוסט 1954 אישרה הכנסת את הצעתו של שר האוצר השני, לוי אשכול בדבר הקמתו של בנק ישראל. נחקק חוק בנק ישראל שהחליף את פקודת שטרי בנק ותקנות זמניות אחרות. החוק נכנס לתוקף ב-1 בדצמבר 1954, יום הנחשב ליום היווסדו של הבנק.

הבנק החל לפעול בניהולו של הנגיד הראשון, דוד הורוביץ. לבנק הועברו המחלקה להנפקת שטרי כסף מבנק אפ"ק, שהפכה לימים למחלקת המטבע, והיחידה לפיקוח על הבנקים ממשרד האוצר, שהפכה אף היא למחלקה בבנק. לימים הוקמו בבנק יחידות ומחלקות נוספות, והבולטות בהן היו המחלקה המוניטרית, המחלקה לפיקוח על מטבע חוץ (הועברה אל הבנק ב-1978), מחלקת מטבע חוץ ומחלקת המחקר.

הקמת הבנק עוררה תקוות להקטנת המעורבות הממשלתית במשק ולהקטנת הריכוזיות אם כי בפועל התוצאה הייתה הפוכה - מעורבות הממשלה גברה. גורמים שחזו התפתחות זאת בקשו מראש לדחות את הקמת בנק ישראל, אולם לא הצליחו בכך‏[7].

אחד הגורמים שהביא לזירוז ההחלטה להקים בנק מרכזי היה הקושי של הממשלה לפקח על הקצאת האשראי והעדר פיקוח ראוי על המערכת הבנקאית. עד הקמת הבנק מחלקת הפיקוח על הבנקים הייתה מחלקה קטנה במשרד האוצר, ולא היו לה הכלים לפקח על המערכת הבנקאית המסונפת שכללה עשרות מוסדות בנקאיים ואגודות שיתופיות לאשראי שהיו פזורות גאוגרפית ברחבי הארץ. באמצעות הקמת בנק מרכזי הממשלה קיוותה לשפר את יכולת השליטה על המערכת הבנקאית והקצאת האשראי. לאחר הקמתו של בנק ישראל המערכת הבנקאית עברה תהליך מזורז של ריכוזיות, במסגרתו מוזגו האגודות השיתופיות בבנקים הגדולים. מגמה זו זכתה לעידוד מצד בנק ישראל והממשלה, שכן היא הקלה על הממשלה והבנק לשלוט בהקצאת האשראי.‏[8][9]

על פי חוק בנק ישראל הוקמה לבנק מועצה מייעצת (אשר בוטלה במסגרת החוק החדש שנחקק ב-2010), מועצה בת שבעה חברים שממנה הממשלה. לפי החוק נדרש הנגיד להיוועץ בוועדה בהחלטות מסוימות. בראשה הועמד אהרון הופיין, מנהלו של בנק אפ"ק בעבר, שהיה בעל נסיון רב בבנקאות ובהיבטים מסוימים בפעילות בנק ישראל, והוא כיהן בתפקיד כשנתיים. להופיין הייתה השפעה רבה על עיצוב דרכי פעולתו של בנק ישראל.

שנות השישים והשבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד הורוביץ כיהן כנגיד הבנק במשך 17 שנים. תקופתו כנגיד אופיינה בשנותיה הראשונות ביציבות כלכלית יחסית, בצמיחה מהירה ובהיעדר אינפלציה של ממש, זאת עד תחילת שנות השישים. ב-1962, בעקבות עלייה ברמת החיים ובצריכה שהביאו לסכנה של לחצים אינפלציוניים (האינפלציה הגיעה לרמה שנתית של 9%), עליית שכר וגידול בגרעון במאזן התשלומים, בוצע פיחות גדול בשער הלירה ב-1962 על ידי שר האוצר דאז, לוי אשכול, מ-1.80 לירות לדולר ל-3 לירות לדולר, פיחות שלא פתר את הבעיות שנחשפו. בעקבות הפיחות וקשיי התקציב, עבר האוצר למדיניות פיסקלית מרסנת.

בשנת 1966 נקלע המשק למיתון קשה, ובנק ישראל נאלץ להתאים את מדיניותו לראשונה למצב מסוג זה. בין היתר, קרסו שלושה בנקים פרטיים: בנק אלרן, בנק פויכטוונגר ובנק קרדיט, והבנק התערב לראשונה בהגנה על מפקידים תוך שימוש בסמכותו לפי סעיף 44 לחוק בנק ישראל.

