רגש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה.
לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

רגש, הוא האופן שבו מתבטא מצבו הנפשי של האדם. הואיל והאדם הוא יצור חברתי, רגש קשור קשר הדוק עם מצבו הפנימי הגופני והחברתי של האינדיבידואל. ניתן לתאר רגשות כגון אהבה, שנאה, אומץ, פחד, הנאה, עצב, גועל הן במונחים פיזיולוגיים והן במונחים פסיכולוגיים. למשל, רגש יכול להביא מבחינה פיזיולוגית לשינויים בקצב הלב, הזעה או התכווצות שרירים בפנים המביעים רגשות מסוימים. ואילו מבחינה פסיכולוגית, רגש יכול להביא להערכות מסוימות שהאדם עושה לגבי מצבו האישי, ולפעול לפי הערכות אלו.

תוכן עניינים

[עריכה] הגדרת הרגש

חוקרים רבים מבחינים בין תחושות לרגשות, כאשר תחושות מתייחסות לניסיון הסובייקטיבי של הרגש. חלקם מאמינים שרגשות יכולים לקרות גם בצורה שאינה מודעת, ולכן רגש הוא תופעה יותר כללית מהביטוי הסובייקטיבי של התחושות. תחושות יכולות גם להתייחסם באופן מצומצם יותר לחוויה של השינויים הגופניים.

אבחנה נוספת מתמקדת בהבדל שבין רגש והגורם לרגש. למשל, האם אנחנו אומרים שמחשבות על אדם אהוב הן הגורמות לרגש האהבה או שאולי מחשבות אלה הן חלק מהרגש עצמו? דרך אחת לפתור נושא זה היא לראות האם הרגש יכול לקרות באופן שאינו תלוי במחשבות אלה. לכן, מחשבות לגבי אדם או מצב מסוים יכולות שלא להיות חלק מרגש האהבה, היות שאדם יכול לחוות את אותו הרגש לגבי דברים רבים אחרים. אולם, האם ניתן לחוש אהבה ללא מחשבה כלשהי על מושא האהבה? אם התשובה לכך היא שלילית, נציין כי מחשבות על אובייקט נאהב הן חלק מהרגש עצמו. יש תאורטיקנים הטוענים שלפחות מספר רגשות יכולים להיגרם ללא כל מחשבה, או למעשה ללא פעילות קוגניטיבית כלל. הם מצביעים על תגובות מיידיות וגם על רגשות משוערים של תינוקות ובעלי חיים כהצדקה לטיעון זה. הוויכוח לגבי נקודה זו עדיין מתקיים והוא מייצג הבחנה מהותית בין מה שקרוי תאוריות "קוגניטיביות" של רגשות ותאוריות "שאינן קוגטיניביות" של רגשות, כאשר תאוריות שאינן קוגניטיביות של רגשות מתייחסות למרכיבים אחרים של רגשות, דוגמת תגובות גופניות, כמהותיות.

אבחנה נוספת וקשורה היא בין רגש ותוצאות הרגש, בעיקר התנהגויות וביטויים רגשיים. אנשים בדרך כלל מתנהגים בדרכים מסוימות כתוצאה ישירה של מצבם הרגשי, כמו בכי, להילחם או לברוח. אך באותו אופן שבו נטען הטיעון הקודם - אם אדם יכול להרגיש רגש ללא ההתנהגות הנלווית, נוכל להתייחס להתנהגות כאל חלק שאינו מהותי ברגש עצמו. יש חוקרים המאמינים בגישה פונקציונליסטית לרגשות והם מצביעים על כך שרגשות התפתחו לצורך תפקוד מסוים, כמו למשל לשמור על ביטחונו של האדם. אם ההתנהגויות המשויכות לרגש הן הגורם הקובע לעצם קיומו של הרגש, הרי שהתנהגות מוכוונת מטרה צריכה להיחשב כמהותית לרגש עצמו. אך משום שאנו מכירים בכך שההתנהגות אינה צריכה בהכרח לקרות, אנו יכולים להסיק שרגשות מערבים מה שאנו קוראים נטיות התנהגותיות . כך למשל, פחד מערב את הנטייה לברוח, והכוונה היא לכך שהסבירות לכך שאדם יברח ממצב מסוים גדלה כאשר הוא חווה פחד.

