תיאטרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סצנת תיאטרון, ציור של אונורה דומיה

תיאטרוןיוונית עתיקה: θέατρον - "מקום מושב הצופים", ברבים: תיאטראות) הוא ענף של אמנויות הבמה, שעניינו הצגת סיפורים (נרטיב) בפני קהל, בעזרת שילוב אמצעי תקשורת כדיבור, תנועה, שפת גוף, מוזיקה, קול, תאורה או מיצג חזותי - למעשה, כל אחד מהאמצעים המקובלים באמנויות הבמה משמש בתיאטרון, בהגדרתו הרחבה. הופעה על בימת-תיאטרון נקראת משחק.

בנוסף לסגנון המוכר של הצגת עלילה באמצעות דו-שיח על הבמה, תיאטרון עשוי ללבוש גם צורות אחרות, כדוגמת אופרה, בלט, פנטומימה, מחזמר, תיאטרון בובות, קבוקי ואופרה סינית.

מלבד השחקנים, בהפקה לוקחים חלק גם במאי תיאטרון (אשר אמון על הניהול האמנותי של כלל ההפקה), המפיק (אשר מנהל את הפן הטכני של ההפקה), מעצבי התפאורה, התלבושות והתאורה, ולעתים אף דרמטורג, וכן המחזאי או המעבד הטקסטואלי.

ערך זה עוסק בעיקר בתיאטרון בהגדרתו המצומצמת, כלומר, הצגתם של מחזות עלילתיים כאוסף תמונות (סצנות) עוקבות של דו-שיח, רב-שיח או מונולוג, שהשחקנים מנהלים על הבמה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – היסטוריה של התיאטרון, התיאטרון ביוון העתיקה
התיאטרון הרומי בטבריה. משמאל הבמה, מימינה האורכסטרה (הרחבה) ושרידי המושבים של הגוש התחתון

התיאטרון התחיל ביוון העתיקה במסגרת חגיגות הדיוניסיה הגדולה שנערכו באתונה לכבוד האלים. דרכו של האדם להלל את שמות האלים הייתה על ידי סיפורים שמראים את כוחם על פני האדם. היות שבאותה תקופה רק מעטים ידעו קרוא וכתוב הדרך לפרסם את הסיפורים הייתה המחזתם והצגתם ברבים. בהצגות אותן העלו היוונים המרכיב הדומיננטי היה מקהלה. עם התפתחות הסוגה, נוסף שחקן - ואחריו גם שחקני משנה. משם למעשה התחילו להתפצל ולפרוח שלושת סוגי המחזות - הטרגדיה, הקומדיה והסאטירה.

מסגרות להפעלת תיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאטרונים פועלים במסגרות אחדות, המשפיעות על אופי הפעילות המתקיימת בתיאטרון:

  • תיאטרון מסחרי: ככל עסק מסחרי, גם לתיאטרון המסחרי מטרה עיקרית אחת - להרוויח כסף. מטרה זו משפיעה על אופי ההצגות המועלות במסגרת זו. אלה בדרך כלל מופעים המופקים בתקציב רחב היקף, ומטרתם למשוך קהל גדול ככל האפשר.
  • תיאטרון ממוסד (מכונה גם תיאטרון רפרטוארי): זהו תיאטרון הפועל במסגרת קבע, והרפרטואר שלו מושפע במידה רבה משיקולים אמנותיים, אך גם משיקולים כספיים, אם כי חלק ניכר מתקציב התיאטרון ממגיע מהשתתפות ממשלתית או עירונית, וכן מתרומות. לעתים גובר השיקול הכספי על השיקול האמנותי, והרפרטואר נקבע כך שיקלע לטעמו של הקהל, ולא יעצב אותו.
  • תיאטרון שוליים (פרינג', fringe theatre): תיאטרון הפועל מחוץ למסגרת הממוסדת. בתיאטרון שוליים מועלות הצגות חדשניות מבחינת תוכניות-אמנותית, אשר בדרך כלל ללא מחויבות להיבט העסקי.
  • תיאטרון סטודנטים: פועל במסגרת בתי הספר למשחק, ומאפשר לסטודנטים להתנסות בהפקה של הצגות תיאטרון כחלק מלימודיהם. לעתים מסגרות דומות מתקיימות בבתי ספר, במסגרת מגמת תיאטרון.
  • תיאטרון חובבים: תיאטרון המועלה על ידי חובבי תיאטרון במסגרות קהילתיות שונות.

לעתים הקטגוריות חופפות - תיאטראות ממוסדים הינם לרוב תיאטראות מסחריים, ניתן להגדיר הפקות של תיאטראות סטודנטים כהפקות פרינג' - הן מבחינת המסגרת ההפקתית והן מבחינת התכנים.