ב-1971 החליף משה זנבר את הורוביץ בתפקיד הנגיד. בנק ישראל מצא את עצמו מתמודד עם מצבים שכמוהם לא ידע בעבר, כאינפלציה מואצת (14% ב-1972) וגידול בהוצאה הציבורית בעקבות מלחמת ששת הימים. מלחמת יום הכיפורים ומשבר האנרגיה שבעקבותיה החמירו את הבעיות הכלכליות, את האינפלציה, את הגרעון במאזן התשלומים ואת קצב הפיחותים.‏‏‏[10] ביולי 1974 התערב בנק ישראל בבנק ארץ ישראל-בריטניה והשעה את הנהלתו, לאחר שנמצאו אי סדרים פליליים בניהול הבנק.

ב-1976 החל לכהן כנגיד ארנון גפני. בסוף 1977 הוכרז המהפך הכלכלי, במסגרתו הוסרו רוב ההגבלות על מטבע חוץ, שעל הפיקוח עליהן היה אחראי הבנק. ב-1980 הנהיג בנק ישראל את המעבר לשקל, שהחליף את הלירה הישראלית.

בשנותיו הראשונות נהג בנק ישראל להשתמש בשירותיהם של כלכלנים בעלי שם עולמי. בסוף שנות ה-70 שכר הנגיד גפני את שירותיו של כלכלן בשם סטנלי פישר, לימים נגיד הבנק. פישר המליץ‏‏‏[11] לקבוע שורה של יעדים ארוכי טווח, שהחשוב מביניהם הוא יעד האינפלציה, והאחרים הם שיעור האבטלה, החשבון השוטף של מאזן התשלומים, ושיעור הצמיחה הרצוי. פישר קבע כי על הבנק לקבוע כיעד את שער החליפין, תוך גמישות בשער הריבית.

שנות השמונים והתשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות השמונים נקלע הבנק לתקופה מהקשות בתולדותיו. האינפלציה יצאה משליטה והגיעה לשיאים שכמותם טרם נרשמו בתולדות המדינה, ופיחותים היו עניין שבשגרה. ב-1981 נתמנה לנגיד משה מנדלבאום, שנאלץ להתמודד עם מצבו הקשה של המשק, ובמקביל למצוא את עצמו ואת ראשי הבנק נקלעים לאחד המשברים הכלכליים הקשים בתולדות מדינת ישראל - משבר מניות הבנקים ב-1983. בשנת 1981 נחנך הבניין החדש של בנק ישראל בקריית הממשלה בירושלים.

אחרי תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 התחזק מעמד הבנק, בעיקר הודות לתיקון לחוק בנק ישראל, לפיו נאסר על הממשלה ללוות כסף מהבנק לצורך כיסוי גירעון בתקציב המדינה.

התחזקות נוספת במעמדו של הבנק התרחשה אחרי פרסום מסקנות ועדת בייסקי ב-1986 והרחבת סמכויות בנק ישראל כמפקח על הבנקים. ב-1978 הועבר הפיקוח על מטבע חוץ ממשרד האוצר לבנק ישראל. בהמשך, לאחר תהליך ממושך של ליברליזציה בשוק מטבע החוץ, בוטל סופית הפיקוח על מטבע חוץ בשנת 2003. המחלקה לפיקוח על מטבע חוץ הפכה ל"מחלקה לפעילות המשק במט"ח" אשר עסקה במעקב ומחקר אודות פעילות המשק מול חו"ל ושוק המט"ח.

בשנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום מעסיק הבנק כ-750 עובדים, מהם כ-300 אקדמאים בתחומי הכלכלה, החשבונאות והמשפטים. הבנק ספג בשנים האחרונות ביקורות חריפות עקב תנאי השכר המשופרים של עובדיו, בעיקר בתקופת המיתון ששרר במשק בשנים 2002-2004. לבנק שלוחה בתל אביב, בה מועסקים בעיקר עובדי החטיבה לפיקוח על הבנקים.

בשנת 2008 בוצע בבנק שינוי ארגוני, במסגרתו נסגרו המחלקה לפעילות המשק במט"ח (שעל בסיסה קמה החטיבה למידע וסטיסטיקה), המחלקה המוניטרית (שחלק ממנה אוחד עם מחלקת המט"ח ליצירת חטיבת השווקים, וחלק אחר עם מחלקת המחקר ליצירת חטיבת המחקר), ומנהל מלוות המדינה. מחלקות הבנק אורגנו מחדש במסגרת חטיבות המחולקות לאגפים.

בשנת 2010 נחקק חוק חדש לבנק ישראל, חוק בנק ישראל התש"ע (2010).