[עריכה] גישות פסיכולוגיות להבנת הרגש

[עריכה] מרכיבי הרגש

המרכיב הבולט ברגש הנו התחושה הסובייקטיבית שאותה אנו "חשים". תחושה זו היא סובייקטיבית וייתכן כי אותו רגש נחווה שונה אצל בני אדם שונים. המחקר הראה כי לתחושה אישית זו נלוות גם עוררות פיזיולוגית, כלומר פעילות של איברים פנימיים כגון שינויים בלחץ הדם, בלחות העור ועוד. קיימת מחלוקת בין החוקרים בשאלה האם לכל רגש ישנו ביטוי פיזיולוגי נפרד. כאשר אדם חש רגש, הדבר ימצא לרוב ביטוי בהתנהגות, כגון שינוי בהבעת פנים, דמע, תקיפה, בריחה ועוד. ניתן לומר שרגש הנו תבנית המארגנת התנהגויות. לעתים אנו רוצים לחוות רגש כזה או אחר, כגון השגת תענוג או הימנעות מכאב. במקרים כאלה ניתן לומר כי הרגש מהווה מוטיבציה, אשר מביאה אותנו לתאם סדרה של תגובות והתנהגויות על-מנת להגיע אל הרגש המבוקש.

[עריכה] המחקר על הרגש

המחקר בנושא הרגש הציב בפני המדע בכלל ובפני הפסיכולוגיה בפרט קושי מיוחד, משום שקשה לצפות רגשות ולשלוט עליהם. קשה לנו להיכנס למצבים רגשיים מתי שאנו רוצים. אם כך, כיצד מודדים אמוציה (ריגוש)? אפשר למדוד קצב לב ומרכיבים פיזיולוגיים, אולם אין זה מספיק כדי להראות את המורכבות של הרעיון. ניתן אולי לשאול את האדם (את הנחקר במקרה של ניסוי מדעי) ולנתח את דיווחו לגבי מה שהוא חושב. אולם הבעיה היא האמינות של השאלון. בין היתר, כיוון שישנם אנשים החוששים לגלות את רגשותיהם, מדחיקים אותם או מפחדים מלדבר על רגשות כדי שרגשות אלו לא ישובו להטרידם.

חוקרים מסוימים ניסו גם לסווג אמוציות: לפי עוצמת הרגשות או עד כמה רגש גורם ליצירת התנהגות מסוימת. למשל, מהי מידת הרגש שתביא אדם לרצוח את רעהו. או להפך, רגשות אחרים ההופכים את האדם לחסר רצון לפעול בכלל, רגשות דיכאוניים יכולים להביא לכך שאדם לא ירצה אף לקום מן המיטה.

סיווג עוצמת רגש על פי הרצון להתקרב אל מושא אהבה, אף הוא בעייתי. כיוון שאהבה היא רגש בעל פנים רבות, אדם יכול לאהוב סלט חצילים עם מיונז, או לחלופין לאהוב אישה. כיצד אם כך עלינו למדוד רגש זה? לפי אותה סקאלת מדידה? היו שניסו לסווג רגש על פי רגשות שגורמים לחוסר סדר בתודעה או אחרים הגורמים לארגון ורצון לעשות פעולה בצורה מאוד ממוקדת.

[עריכה] הביטוי הפיזיולוגי של הרגש

עוד בתקופה היוונית דיברו על רגש ברמה הפיזיולוגית. היוונים איבחנו כי לאדם ישנם 4 נוזלי גוף (מרות) בסיסיים. לכל מרה הם ייחסו תכונות משלה, כך שכאשר רמה של נוזל מסוים נמצאת בכמות גבוהה יחסית, הוא אמור לפי היוונים לחוש רגשות מסוג מסוים, בהתאם לתכונות שיוחסו למרה הספציפית. למשל, אדם בעל מרה צהובה (רמה גבוהה של נוזל צהוב) יהיה אדם כועס. ביטוי שכיח שמקורו בתאוריה זו הוא "מרה שחורה" כביטוי לרגשות עצב, צער או דיכאון.

