שיטת סטניסלבסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שיטת סטניסלבסקי היא שיטת משחק בתיאטרון שפותחה על ידי הבמאי הרוסי קונסטנטין סטניסלבסקי. הוא שאף לגלות את רזי היצירתיות המאפשרים לשחקן להיות אדון למוזה שלו, ולא עבד לגחמותיה.

הגלגולים הראשונים של השיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלמנט מרכזי בגלגולה המוקדם של השיטה היה "זיכרון רגשי/חושים"והיה מבוסס על הרגש, כלומר:

  • אם השחקן צריך לבכות - הוא חושב על דבר עצוב שקרה לו או למישהו קרוב לו.
  • אם השחקן צריך לצחוק או לגחך - הוא חושב על דבר מצחיק שקרה למישהו קרוב לו.

וכך שאר הרגשות.

סטניסלבסקי הגדיר את שיטת המשחק המזויפת והשלילית כ-הרגשה שחקנית - אמצעים מזויפים בהם משתמש השחקן כדי להציג או להראות את מצביה הרגשיים והפנימיים של הדמות. לדוגמה: שחקן המשחק דמות תמימה מעמיד פני תמים, מדבר בקול ילדותי או מציג עיניים ילדותיות-תמות.

את ההרגשה הנכונה ששחקן צריך להרגיש, ההרגשה אליה שיטת המשחק שלו שואפת, הגדיר סטניסלבסקי כ-הרגשה יצירתית - מצב נפשי בו השחקן מתנהג באופן מציאותי יותר ו"רחובי" או "בגובה העינים" יותר. ב"הרגשה היצירתית" מתנהג השחקן כך ש- "אילו במציאות הייתי הדמות בסיטואציה הזו, ככה הייתי מתנהג".

השיטה מחולקת לשני נושאים:

  1. עבודת השחקן על עצמו:
    • פיתוח מיומנות של "התבוננות במציאות" (בצורה של צופה מהצד, פסיבי)
    • עבודה על קולו וגופו של השחקן (שיהיו דומים לדמות)
    • עיבוד טכניקה נפשית שמאפשרת לשחקן "הרגשה יצירתית"
  2. עבודת השחקן על תפקידו:
    • הגדרת המניע העיקרי של הדמות (הטריגר שמוביל אותה בסצנה או במחזה)
    • לימוד והתחקות אחר אנשים הדומים לדמות
    • השחקן צריך להיכנס לנעליה של הדמות באמצעות "זיכרון חושי" ו"זיכרון רגשי"

על מנת להשיג יעדים אלו לפי שיטת סטניסלבסקי, על השחקן הצעיר להופיע לפני קהל רק כאשר הוא מפנים עקרונות אלו.

תלמידו של סטניסלבסקי, ריצ'רד בולסלבסקי, הביא את השיטה לארצות הברית והשפיע על דור שלם של שחקנים, במאים ומורים למשחק, אשר הקימו ביחד את קבוצת תיאטרון (Group Theater) ממנה צמח בשנות ה-40 בית הספר "אולפן השחקנים" (The Actor's Studio), ובהם איליה קאזאן, רוברט לואיס, אנה סוקולוב, סטלה אדלר ועוד. מבין חברי הקבוצה ראוי במיוחד לציין את לי סטרסברג, אשר פיתח שיטת משחק משלו המתבססת על שיטת המשחק של סטניסלבסקי, ויש המבלבלים בין שתי השיטות. שיטתו של סטרסברג מדגישה את העבודה על הזיכרון הרגשי בעוד סטניסלבסקי זנח בהמשך דרכו את ההסתמכות על זיכרון רגשי בלבד בבניית דמות.

התפתחות השיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 השנים האחרונות של חייו שינה סטניסלבסקי כיוון והכניס לשיטת העבודה שלו כלי שעד אז לא הוזכר בה - ניתוח טקסט ואימפרוביזציה כדרך לבניית תפקיד. הוא זנח את ה-"זיכרון הרגשי/חושי", ואף התכחש אליו בכמה הזדמנויות. במקום רגשות הוא התמקד עתה בעולם הדימויים אותו יוצר השחקן כמעיין ליצירתיות ואף לביטוי רגשי. את כיוון העבודה הזה שנודע כשיטת הפעולות הפיזיות המשיכו לפתח יורשיו. בין הידועים בהם היו תלמידתו מריה קנבל, מהפדגוגיות המשפיעות ביותר על עולם התיאטרון הרוסי בתקופה הסובייטית, ותלמידה אנטולי וסילייב, מחשובי הבמאים של אירופה בימינו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]