תפקידי הבנק[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמירה על יציבות המחירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידו העיקרי של בנק ישראל הוא מניעת אינפלציה - שמירה על יציבות המחירים במשק. בנק ישראל, ככל בנק מרכזי, מנהל מדיניות מוניטרית, שעיקרה קביעת שער ריבית בנק ישראל, בו הוא מלווה כסף לבנקים או לווה מהם (הריבית המוניטרית), וכך משפיע על כמות הכסף במשק. קביעת ריבית ברמה גבוהה מדי תרסן את הפעילות הכלכלית במשק, ועלולה להוביל בנסיבות מסוימות להאטה או אף למיתון. קביעת ריבית ברמה נמוכה מעודדת את הפעילות הכלכלית במשק, אך עלולה להוביל ללחצים אינפלציוניים ולעליית מחירים.

ממשלת ישראל קובעת מאז 1992 את יעד האינפלציה השנתי, אשר מהווה את "יציבות המחירים" שבנק ישראל נדרש לחתור ולהשיג על פי החוק. בשנים האחרונות היה יעד האינפלציה השנתי בין אחוז לשלושה אחוזים. קיימת ביקורת כלפי בנק ישראל ולפיה הבנק נוקט במדיניות מוניטרית מרסנת מדי, שהביאה את רמת האינפלציה בשנים 2003 עד 2006 לשיעור אפסי, נמוך מהיעד השנתי.

הכלים העיקריים שמפעיל הבנק במסגרת המדיניות המוניטרית הם הלוואות לבנקים, קבלת פקדונות מהבנקים, ופעילות בשוק ההון כמכירת מק"מ בשוק הראשוני, וקביעת שיעורי נזילות על פקדונות. במהלך המשבר הכלכלי העולמי ואחריו הפעיל בנק ישראל גם כלי מדיניות שנחשבים ללא שגרתיים, כגון רכישת אג"ח ממשלתיות, ורכישות מט"ח בשוק המט"ח.

פיקוח על הבנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החטיבה לפיקוח על הבנקים היא הרגולטור של המערכת הבנקאית. מתוקף תפקידיה היא אחראית ל:

  • פיקוח על יציבות הבנקים כך שכספי המפקידים לא יפגעו.
  • בקרה על ניהול נאות במערכת הבנקאית.
  • פיקוח על התנהלות הבנקים כלפי לקוחותיהם

בראש החטיבה עומד המפקח על הבנקים, המקביל בתפקידו לממונה על שוק ההון במשרד האוצר וליו"ר רשות ניירות ערך. לצדו פועלות שתי ועדות:

  • ועדת הרישיונות, הפועלת למתן היתרים להקמת בנק, לרכישת שליטה בבנק, לרבות רכישת מניות בתאגידים בנקאיים‏[12], וכן לשלילת רישיון לניהול בנק במקרים בהם הדבר נדרש.
  • הוועדה המייעצת, המביאה לדיון תקנות וחוקים הקשורים לניהול הבנקים.

מתוקף תפקידו אחראי המפקח על הבנקים גם לביצוע מדיניות בנק ישראל ככל שזו נוגעת למערכת הבנקאית, ובכלל זה פיקוח על שיעורי הנזילות והלימות הון ומגבלות על אשראי, ובפרט על אשראי לסקטורים מסוימים (כגון מגזר הנדל"ן) או ללוֹוִים מסוימים (מגבלת לווה בודד).

ניהול יתרות המט"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרף שנתי - גובה יתרות המטח של ישראל

ניהול יתרות המט"ח של מדינת ישראל מופקד בידיה של חטיבת השווקים בבנק. תפקידן העיקרי של היתרות הוא להוות כרית ביטחון למדינה בתקופות משבר, ולהקטין למינימום את הסיכויים להתפתחות משברים בשוק המט"ח המקומי. החזקת היתרות משפרת את מעמדה הפיננסי הבינלאומי של מדינת ישראל כלווה. היקף היתרות בעשור הראשון של המאה ה-21, עד אמצע 2008, נע סביב 25-30 מיליארד דולר, סכום המכסה כחמישה חודשי יבוא של המדינה, ובבנק ישראל התבטאו בזכות הגדלתן. החל מ-2008 החל בנק ישראל במהלך מסיבי של רכישת מט"ח שהסתכם נכון ל-2012 בקרוב ל-50 מיליארד דולר. בקרב כלכלנים נשמעת גם ביקורת על החזקת יתרות בהיקף כה גדול, בפרט לאור הפרשי הריבית המתקבלים בגין המט"ח לאלה המשולמים בגין הכספים שמממנים רכישות אלו.

התערבות בשוק המט"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התערבות בשוק המט"ח בישראל

עד שנות התשעים של המאה העשרים החזיק הבנק ביתרות בגובה של מספר מיליארדי דולרים. החל מ-1996 החל בנק ישראל ברכישה מסיבית של מט"ח והיתרות, שהסתכמו בסוף 1995 ב-8.3 מיליארד דולרים, הגיעו בסוף 1999 ל-22.5 מיליארד.‏[13] רכישה זו הייתה במסגרת מדיניות רצועת הניוד האלכסונית אשר נבעה מהיצע גדול של מט"ח על רקע הריבית השקלית הגבוהה, ששררה במשק בסוף שנות התשעים.

