יופי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כדור הארץ במבט מהחלל נחשב אחד מכוכבי הלכת היפים (התצלום הוא The Blue Marble)
הטווס נחשב אחד מהעופות היפים בשל זנבו המפואר והצבע הכחול העז של גופו

יופי הוא תכונה של אובייקט (כולל עצמים חיים) או מבנה מסוים: חזותי, קולי, מילולי או רעיוני, שבשל תצורתו וארגונו גורם לאדם לחוויה של נעימות ומשיכה. על פי רוב היופי מוגדר כמאפיין מבנה שיש בו איזון, סימטריה, פרופורציה והרמוניה בין מרכיביו השונים. התורה הפילוסופית העוסקת ביופי נקראת אסתטיקה.

מאפייני היופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילוסופים, סופרים ומשוררים ניסו להגדיר ולתאר את מהותו של היופי והעלו אותו על נס. עם שיש ביופי ממד אובייקטיבי ואוניברסלי שמוסכם על רוב החברות האנושיות, ושהוכח בניסויים מדעיים שונים, יש בו גם ממד סובייקטיבי השונה בהגדרתו מחברה לחברה, מתקופה לתקופה ומאדם לאדם, עד שהיו שטבעו את האימרה "היופי בעיני המתבונן". היופי מתחיל בעולם הטבע שקיימת בו נטייה להתארגן בצורה יפה (הרמונית). קיימות תצורות מרהיבות של גלקסיות וכוכבים. פרחים התאמצו להיות יפים ומרהיבי עין על מנת למשוך חרקים שיאבקו אותם ויפיצו אותם על פני האדמה. חוקרים משערים שהצמחים שמבזבזים לא מעט משאבים, ביצירת מבנים גאומטריים וצבעים, מוסרים בעצם מידע לחרקים על כמות הצוף שברשותם ואיכותו. אצל בעלי החיים חלק ניכר מהזכרים מתייפים, ובמיוחד בתקופת הרבייה, כדי שהנקבות ירצו להמשיך את הגנים שלהם, בניגוד לחברה האנושית, שבה היופי הנשי הוא הדומיננטי. במרבית התרבויות האנושיות, בעוד יופי גברי מייצג חוסן ועוצמה שיכולה להגן על הנקבה, היופי הנשי מייצג פוריות, שחשובה לזכרים בהמשכת הגנטיקה שלהם.

על פי צבי ינאי במאמרו "סוד היופי", היופי והסימטריה בעולם הטבע מהווים סימן לתקינות גנטית והיגיינה פיזית, ומכאן בריאות. עוד עולה כי היופי מוגדר בדרך כלל בקרבה אל הממוצע של החברה ולא ביוצאי הדופן. לעתים ישנו יחס מסוים הגורם לנו לחוש שמדובר ביחס יפה ומושך עין, למשל היחס של 0.7 בין מותניה של האישה לירכיה. יש חוקרים הסוברים כי יחס חתך הזהב בין חלקיו של מבנה מסוים, מהווה מודל של יופי. יחס זה קיים בטבע בתצורות רבות. בארצות הברית מספר חוקרים אף יצרו מדדים לבחינת יופי של פנים אנושיות, המבוססים על סימטריה ופרופורציות של הפנים העונים לחתך הזהב, למשל היחס בין גובה הפנים לרוחבם, והיחס בין רוחב האף לרוחב הפה.

על פי פרופ' מנחם ברינקר היופי באמנות הוא צורת ארגון של חומרים (שיכולים להיות בלתי-אסתטיים כל אחד לגופו) באופן שגורם לחוויה אסתטית. לדעתו, חוויה זו היא אישית בעיני המתבונן, ולא ברור אם אפשר לנסחה בכללים תאורטיים ובנוסחאות כלליות, בשל המופשטות של הכללים או בשל אי קיומם.

בתרבות הכללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלנה, שנחשבה כאישה היפה בעולם, מתוארת כג'ינג'ית בציור מאת אוולין דה מורגן.

