אנטולי וסילייב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנטולי וסילייב, 2010

אנטולי אלכסנדרוביץ' וסילייברוסית: Анатолий Александрович Васильев; נולד ב-4 במאי 1942) הוא במאי, מורה ותאורטיקן של התיאטרון. נחשב לאחד מחלוצי התיאטרון הרוסי והאירופאי כיום.

ייסד את תיאטרון "בית הספר לאמנות הדרמה" במוסקבה, וב-2001 הקים תיאטרון נוסף ברחוב סרטנקה, שנבנה על פי עיצובו ושימש גם מרכז לחקר תיאטרון. כמו כן לימד ב-GITIS ובVGIK (המכון לקולנוע רוסי) במוסקבה, כמו גם ב-ENSATT (בית הספר לתיאטרון בליון, צרפת). בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 הגיע לתודעה אירופאית רחבה בזכות גרסתו ל"שש נפשות מחפשות מחבר", ומאז ביים בארצות רבות נוספות. ב-1989 קיבל את אות אביר מסדר האמנויות והספרות הצרפתי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וסילייב הצטרף לאקדמיה הרוסית לאמנויות התיאטרון במוסקבה (GITIS) ולמד שם כתלמידם של מריה קנבל ואנדרי פופוב.

הפרסטרויקה שהנהיג מיכאיל גורבצ'וב אפשרה לווסילייב להקים את בית הספר לאמנות הדרמה ב-1987. בית הספר נוצר כמעבדה שבה התמקד וסילייב בבימויים של טקסטים שאינם תיאטרליים, על מנת לבחון את ערכם המילולי והספרותי על במה. כבעל הכשרה מוזיקלית הוא משתמש במוזיקה בעבודותיו לעתים קרובות. אחרי שפיתח במשך תקופה ארוכה מבנים משחקיים של תיאטרון דרך שיטת האטיוד, הוא החל לבדוק כיצד ניתן לבטא רעיונות דרך המילה בצורתה הנקייה ביותר. הוא חוקר את הצליל ואת האינטונציה ומנסה "להכניס תנועה במילים", כאשר לדבריו הצליל צריך להישלח כמו חץ.

על עבודתו בפיתוח טכניקות המשחק שירשה מורתו, מריה קנבל, ממורה ורבה, קונסטנטין סטניסלבסקי, אמר וסילייב ב-1996: "כל מה שאני עושה הוא פיתוח של סטניסלבסקי. להוקיר ולכבד את זכרו פירושו להמשיך ולפתח את המחקר שהוא החל".

לאחר התחלה לא פשוטה בסצנת התיאטרון הרוסית המסוגרת בשנות ה-1970, הוא נחשף לקהלים אירופאיים ב-1987 דרך גרסתו ל"שש נפשות מחפשות מחבר" מאת לואיג'י פיראנדלו ו"חישוק" מאת ויקטור סלבקין שנכתב במיוחד עבור להקתו.

בהדרגה זכה וסילייב להכרה בינלאומית. ב-1992 ביים את "נשף מסכות" מאת לרמונטוב בקומדי פראנסז, ובשנה לאחר מכן ברומא את "איש איש לפי דרכו" מאת פיראנדלו. ב-1997 הציג את "קינתו של ירמיהו" בפסטיבל אביניון, באיטליה ובברלין; הצגה זו זכתה לפרס הלאומי לתיאטרון ברוסיה "מסיכת הזהב" עבור ההצגה הטובה ביותר והעיצוב הטוב ביותר.

ב-1998 הציג את "דון ז'ואן או אורח האבן" מאת אלכסנדר פושקין בתיאטרון השמש של אריאן מנושקין. על חוויה זו סיפר: "תיאטרון השמש הוא סדנה יצירתית נפלאה, מקום לגור בו שבו לא מריחים את ריח הרפרטואר. אני מרגיש קרוב לצורת העבודה הזו, לדרך שבה מנושקין מברכת את האנשים בכניסה, ואפילו לפעולה הפשוטה של קריעת הכרטיסים. מעולם לא חלמתי שיום אחד אביים שם".

לצד אלה ביים את "חלומו של הדוד" מאת פיודור דוסטויבסקי ב-1994 בבודפשט, את האופרה "פיק דאם" מאת פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי ב-1996 בויימאר, ואת "אשמים חפים מפשע" מאת אלכסנדר אוסטרובסקי ב-1998 בהונגריה.

טכניקות משחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתוח אקטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת דרכו כבמאי, מורה ותאורטיקן של תיאטרון שכלל וסילייב את טכניקת הניתוח האקטיבי. סטניסלבסקי חקר את הגישה הזו לחזרות לקראת סוף חייו והיא תועדה על ידי אחת מתלמידותיו שהפכה לעוזרת במאי שלו, מריה קנבל (1898-1985), בספרה "על הניתוח האקטיבי של מחזות ותפקידים" (רוסיה, 1982). בבסיס הטכניקה הזו נמצאת האימפרוביזציה ככלי המשמש את השחקן להתקרב לטקסט של המחזאי ולחבר אותו לגופו, קולו ונפשו. את יישומה של הטכניקה הביא וסילייב לכדי שיא בז'אנר התיאטרון הסיטואציוני-פסיכולוגי, בהפקתו "בתו המבוגרת של איש צעיר", 1979.