למרות קיומן של היתרות, השימוש בהן ככלי היה נדיר ביותר. לא נעשה בהן שימוש גם בתקופות בהן הסתמן משבר בשוק המט"ח. אפילו במשבר של שנת 2002, במהלכה הגיע שער הדולר לשיא של 5 שקלים, העדיף בנק ישראל להשתמש בנשק הריבית ולא למכור מט"ח מהיתרות.

המדיניות השתנתה בתקופת כהונתו של סטנלי פישר כנגיד. החל ממרץ 2008, משהגיע שער הדולר לשפל של כ-3.4 שקלים, הודיע בנק ישראל כי בכוונתו להגדיל את יתרות המט"ח שלו לכ-40 מיליארד דולר תוך שנתיים‏[14], על ידי רכישה יומית של כ-25 מיליון דולר בשוק המט"ח. בהמשך הגדיל הבנק את רכישותיו, והגיע ליעדו - 40 מיליארד דולר - כבר בתחילת 2009, תוך העלאה ניכרת של שער החליפין. ברם, המשך הלחצים לייסוף המטבע המקומי הביא את רמת היתרות לכמעט 80 מיליארד בספטמבר 2012.‏[15]

הבנק של הבנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוקף תפקידו כבנק מרכזי, משמש בנק ישראל כבנקאי של הבנקים בישראל. הבנק מלווה כסף למערכת הבנקאית ולווה ממנה, ומחזיק אצלו חשבונות בשקלים ובמט"ח של הבנקים. הבנקים מעבירים לחשבונותיהם בבנק עודפי כספים שהצטברו אצלם, וכן כספים שעליהם להחזיק בבנק על פי הוראות הנזילות‏[16]. בחשבונות הבנקים בבנק ישראל מתבצעות גם עיסקאות בין הבנקים לבין עצמם. בחשבונותיהם מושכים הבנקים כספים שהתקבלו מבנק ישראל במסגרת ההלוואות המוניטריות. תפקיד חשוב נוסף של בנק ישראל במערכת הבנקאית הוא ניהול המסלקה הבנקאית. מסלקה זו נמצאת בתל אביב, ובה מחליפים הבנקים בינם לבין עצמם המחאות וממסרים בהיקף של מאות מיליארדי שקלים בשנה.

מתן ייעוץ כלכלי לממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נגיד בנק ישראל מוגדר על פי חוק כיועץ הכלכלי לממשלה. מתוקף תפקידו משתתף הנגיד בגיבוש המדיניות הכלכלית של הממשלה, ונוטל חלק בישיבות של ועדת השרים לענייני כלכלה ובישיבות ממשלה העוסקות בנושאים כלכליים מהותיים. הנגיד מבצע את תפקידו בין היתר על סמך נתונים שמרכזת חטיבת המחקר של הבנק בתחומי הפעילות הריאלית, שוק העבודה, מאזן התשלומים, רמת המחירים במשק, שוק ההון ועוד.

הנפקת שטרות ומטבעות כסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הנפקת שטרות הכסף בבנק ישראל מופקדת מחלקת המטבע של הבנק. לצידה פועלת הוועדה לעיצוב שטרי כסף, מעות ומטבעות זיכרון. בראש הוועדה עומד משנת 2009 השופט בדימוס יעקב טירקל.

הבנק של הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנפיק את אגרות החוב של הממשלה ומספק שירותים בנקאיים לממשלה וגופים ממשלתיים.


מבנה ארגוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2008 עבר הבנק שינוי ארגוני מקיף ובעקבותיו הוקמו, במקום המחלקות הקודמות, חטיבות, אשר חולקו בין חטיבות הליבה לבין חטיבות השירות.

חטיבות מקצועיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועדה המוניטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועדה המוניטרית של בנק ישראל הוקמה בהתאם לחוק בנק ישראל החדש, התש"ע 2010.

הוועדה המוניטרית קובעת את המדיניות להשגת מטרות הבנק (שמירה על יציבות המחירים, תמיכה במדיניות הכלכלית של הממשלה ותמיכה ביציבות המערכת הפיננסית) ובכלל זה את המדיניות המוניטרית. הוועדה מחליטה, בדיון חודשי ביחד עם שני מנהלי החטיבות הכלכליות של בנק ישראל, על גובה הריבית ועל כלי המדיניות המוניטריים שבהם ישתמש בנק ישראל. בנוסף, מחליטה הוועדה, במקרה הצורך, גם על התערבות הבנק במסחר בשוק מטבע החוץ.