בתרבויות אנושיות רבות הועלה מודל היופי על נס. כבר במיתוסים האוגריתיים מסופר באגדת כרת על המלך כרת שיוצא למלחמה על העיר אודום, כדי לקחת לו לאישה את הנסיכה חורי שיפה כאלה ענת. היוונים העריצו את מודל היופי והפכו אותו לאידאל, והיו כנראה הראשונים והבולטים שהצליחו לבטא אותו באופן המרשים ביותר בעולם העתיק באמנות, באדריכלות ואף בספורט, שכוון לא רק להישגים תחרותיים כבימינו, אלא גם לפיתוח היופי הגופני. לא בכדי מסופר במיתולוגיה היוונית על מלחמת טרויה שהייתה מלחמה עקובה מדם שפרצה בשל יופיה האגדי של אישה נחשקת בשם הלנה.

כאשר הרומאים השתלטו על יוון, הוטמעה התרבות היוונית בתוכם, והם אימצו את התפיסה היוונית לגבי יופי, וייצאו אותה לרחבי האימפריה הגדולה שלהם במבנים, פסלים ופסיפסים מרהיבים, אפילו לתוך תרבויות שהיו מסויגות מהתרכזות ביופי ובנוֹי כעניין מרכזי כמו התרבות היהודית.

תקופה מרכזית באנושות שבה היופי זכה לעדנה מחודשת הייתה תקופת הרנסאנס והמאות שאחריה באירופה. בתקופה זו היופי הובע באמנות פלסטית (פיסול, ציור), במוזיקה קלאסית ובספרות פיוטית באופן מרשים ביותר, שקשה לשחזר אותו עד ימינו. באמנות הפלסטית הושם בין היתר דגש על סימטריה, פרספקטיבה וקומפוזיציה ואילו במוזיקה הקלאסית הושם דגש על הרמוניה ווקלית מסוגים שונים, קצב ומשקל במטרה להפיק צלילים נעימים לאוזני המקשיב. גם בשירה של אותה תקופה נשמר מבנה מסודר ויפה באמצעות בתים, אקרוסטיכונים, משקל וחריזה, עד שלעתים היה נראה, כי התוכן משועבד לצורניות החיצונית של השיר.

בתרבות המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה המודרנית, שמתאפיינת בחברה פתוחה, חשופה, ובעלת יכולת שינוי והשפעה על עצמה, ישנו דגש מיוחד על היופי. אם בעולם העתיק היכולת לפגוש אובייקטים יפים הייתה מוגבלת ומצומצמת, הרי שבחברה המודרנית ישנה חשיפה גדולה לאובייקטים יפים כמעט בכל מקום. קיימת אמונה רווחת כי אנשים יפים הם יותר מוצלחים ויותר מקובלים בחברה, מקבלים ציונים גבוהים יותר בבתי הספר או משכורות גבוהות יותר בעבודה, ולכן בטיפוח היופי כשלעצמו מושקעים תשומת לב, משאבים וממון רב. הדבר הולך יד ביד עם הטכנולוגיה הרפואית, שמאפשרת "לשחק" בגוף האדם באופן חופשי מאוד, החל מניתוחים להארכת גפיים תחתונות במזרח, ועד ניתוחים פלסטיים שונים, אף אצל גברים, במערב.

בחברה המודרנית, שהיא גם חברה צרכנית, נעשה שימוש רב ביופי לשם קידום מכירות. שחקנים ושחקניות יפי-תואר ומעוצבי גזרה מופיעים בסרטים על מנת למשוך צופים. מעצבים דואגים לעצב מוצרי צריכה, מנעליים ובגדים ועד למכוניות ומטוסים, באופן שיעוררו חוויה אסתטית אצל הצופה. מוצרי צריכה שונים נארזים באריזות נאות ומושכות, שיש בהן להעיד כביכול על איכותו של המוצר. דוגמניות בעלות מודל יופי מוקצן ו"בלתי אנושי", מקדמות מכירה של מוצרים שונים. תחרויות יופי נשי מתקיימות כמעט בכל מדינה.

חשיפה מרובה למודלים אסתטיים אלו בונה ציפיות אסתטיות גבוהות, ומביאה לחוליים רבים בחברה המודרנית, מרגשי נחיתות, תסכול, אנורקסיה ובולימיה, סיכון פיזי בדיאטות בלתי מאוזנות שאף עלולות לסכן חיים וכדורי פלא, ועד כדי הוצאה של סכומי עתק וחשיפה לסיכונים לא פשוטים בניתוחים פלסטיים שנועדו לעצב "גוף מושלם".

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נראה כי היחס ליופי ביהדות הוא אמביוולנטי: לצד ההערצה הטבעית שהוא מעורר, יש גם לא מעט חשש מפניו, כגורם סוחף שעלול לעוות את דרכיו של האדם.