תיאטרון בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תיאטרון בישראל
הבימה - התיאטרון הלאומי

מסגרת התיאטרון המאורגנת הראשונה שידועה הייתה בשנת 1905 הייתה תיאטרון חובבים ביפו בשם "חברת חובבי האומנות הדרמטית". תיאטרון זה זכה לפופולריות ופעל עד אשר הטורקים גירשו אותם בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

התיאטרון העברי הראשון נוסד בשנת 1920 בתל אביב, "התיאטרון העברי בא"י". התיאטרון הציג מחזות קלאסיים והתחלף ל"התיאטרון הדרמתי" בניהולה של מרים ברנשטיין-כהן. ב-1926, נוסד "התיאטרון הארץ ישראלי" בעזרתו של הבמאי מנחם גנסין שבו שיחקו שחקנים שפרשו מהתיאטרון הדרמתי ושלמדו בגרמניה.

בשנת 1925 נוסד תיאטרון הפועלים ההסתדרותי "האהל" שפעל עד לשנות ה-60. ב-1927 נוסד התיאטרון הסאטירי "הקומקום" בניהולו של אביגדור המאירי שהציג מערכונים בנושאים אקטואליים וחברתיים. את תיאטרון הקומקום החליף תיאטרון המטאטא שפעל עד לשנת 1954.

בשנת 1928 הגיע לישראל תיאטרון הבימה, שפעל במוסקבה וערך מסע הופעות בעולם. התיאטרון השתקע בארץ והתאחד עם התיאטרון הארץ ישראלי. בהמשך בלט התיאטרון בהעלאת הצגות קלאסיות, ובסוף שנות החמישים הפך ל"תיאטרון הלאומי" של ישראל. הכוכבת הגדולה שלו, שזכתה לכינוי "מלכת התיאטרון הישראלי", הייתה חנה רובינא.

בשנת 1943 נוסד התיאטרון לי-לה-לו שהעלה הצגות רוויו - שורת שירים ופזמונים וביניהם קטעי קישור קלים. את מרבית הפזמונים לתיאטרון כתב נתן אלתרמן, וביצעו אותם מספר זמרות יוצאות תימן, בהן שושנה דמארי. ב-1945 הוקם התיאטרון הקאמרי ביוזמתו של יוסף מילוא, שמטרתו הייתה להציג מחזות ברוח צעירה ובעברית "צברית", בניגוד למכובדות הקלאסית של "הבימה". מילוא גם הקים ב-1961 את התיאטרון העירוני חיפה ששם דגש על מחזות ישראליים מקוריים.

בראשית שנות השבעים הוקמו תיאטרונים עירוניים נוספים: תיאטרון באר שבע ותיאטרון החאן בירושלים. בשנת 1980 הקימה ההסתדרות את תיאטרון בית ליסין.

בראשית שנות התשעים הוקם ביפו תיאטרון גשר, שהורכב ברובו משחקנים עולי ברית המועצות לשעבר, בניצוחו של הבמאי יבגני אריה והמנהל אורי לוי. התיאטרון העלה מחזות קלאסיים, ישראלים והתמקד במחזות על אירועים היסטוריים בחיי העם היהודי, שזכו לשבחי הקהל והביקורת.

תיאטרון יידישפיל המציג מחזות בשפת היידיש הוקם בשנת 1987 על ידי שמואל עצמון. כיום מועלות בהפקות פרטיות גם הצגות בשפה המרוקאית. בקרב ערביי ישראל פועלות מספר קבוצות תיאטרון, כגון "התיאטרון הערבי-עברי ביפו".

תיאטרון תמונע הוקם על ידי נאוה צוקרמן, המנהלת האמנותית, כאנסמבל בשנת 1981 ובשנת 2000 נפתח המרכז הקיים כיום, ברחוב שונצינו בתל אביב-יפו, המוגדר במרכז פרינג' עצמאי, ומכיל, מלבד הפקות האנסמבל, עוד עשרות הפקות עצמאיות במסגרת מרכז הפרינג'. התיאטרון מעלה מחזות קלאסיים, לצד מחזות ישראליים מקוריים ומחזות מודרניים של יוצרי שונים מכל קשת התיאטרון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פיליפ קוק, תיאטרון מהו, הוצאת "אור-עם", 1990 (Philip Cook, How To Enjoy Theatre)
  • פיטר ברוק, החלל הריק, הוצאת "אור-עם", 1991 (Peter Brook, The Empty Space)
  • זמירה הייזנר, קרין חזקיה, החוויה התיאטרונית - מבוא לדרמה ולתיאטרון, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2006.
  • זיוה שמיר, מעל כל במה: ביאליק והתאטרון, הוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד, 2014.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]