בוועדה המוניטרית שישה חברים: הנגיד (המשמש כיו"ר הוועדה), המשנה לנגיד, עובד בנק ישראל שממונה על ידי הנגיד ושלושה נציגי ציבור. החלטות הוועדה מתקבלות בהצבעה, ובמקרה של שוויון קולות ניתן לנגיד קול נוסף.

הוועדה המוניטרית התכנסה לראשונה לדיון לשם החלטת הריבית במשק ב-23 באוקטובר 2011.

חברי הוועדה המוניטרית הינם: ד"ר קרנית פלוג – נגידת הבנק ויו"ר הוועדה, פרופ' נתן זוסמן – מנהל חטיבת המחקר, ונציגי הציבור בוועדה – פרופ' ראובן גרונאו, פרופ' אלכס צוקרמן ופרופ' רפי מלניק.

הפיקוח על הבנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפול בפניות ותלונות הציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת הפעילות של יחידת הפיקוח על הבנקים, מתקיימת פעילות "להבטחת ההוגנות ביחסים בין הבנקים ללקוחותיהם, ולהגנה על לקוחות הבנקים במישורים שונים", בין השאר על ידי טיפול בפניות ותלונות הציבור.

היחידה מפרסמת דין וחשבון שנתי ממנו ניתן ללמוד על היחסים בין הבנקים לבין הלקוחות בשנת הדו"ח. בשנת 2012 טיפלה היחידה לפניות הציבור ב-6,095 פניות ותלונות שהגיעו בכתב של לקוחות הבנקים והחברות לכרטיסי אשראי.בנוסף, ניתן מענה לכ-16,400 פניות טלפוניות. מתוך 6,095 פניות ותלונות בכתב, 1,253 הן תלונות והיתר- פניות ובקשות. בשנת 2012 21.5% מהתלונות שהוכרעו נמצאו מוצדקות, לעומת 26.1% בשנה הקודמת.

על יסוד התלונות, היחידה מפיקה לקחים ומופצות הנחיות לבנקים בתחום יחסי בנק-לקוח.

חטיבת המחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיבת המחקר של בנק ישראל היא הזרוע המסייעת לנגיד בתפקידו כיועץ הכלכלי לממשלה ובקביעת שער הריבית. זהו הגוף האחראי לאיסוף מידע כלכלי בתחומים שונים, ובהם שוק ההון, רמת המחירים, מאזן התשלומים, התקציב, שוק העבודה, רווחה, ועוד. בנוסף לכך, עוסקת חטיבת המחקר בעיבוד הנתונים וניתוחם. תוצאות המחקר מתפרסמות בדו"ח השנתי של בנק ישראל, המוגש לכנסת ולממשלה, וכן בסקירות חצי שנתיות שוטפות בשם "ההתפתחויות הכלכליות בחודשים האחרונים" המתפרסמות פעם בחצי שנה, ומחקרים נושאיים.

אחד מהמדדים החשובים שמפרסמת המחלקה הוא המדד המשולב למצב המשק, מדד שפותח במחלקה הישנה על ידי ד"ר רפי מלניק בתקופת כהונתו כמשנה למנהל המחלקה בשנות התשעים. מדד זה נותן תמונה עדכנית של מצב המשק על פי חמישה או שישה רכיבים שונים.

ב-2008 שולבו בחטיבת המחקר חלקים מהמחלקה המוניטרית, שפורקה במסגרת רה-ארגון בשנת 2008.

מחלקת המטבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלקת המטבע היא המחלקה האחראית על הנפקת מטבעות ושטרות.

האוסף הנומיסמטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות ה-50 החל בנק ישראל ביצירת אוסף נומיסמטי, המאגד את מכלול אמצעי התשלום ששמשו בארץ ישראל לאורך ההיסטוריה; החל מהמטבעות הראשונים שנטבעו בממלכת לידיה שבמערב אסיה הקטנה במאה השביעית לפנה"ס, עם דגש על המטבעות שטבעו היהודים בתקופת בית חשמונאי, שלטון בית הורדוס, תקופת המרד הגדול ותקופת מרד בר-כוכבא. כמו כן כולל האוסף גם אמצעי תשלום מהעת החדשה, בתוכם השטרות והמטבעות של ישראל מתקופת המנדט הבריטי ועד לימינו.