תיאטרון משחקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים הבאות פנה וסילייב לחקור את תחום התיאטרון המשחקי, אחרי שדרך זו כבר נפרצה על ידי חלוצים כמו הבמאי מיכאל בודקביץ'. בעוד שהתיאטרון המסורתי יוצר ייצוג של מציאות, בתיאטרון המשחקי נשמר מרחק בין השחקן לדמות אותה הוא מגלם, המאפשר לו התייחסות משחקית כלפי הטקסט בביצוע אימפרוביזציוני במהלך ההצגה. גרסתו המשחקית ל"שש נפשות מחפשות מחבר" (1987) הביאה לו פרסום נרחב ברחבי אירופה, בה סייר עם ההצגה. מבקרת התיאטרון אלנה פומינה (2000) חקרה את השלבים השונים של חיפושו של וסילייב אחר תיאטרון חדש והדגישה את אופיו הלא-אמיתי של העולם הנראה ואת אמיתותו של הבלתי-נראה כעיקרון בעבודתו של וסילייב, חוויה הנוצרת במרווח שבין השחקן לדמות.

טכניקה קולית-וורבלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-2000, כשהיה כבר דמות מבוססת בעולם התיאטרון האירופאי, נחשף הקהל הרחב לטכניקה קולית ייחודית אותה פיתח וסילייב, שמטרתה לנקות את המילה ממוסכמות ואינטונציה על מנת להופכה למוליך טהור של אנרגיה. עד כה השתמש וסילייב בטכניקה הקולית הזו בהפקות שביים ברוסית, צרפתית, איטלקית ויוונית.

בשנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראיון שנערך ב-2002 לרגל יום הולדתו ה-60 אמר שאינו מאמין כי ימשיך לביים הרבה אחרי גיל 70, אך זאת עוד נותר לראות. הוא ממשיך לעבוד כבמאי פעיל, כמו גם מורה מבוקש בבתי הספר לאמנות הנחשבים ביותר באירופה. ב-2011 הוזמן על ידי עיריית מוסקבה לשוב לעיר ולקבל לידיו את מבנה התיאטרון ברחוב פוברסקייה. הוא קיבל את ההזמנה והכריז כי יתחיל להפעיל את המבנה כבית ספר להכשרת מורים לתיאטרון החל מ-2014.

מעבדת התיאטרון בוונציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2010 הוציא לפועל תוכנית שהתבשלה במשך זמן רב - הקמת מעבדה לבימוי והוראת תיאטרון במטרה להכשיר פדגוגים, בוונציה. בכנס שנערך בוונציה ב-2007 אמר "אולי היכנשהו, באי קטן מאוד, נוכל לקוות לעשות לאט לאט משהו הכרחי באמת לתיאטרון, לפתח ולעצב את המודעות לתיאטרון ולכישורים הדרושים לקיומו". במעבדה, שעיקר פעילותה תתקיים בין 2010 ל-2012, חברים לצד משתתפים איטלקים ובני ארצות אחרות גם שני נציגים ישראלים - בועז טרינקר ושרון טל, בוגרי הסטודיו למשחק ניסן נתיב בתל אביב. בדצמבר 2012 הוענק לוסילייב פרס אוּבּוּ האיטלקי היוקרתי על מעבדה זו.

מעבדת התיאטרון בפולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2011 החל לנהל מעבדה במכון גרוטובסקי שבעיר ורוצלב, פולין. הפרויקט מתקיים במסגרת תוכנית חמש-שנתית של המכון בשם "Masters in Residence" בה הוזמנו אנטולי וסילייב, פיטר ברוק, תיאודורוס תרצופולוס ויוג'ניו ברבה לקיים מעבדות ארוכות טווח וחזרות לקראת הצגות בבימויים. וסילייב בחר לקיים סדרה של מעבדות לחקר טכניקות משחק בשנים 2012-2011, וחזרות לקראת הפקה על פי מחזה של לואיג'י פירנדלו, שתעלה ב-2013. במעבדה משתתפים שחקנים איטלקים, צרפתים, ספרדים, רומנים, פולנים ואוקראינים. הנציג הישראלי במעבדה הוא בועז טרינקר.

הצגות אותן יצר וביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

וסילייב אורח הכבוד בכנס מנהלי תיאטראות ובתי ספר למשחק בצפון איטליה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנטולי וסילייב, שבעה או שמונה שיעורים על תיאטרון
  • סטפן פוליאקוב, אמנות הקומפוזיציה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]