הפסוק המבטא גישה אחת של היהדות בנושא הוא "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת יְהוָה הִיא תִתְהַלָּל" (ספר משלי, פרק ל"א, פסוק ל') ומולו יש פסוקים המהללים את היופי אצל גיבורי המקרא.

בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבניית בית המקדש היהודי נעשה מאמץ ארכיטקטוני, אמנותי וממוני גדול על מנת שיתאפיין ברוב פאר והדר. במקורות היהודיים הוא אף נקרא "נויו של עולם". בתמונה דגם משוחזר של בית המקדש שבנה המלך הורדוס, שנחשב אחד הבניינים היפים בעולם העתיק.

ההתייחסות בתנ"ך אל היופי היא כאל שלמות של דבר אלוהי, ולכן ככלל הוא מתייחס בהערצה ליופי, ועם זאת לא אחת הוא מציג לקורא את הנקודות הבעייתיות שבו: המשיכה החזקה שלו והפיתוי שבו שעלולים לגרום לאדם לעבור על החוק המקראי ועל המוסר ולהיענש כתוצאה מכך.

מעשיו של אלוהים מתוארים כיפים: "אֶת הַכֹּל עָשָׂה, יָפֶה בְעִתּוֹ" (מגילת קהלת, פרק י"ג, פסוק א'). מכאן אפשר להבין את המילים "כי טוב" שמסיימות כל חלק בבריאה במובן של "כי יפה", כיוון שטוב ויפה הן מילים נרדפות בתנ"ך, במיוחד כאשר התיאור מתייחס לראייה, "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר, כִּי טוֹב".

בספר בראשית מתואר שנח מברך את אחד מבניו ביופי, "יפת אלוהים ליפת" (בראשית ט' 27). אִמות האומה, שרה, רבקה ורחל מתוארות כיפות וטובות מראה‏[1]. גיבורי תנ"ך נוספים כמו יוסף (בראשית ל"ט 6), שאול ודוד ("עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי"), אף הם מתוארים כיפים. אף משה, גואלם של ישראל, מתואר כיפה (טוב בלשון המקרא) - "וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא". גם עם ישראל נחשב כיפה, "זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי-תֹאַר, קָרָא ה' שְׁמֵךְ, לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה, הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ, וְרָעוּ, דָּלִיּוֹתָיו" (ספר ירמיהו, פרק י"א, פסוק ט"ז). בשיר השירים מתוארת הרַעיה בתיאורים רבים של יופי, וניתן להם מקום רב, כמו בפסוקים "יפה את רעייתי כתרצה, נאוה כירושלים, איומה כנדגלות, הסבי עינייך מנגדי שהם הרהיבוני" (ה', 4-5); "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (ד' 7). ירושלים מתוארת כעיר שהיא מקור היופי - "מציוֹן מכלל יופי". היופי ללא ספק בא לתאר את השלמות של הדמות.

עם זאת הבעייתיות הכרוכה ביופי מתוארת כבר בחטא עץ הדעת של אדם וחוה שמתואר שם כעץ יפה - "וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם..." (בראשית ג' 6), דבר שהיווה גורם מרכזי במשיכה אליו, ובמרי כנגד האל. גם יופיין של בנות האדם מתואר כמכשלה, וכדבר שהיווה הקדמה למבול - "וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה". כסיפור ניגודי לסיפור בני האלוהים ובנות האדם, שרה ורבקה נלקחות לארמונו של המלך השולט בשל יופיין, אך התערבות אלוהית מיוחדת מונעת את הסוף הרע של הסיפור.

בספר שמואל בעייתיות זו של היופי מתפרטת במעשה הניאוף של דוד שתחילתו בחמדתה של בת שבע יפת התואר ("והאשה טובת מראה מאוד") (שמואל ב', י"א ב'), באינוסה של תמר בידי אחיה אמנון המתאהב ביופיה החיצוני וזונח אותה מיד לאחר סיפוקו (שמואל ב', י"ג א'), ובהתגאותו של אבשלום ומרידתו שהתחילה ביופיו הרב (שמואל ב', י"א כ"ב). מעניין הוא הקשר ליופי בחטא בת שבע ובעונש אינוסה של תמר, ומרידתו של אבשלום. ככלל ספר שמואל אף הוא מתייחס בדיאלקטיקה לנושא היופי, מצד אחד הוא מציין את יופיים של שאול ודוד, ומצד שני הוא מראה את הסכנות שבו, עוררות של התאווה ושל הגאווה, במקום שבו אסור לעורר אותם, והתייחסות יתרה אל החיצוניות, שכבר מופיעה בתחילת הספר, כאשר שמואל, שהולך למשוח את המלך הבא, מתפעל ממראהו החיצוני של אליאב, וננזף, "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ", כי האדם יראה לעיניים (שמואל א', ט"ז ז').