האוסף הוצג בעבר במסגרת תערוכת "כסף עובר לסוחר" וכיום הוא מוצג במרכז המבקרים הלימודי של בנק ישראל. ‏[17]

חטיבת החשבות ומערכות תשלומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידות מנהלתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • החטיבה למשאבי אנוש ומנהל
  • החטיבה לטכנולוגיית מידע
  • הקשרים הבינלאומיים
  • דוברות והסברה כלכלית
  • הביקורת פנימית
  • המחלקה המשפטית

נגיד בנק ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראש בנק ישראל עומד נגיד, המתמנה על ידי נשיא המדינה ועל פי המלצת הממשלה לתקופה בת חמש שנים. הנגיד אחראי לניהול המדיניות הכלכלית שבאחריותו, בראש ובראשונה חתירה ליציבות מחירים במשק, באמצעות ניהול המדיניות המוניטרית, מדיניות שער החליפין וניהול יתרות המט"ח, וכן לפיקוח על הבנקים באמצעות מחלקת הפיקוח שבאחריותו. הנגיד אחראי פורמלית גם לניהולו התקין של הבנק, אם כי בפועל מנוהל הבנק בידי מנכ"ל.

תפקיד חשוב נוסף של הנגיד הוא היותו, על פי חוק, היועץ הכלכלי לממשלה, ומתוקף תפקידו זה הוא משתתף בישיבות הממשלה בהן נדונים עניינים כלכליים בעלי חשיבות גבוהה.

כחלק מתפקידו, חתימת הנגיד מתנוססת על שטרות כסף המונפקים בזמן כהונתו. בעבר הייתה נהוגה גם חתימתו של יו"ר המועצה המייעצת של בנק ישראל, אך החל מהנפקת השטר בעריך של 200 ש"ח בשנת 2012, חותם הנגיד על השטרות לבדו.

נגידי הבנק[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם הנגיד התחלת כהונה סיום כהונה
דוד הורוביץ 1954 1971
משה זנבר 1971 1976
ארנון גפני 1976 1981
משה מנדלבאום 1982 1986
מיכאל ברונו 1986 1991
יעקב פרנקל 1991 2000
דוד קליין 2000 2004
סטנלי פישר 2005 2013
קרנית פלוג 2013

ב-30 ביוני 2013 סיים סטנלי פישר את כהונתו כנגיד.‏[18] המשנה לנגיד בנק ישראל, קרנית פלוג, כיהנה כממלאת מקום הנגיד,‏[19] עד שמונתה באוקטובר 2013 לתפקיד נגיד בנק ישראל.

משכן בנק ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין מצפה ברחוב יפו בירושלים

עם הקמתו, השתכן בנק ישראל בשכירות‏[20] בבניין מצפה שממערב לבניין ג'נרלי ברחוב יפו בירושלים. הבניין שימש אז את משרד האוצר שעבר למשכנו החדש באמצע 1955‏[21]. בשנת 1959 נוספה קומה לבניין מצפה‏[22]. בבניין שכנו גם משרדים פרטיים שונים ובתחילת שנות ה-60, עם הקמת בית יואל, ביקש הבנק להעביר אליו את העסקים הפרטיים כדי שיוכל להתפרש על שטחים נוספים בבניין‏[23]. בהמשך שיכן הבנק חלק מעובדיו במלון עדן ובבניין סמוך נוסף‏[24].

רעיון הקמת מבנה חדש לבנק עלה כבר בשנות ה-60. בנובמבר 1966 זכו אריה ואלדר שרון בפרס ראשון לתכנון בניין בנק ישראל בירושלים‏[25]. המבנה החדש הוכלל בשנת 1967 במסגרת תוכנית כוללת לבניית בניינים עבור משרדי ממשלה שונים‏[26], אולם התוכנית התעכבה במשך זמן רב. בשנת 1979, כאשר הממשלה החליטה על הקפאת בניית מבני משרדים חדשים, ניתן פטור למבנה של בנק ישראל, כדי שיוכל לצאת ממרכז העיר הפקוק‏[24]. בחג החנוכה של 1981 נחנך הבניין הראשי של הבנק בקריית הממשלה במעמדו של נגיד הבנק וראש הממשלה מנחם בגין. הבניין שוכן ברחוב בנק ישראל (ע"ש דוד הורביץ) שנקרא כך לזכרו של נגיד הבנק הראשון. המבנה עוצב בהשראת בניין עיריית בוסטון בארצות הברית, ומזכיר בעיצובו פירמידה הפוכה.

בניין בנק ישראל ברחוב לילינבלום בתל אביב

במקביל למרכז בירושלים החזיק הבנק סניפים בתל אביב ובחיפה. בעת הקמתו היה לבנק ישראל סניף אחד בלבד, בנוסף למרכז בירושלים, שמוקם בתל אביב‏[27] בבניין משרד האוצר ברחוב אחד העם 27. בשנת 1956 עברו המשרדים בתל אביב לרחוב נחלת בנימין פינת רחוב לילינבלום[28]. במאי 1955 נפתח סניף של בנק ישראל בחיפה, בדרך העצמאות 65‏[29]. כבר בשנת 1960 עלתה כוונה לבנות בניין חדש לסניף בחיפה‏[30] בדרך העצמאות 24‏[31], אולם התחלת הבנייה נתעכבה‏[32], והבניין הושלם בשנת 1970‏[20].

