שברירים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שברירים הוא סיפור קצר מפורסם של הסופרת דבורה בארון.

זוהי אחת היצירות המוערכות של בארון והיא נלמדת כחלק מתוכנית הלימודים לבחינת הבגרות בספרות. במרכז הסיפור מעצבת בארון את דמותה של חיה-פרומה, נערה כעורה ויתומה כמו גם את דמותה של העיירה היהודית המזרח-אירופאית. בדומה ליצירות "הגיבן מנוטרדאם", ו"הברווזון המכוער", גם כאן מואשמת החברה האנושית בשטחיות ובאכזריות שבסגידה העיוורת ליופי ולחיצוניות, על חשבון התבוננות עמוקה יותר אל פנימיותו של האדם. העיירה היהודית זוכה לביקורת משמעותית ומרכזית ביצירה וזוהי אחת מהנקודות המרכזיות בסיפור. בארון מדגישה את הדיסוננס שבין ההתנהגות המחויבת על פי ההלכה כלפי מי שמצוי בתחתית החברה (ובפרט כלפי יתומים) מחד, ובין האופן בו נוהגת החברה היהודים בחריגים ובמסכנים שבה הלכה למעשה.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיבורת הסיפור, חיה-פרומה מוצגת כדמות דחויה על ידי החברה כבר מגיל צעיר. היא הובאה לעיירה כיתומה בת חמש ואינה מוצאת בית שיהיה מוכן לאמץ אותה. בבגרותה היא נעשית לאישה פשוטה, בת כפר המשמשת כמשרתת בבתי התושבים. היא דחויה על ידי אנשי העיירה בגלל מראה החיצוני המוזנח, המגושם והדוחה:

"... שערה המדובלל, הדהוי, כשפניה אין למצוא בהן שום קו של חן...".

שיא ההתנכרות וההסתייגות מחיה-פרומה, בסיפור, בא לידי ביטוי במפגשה עם בתו של השָמָש (גבאי בית הכנסת). ילדה זו מעוררת בחיה-פרומה את זיכרון אמא המנוחה, היא רוצה ללטף את שערה של בת השמש. אך רגשותיה מעוררים תגובה גסה - אשתו של אשת השמש מתנפלת עליה באכזריות ומגנה אותה. בעקבות המקרה הזה חיה פרומה מתנתקת מבני אדם ומתייחדת עם חפצים דוממים ולעולם לא חוזרת לביתם.

נישואיה של חיה-פרומה אינם מחלצים אותה מבדידותה ואינם מזכים אותה כלל באהבה או בחום. בעלה אמנם אינו אלים או מתעלל, ואף אינו פוגע בה מילולית. אך למצפים לשינוי של ממש נכונה אכזבה. יחסו של הבעל אל חיה-פרומה מאופיין בהתעלמות כואבת ובהיעדר כל רגש.


נקודת המפנה בסיפור מתרחשת כאשר פרה נכנסת לחייה. באביב אחד הבעל קנה פרה מבכירה. גם הפרה, כמו חיה-פרומה, בודדה, נלקחה מחצר בעליה שבו גדלה, והופרדה מעגלה הראשון. בפגישתן הראשונה מפנה הפרה אליה מבט, המבקש חום ותחושת השתתפות בדומה למבט שהפנתה אל החברה בבקשת תמיכה במשך כל חייה. היא מוצאת קרבה ביחסיה עם הפרה, ומעת שהתחברה לפרה הוקלה תחושת הכובד שבקרבה. חיה-פרומה נקשרת אל הפרה, מקבלת ממנה אהבה ללא תנאי ומעניקה לה חום ואהבה בחזרה:

"נפנתה אליה הפרה בתנועת חיבה וליקקה את ידה...
...היה זה לה כאילו התפשט חיוך פנימי בקרבה -
היא, אשר לא ידעה צחוק - ולבה השמם הסגור על מסגר, כמו נמלא המון שברירי אור".

השהות בחברתו של יצור אחר, אוהב ומקבל, יצור שלפי בחירת הסופרת אינו אדם, גורמת לחיה-פרומה לעבור תהליך של התחסנות, ושל העזה לחפש אהבה במקום אחר, מקום שבו תזכה לקבלה. בנוסף, עולים בחיה שברירי אור בניגוד לכל החושך שחוותה במהלך כל חייה, מכאן גם שם היצירה.

בסוף הסיפור נסגר מעגל, וחיה-פרומה הופכת מנערה עזובה ומנוכרת, פסיבית לגורלה ולמתרחש בחייה, המבקשת (ואינה מקבלת) חסות וחום בקרב אחרים, לנערה אחראית לגורלה ושולטת בחייה, הבוחרת להפוך מנזקקת לתורמת סעד ולסייע לדלים ולנזקקים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]