בניגוד למגמה הברורה של שיבוח היופי הגופני בשיר השירים, ספר משלי במגמה מוסרנית מוביל קו של יחס שלילי ובוז ליופי, כאשר אינו מלווה בפנימיות תואמת, ושיבוח המידות הפנימיות: "שקר החן - והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל" (ל"א 30); "נזם זהב באף חזיר - אישה יפה וסרת טעם" (י"א 22).

בתורה שבעל פה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלגל המזלות בבית הכנסת של בית אלפא - יהודי אותה תקופה לא חששו מאסתטיקה אף בעלת אלמנטים אליליים.

חז"ל הכירו בחשיבותו של היופי ואמרו "יפיפותו של יפת באהלי שם", הם עוד ציינו את היופי בעולם שסביב לאדם כדבר שמרחיב את דעתו של האדם. בהתאם לתפיסתם אפשר לראות תפיסות אסתטיות שחדרו גם לבתי הכנסת העתיקים בעיצובים ארכיטקטוניים ובקישוטים כמו ברצפות פסיפס מהודרות. יחס של הערצה ליופי ניתן למצוא בהתייחסות של חז"ל ליופיו הרב של רבי יוחנן בר נפחא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל, שמתואר במספר מקומות.

במסכת בבא בתרא (נ"ח ע"א) מתארים כי יחסית לשרה אמנו, כל הנשים נראות כקוף יחסית לבן אדם, שרה אמנו יחסית לחווה כקוף בפני אדם, חווה יחסית לאדם הראשון כקוף בפני אדם, ואדם הראשון יחסית לשכינה כקוף בפני אדם. באותו דף מתארים גם כי יופיו של רב כהנא דומה ליופיו של רבי אבהו שדומה ליעקב אבינו, שדומה לאדם הראשון.

פעמיים מוצאים בדברי חז"ל הערצה ליופי בצורה של הבעת צער על יופי אנושי שעתיד להיטמן בעפר. פעם אחת רבי אליעזר בוכה על כך שיופיו של רבי יוחנן עתיד להיעלם במותו (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה', עמוד ב'), ובפעם השנייה בוכה רבי עקיבא על יופיה המיוחד של אשת השליט הרומאי טורנוסרופוס שעתיד להיעלם במותה (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ', עמוד א'). בברכות הראייה יש ברכה מיוחדת למי שרואה דברים יפים כמו עצים יפים או אנשים יפים.

בגלות הפכה התפיסה של ייחוס הבל ליופי למוטיב מרכזי. היהדות שבגולה לא ראתה באסתטיקה לבדה ערך, אלא בחיבורו של הקודש, ולכן האמנות היהודית הייתה ברובה בהקשר של כלי קודש - יודאיקה, כאשר היא מוצאת אסמכתא בפסוק "זה אלי ואנוהו" - התנאה לפניו במצוות (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ג, עמוד ב').

האמביוולנטיות בגישת היהדות ליופי - הערצה מחד וחשש מאידך, מוסברת על ידי הראי"ה קוק בהאדרת יופיו של בית המקדש, בספרו "אורות המצוות", שבו הוא כותב כי היופי צריך להיות ביחס ישר לאמת שבדבר, וככל שדבר מכיל אמת גדולה יותר כך הוא צריך להיות מיופה יותר, וזהו הבסיס להגבלה של עשיית פסל, שלא לייפות את עבודת האלילים שהאמת שבה כהה ומצומצמת; וכן הבסיס של האדרת יופיו של בית המקדש שקרוי "נויו של מלך", אפילו בצורה הקיצונית של עשיית כרובים שנראים כמזדווגים.

בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתאולוגיה הנוצרית היופי לא נחשב כנובע מתחושות הנאה אצל הצופה, אלא המידה שבה הוא קורן אמת ומהווה התגלות של אלוהים. מורה הכנסייה אוגוסטינוס כתב שהיופי מתבטא בעיקר בשני מאפיינים עיקריים:

  • אור - האור נתפש כהתגלות הטהורה ביותר והכי פחות חומרית של אלוהים, וכמתווך בין כל הגופים עלי אדמות, לכן נתפש האור כדבר טהור המבטא יופי שמימי.
  • פרופורציות הרמוניות - הנשלטות בידי יחסים (בין) שלמים שגילה פיתגורס ומפיקים קונסוננס, צלילים הרמוניים, כשם שאלוהים מפיק הרמוניות ביצירתו את העולם וההרמוניות מתבטאות במסילות הכוכבים‏‏‏[2] השמימיים, "מוזיקת הספרות".

תפישות אלה זכו לחיזוק במאה ה-12 על ידי ברנאר מקלרבו ואסכולת שארטר, שזכתה בתקופה זו לפריחה חסרת תקדים. האדריכלים של ימי הביניים מימשו תפישות יופי אלה במבני הדת הנוצריים ובפרט בקתדרלות. האדריכלות הגותית נועדה לענות על שני עקרונות אלה כאשר הקימה מבנים תמירים ואווריריים בעלי חלל מואר וגדול באור מיסטי, הבנוי בפרופורציות הרמוניות ועל בסיס צורות מושלמות כגון העיגול (ראו חלון רוזטה) והריבוע‏‏‏[3].

בהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל ונוס ממילו - אלת הגנים והכרמים הרומית, מקבילתה של אפרודיטה, אלת האהבה והיופי היוונית

הפילוסופים היוונים עסקו לא מעט ביופי, בניסיון לתארו, להגדירו ולעמוד על מהותו. אפלטון ראה ביופי הפיזי הטבעי ולא המלאכותי שנעשה בידי האדם, שיקוף של יופי אידיאי ומושלם המצוי בכל. כהמשך לתפיסתו של אפלטון, המהר"ל סבר שהיופי קשור אל הקודש, והוא למעשה התגלמות של הנצחי, המוסרי והאלוהי בחומר ואך טבעי הוא בעיניו שאת בית המקדש, ירושלים ובגדי הכהנים יש לעצב באופן היפה ביותר (נצח ישראל פ"ז). עמנואל קאנט לעומתו סובר שהיופי מוכשר לעורר מוסריות אצל האדם, אף שאינו משקף מוסריות.

בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצירות ספרות רבות יש התייחסות ליופי, לעתים כמשאלת לב, כמו באגדות רומנטיות כגון היפהפייה הנרדמת וסינדרלה, בהן הוא מוצג כערך נעלה שקודם לעושרו ומעמדו של המאהב, שנחשבו בעבר כמדדים לפיהם נבחר שידוך; ולעתים דווקא כקריאה מאתגרת לקורא - שלא להתבונן בחיצוניות אלא בפנימיותו של האדם, כמו בסיפורים הברווזון המכוער והגיבן מנוטרדאם.

לעתים רחוקות ישנו גם תמרור אזהרה על הסכנות המוסריות שבסגידה ליופי, כמו למשל בסיפור שלגיה ושבעת הגמדים, שבו המלכה המתבוננת במראת הפלאים מוכנה להרוג את שלגיה היפה בתפוח מורעל, כדי שהיא תהיה האישה היפה בתבל.

בסיפוריו של רבי נחמן מברסלב, ניתן למצוא ביקורת עזה ונוקבת על התרבות האנושית, הנמשכת אחר היופי ומשתעבדת ומתמכרת לו. כך ב"מעשה מבעל תפילה" הוא מספר על מדינה שממליכה על עצמה אישה בעלת יופי מופלג רק בשל יופיה. הסופרת הישראלית דבורה בארון בסיפור הקצר שברירים ממשיכה קו זה וקובלת על טבעם של בני האדם להימשך ליפה, ולהזניח בני אדם שהטבע לא חנן אותם במתת יופי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בראשית י"ב 11, כ"ו 7, כ"ט 17
  2. ^ ‏על פי הדגם היווני שהיה מקובל באותה תקופה כוכבי הלכת נעו במעגלים על גבי מעגלים (אפיציקל) והיחסים בין המעגלים והתדירויות היו הרמוניים‏
  3. ^ ‏אוטו פון סימסון, The Gothic Cathedral