מינהל מלוות המדינה שכן במבנים נפרדים מהבנק, בשדרות רוטשילד 3 בתל אביב‏[33].

במאי 2009 נפתח בבניין בנק ישראל בירושלים, מרכז מבקרים. במרכז - תערוכה על התפתחות אמצעי התשלום בעולם ועל תפקידיו של בנק ישראל ובראשם השמירה על יציבות המחירים.

ביקורת ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכר עובדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סתירה מהותית בהגדרות המוסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנק ישראל אמון על שמירת יציבות המחירים, אך המודל המוניטרי שהוא מנהיג מבוסס על כלכלת-חוב, בה כמות האשראי במשק תמיד גדלה כדי למנוע מיתון. עליית היצע הכסף תורמת בהכרח לעליית מחירים כללית ותמידית, ובמיוחד ליצירת בועות פיננסיות באשראי בנקאי. לדוגמה, בועת הנדלן. כלומר, בנק ישראל אמון על "יעד אינפלציה" שהוא מהווה את מדד עליית המחירים הכללי.

הבנק אמור לצמצם את ממדי העוני ואת הפערים החברתיים, אך הכלים היחידים שיש לו לביצוע מדיניות זו הוא חלוקת הטבות בתנאי אשראי למוסדות פיננסים גדולים. לאזרחים מהשורה אין שום יכולת היסטורית או פרקטית להשתמש בשירותיו או לקבל ממנו כספים.

בכירים בבנק מגיעים ופורשים משוק הבנקאות הפרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוק הבנקאות הפרטית מהווה נוף של מוסדות למטרות רווח המייצרים את רוב משק הכסף, הרוב המוחלט של הבכירים בבנק מגיעים מהמגזר הבנקאי או פורשים אליו, לאחר שכיהנו בתפקידי פיקוח על אותו שוק.

התערבות בשערי חליפין ויצירת הפסדים בגין הגדלת הרזרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתו של סטנלי פישר הגדיל הבנק בצורה דרמטית את יתרות המט"ח ברשותו. הרכישות מומנו על ידי הנפקת מק"מים בריבית הגבוהה משמעותית מהתשואה המושגת על יתרות המט"ח של הבנק. הרכישות הן בין היתר אחד הגורמים המרכזיים להון העצמי השלילי של הבנק בסך של 37.4 מיליארד שקלים בתחילת ינואר 2013‏[34]. גירעון הבנק העמיק ב-20% ל-47 מיליארד שקלים שנה לאחר מכן, (המשקפים עלייה של פי 8 בקצב העמקת הגירעון) אשר חלק ניכר ממנה נובעת מהחזקות המט"ח בניסיון להוריד את שער השקל מולן. העלויות הגבוהות נובעות הן בשל עליית השקל מול מטבעות אלה, והן מאחר שאפיקי ההשקעה בהם מושקע המט"ח נותן תשואות נמוכות מאלה שבנק ישראל מרוויח בהשקעות שקליות‏[35].

מעורבות במשבר "עודף הרגולציה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים 2007 עד 2013 יושמו רפורמות, שינויי חקיקה, תקינה והוראות בשוקי ההון. יישום של הוראות אלה יצר עלויות גבוהות אצל הגופים המפוקחים וחוסר נכונות לפעול בשווקים המקומיים. כתוצאה מכך מחזורי המסחר בשווקים הפיננסיים המקומיים צנחו וגופים פיננסיים מקומיים נסגרו והתמזגו. לבנק ישראל הייתה מעורבות ישירה בהליך הרגולטורי נוכח חלקו בשלישיית המפקחים על שוקי ההון הישראליים (ביחד עם רשות ני"ע ואגף שוק ההון באוצר). בנק ישראל יצא בשורה של שינויים רגולטוריים תכופים כלפי הבנקים השונים, וכן בשורה של הנחיות רגולטוריות שהקשו על פעילות של זרים בשוקי מט"ח, מק"מ, ואג"ח מקומיים ודחק את אותם זרים אל מחוץ לישראל גם בשווקים נוספים בהם הם פעלו בעבר.‏[36][37]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 הריביות שמפרסם בנק ישראל
  2. ^ ‏ לבנק היה סניף בירושלים - ברחוב שלמה המלך 4. על קיר הבניין היה חצוב סמל הבנק. ביולי 1953 הוא נרכש בידי בנק מרכנתיל, בהמשך היה לחלק מבנק מרכנתיל דיסקונט.‏
  3. ^ ‏כלומר, המחזיק בלירות שטרלינג יכול היה לקבל שטרות מקבילים בלא"י.‏
  4. ^ דיונים על הבנק הממלכתי, דבר, 17 בנובמבר 1952
  5. ^ ממן ורוזנהק, עמ' 54
  6. ^ ד.ז., הבנק הממלכתי - מכוון הפיננסים במדינה, דבר, 6 במאי 1953
    יצחק זילבר (מעריב), בינינו ובין מומחים מחו"ל - על הבאנק הממלכתי, מעריב, 16 ביולי 1954
  7. ^ יצחק זילברהבנק הממלכתי - שעתו טרם באה, מעריב, 16 בינואר 1953
  8. ^ קרמפף, אריה. “מקורות ריכוזיות המערכת הבנקאית בישראל: מחירו של פיתוח?” רבעון לכלכלה (בקרוב).
  9. ^ Krampf, Arie. 2014. “Between Private Property Rights and National Preferences: The Early Years of the Bank of Israel.” Israel Affairs .
  10. ^ ‏בנובמבר 1974 פוחת השקל מ-4.20 ל-6 לירות לדולר.‏
  11. ^ ‏"בנק ישראל להלכה ולמעשה", עמ' 115‏
  12. ^ על פי החוק רכישת מעל 10% בתאגיד בנקאי כרוכה בהיתר
  13. ^ יתרות מטבע החוץ בבנק ישראל לחודש אוקטובר 2000‏, באתר בנק ישראל, 1 בנובמבר 2000
  14. ^ מוטי בסוק, בנק ישראל ירכוש 25 מיליון דולר מדי יום, באתר הארץ, 19 במרץ 2008
  15. ^ דו"ח על יתרות מטבע החוץ - דו"ח שנתי 2012, באתר בנק ישראל, 20 במרץ 2013
  16. ^ נכסים נזילים שעל תאגיד בנקאי להחזיק בבנק ישראל כנגד פיקדונות הציבור אצלו בשקלים ובמט"ח
  17. ^ אתר התערוכה הנומיסמטית במרכז המבקרים הלימודי של בנק ישראל.
    להרחבה ראו:
  18. ^ נגיד בנק ישראל יסיים את כהונתו ב-30 ביוני באתר בנק ישראל
  19. ^ זאב קליין, ‏סוף עידן פישר: ממחר - פלוג מ"מ זמנית, באתר ישראל היום, 30 ביוני 2013
  20. ^ 20.0 20.1 רמה זוטא, בנק ישראל ובנינו בחיפה, מעריב, 14 באפריל 1970
  21. ^ משרד האוצר עובר לבנינו החדש בקריה בירושלים, דבר, 16 ביוני 1955
  22. ^ נ. בר אוריין, הבית והשומר, מעריב, 6 במרץ 1959
  23. ^ עוזי בנזימןבנינים חדשים - נוף חדש, מעריב, 15 במאי 1962
  24. ^ 24.0 24.1 יצחק דיש, פלישת משרדים לבתי מגורים, מעריב, 6 במאי 1979
  25. ^ פרסים על תכנון בנין בנק ישראל, דבר, 15 בנובמבר 1966
  26. ^ צבי לביאבתכניות אין מחסור, מעריב, 4 באוגוסט 1967
    מאמצים להגברת קצב הפיתוח והבנייה בירושלים, דבר, 17 באוגוסט 1967
  27. ^ בנק ישראל נפתח היום, דבר, 1 בדצמבר 1954
  28. ^ בנק ישראל רכש בניין בתל אביב, מעריב, 5 באפריל 1956
  29. ^ סניף בנק ישראל בחיפה, דבר, 22 במאי 1955
    בנק ישראל, מעריב, 20 בדצמבר 1956 (מודעה)
  30. ^ ש. שחוריחיפה - היפהפיה הנרדמת?, דבר, 18 בנובמבר 1960
  31. ^ בנק ישראל, מעריב, 17 בנובמבר 1986 (מודעה)
  32. ^ ש. שחוריתנועת בנין ערה בחיפה, דבר, 7 באוגוסט 1964
  33. ^ ייעול וצמצום חוסכים לבנק ישראל 100 אלף דולר בשנה, מעריב, 4 בנובמבר 1986
  34. ^ אדריאן פילוט, מבקריו של סטנלי פישר שולפים סכינים: "הדאגה שלו לבנקים הייתה מוגזמת; הדרך למיתון קצרה", 31 בינואר 2013
  35. ^ אדריאן פילוט, שיא בגירעון בנק ישראל - 47 מיליארד שקל ב-2013, גלובס, 30 במרץ 2014
  36. ^ מוטי בסוק, נתניהו: ישראל סובלת מעודף רגולציה בכל ענפי המשק, באתר TheMarker‏, 13 באוגוסט 2012
  37. ^ http://www.chamber.org.il/content.aspx?code=19035