[עריכה] תאוריות לגבי הפיזיולוגיה של הרגש

התאוריה ה"עממית" בנושא הרגש, טוענת כי לאחר שאנו "רואים" גירוי מפחיד, נעבור לתגובת הילחם-או-ברח, הכוללת בין השאר עלייה וירידה בדופק, שינויים במתח שרירים ובגמישות עור, שינויים בבטן. כלומר על האורגניזם שחש בסכנה להחליט האם לתקוף או לברוח. התגובה היא פיזיולוגית. חוקרים בתחומי הביולוגיה והפסיכולוגיה הציעו תאוריות אחרות.

החוקרים ג'יימס ולאנג הציעו מודל חדש להבנת התהליך, אשר זכה לשם התאוריה האינטואיטיבית: לפי מודל זה מסקנות מודעות לגבי מה שאנו "חשים", נוצרות בתגובה לשינויים פיזיולוגיים המתרחשים בגוף. האדם רואה גירוי מפחיד, בעקבותיו הוא תופס את הגירוי הזה. כלומר לפי תאוריה זו ראשית או "תופסים" את הסיטואציה, בעקבות תפיסה זו ישנה עוררות פיזיולוגית. רק בשלב האחרון אנו מפרשים את העוררות הפיזיולוגית וחווים רגש. לדוגמה במקרה של רעש מפחיד, קודם נשמע את הרעש, בעקבותיו תתרחשנה תגובות גופניות שונות כגון עליה בלחץ הדם, ופירושה של התגובה הפיזיולוגית יהיה הרגש המתאים. לפי מודל זה תגובה פיזיולוגית היא חיונית כדי לחוות רגש. ביום יום, אנו נוטים להגדיר רגש בצורה מציאותית (פרפרים בבטן). התחושות הללו נחוות לא מיד לאחר האירוע המפחיד, אלא רק לאחר התפיסה של המצב. משמע, הבנתו וראייתו כמפחיד או אחר ורק אז אנו מרגישים ופועלים בהתאם להערכתנו את המצב.

על פי תאוריה זו אנו יכולים להרכיב פרופיל של שינויים פיזיוליוגיים לפי רגשות שונים. כך, שישנם שינויים ספציפיים המתאימים לכל רגש. הגוף קורא את המצב ועל פי זה הוא מגיב בצורה סלקטיבית עם מאפיינים ביולוגיים שונים לכל רגש. ראיה מחקרית שהובאה כתומכת בתאוריה: כאשר פוגעים באזורים שונים בעמוד השדרה של בעלי חיים רואים שככל שהפגיעה גבוהה יותר יש פחות עוררות רגשית. ניתן לראות בדבר ראיה לכך שהרגש הוא דבר המתבטא לאחר התפיסה החושית של מה שקורה: בעקבות הפגיעה בעמוד השדרה החיה מקבלת פחות מסרים מבחוץ, ולכן יש פחות עוררות רגשית.

אולם בתאוריה זו נמצאו מספר בעיות, אחת מהן היא הממצא שאנו חשים במוח רגשות הרבה אחרי שהמרכיבים הפיזיולוגיים נגמרים.

תאוריה אחרת, Canon Bard model, הציעה גישה שונה: לפי תאוריה זו קיים פיצול של עוררות רגשית מהרגש. האדם רואה גירוי מפחיד ותופס את המצב כמסוכן ובו זמנית הוא חש עוררות פיזית וגם מרגיש פחד. לפי תפיסה זו המוח מפעיל בנפרד את התהליכים הגופניים ואת התהליכים הקוגניטיביים הקשורים לרגש.

התאוריה של Jerom and Singer משנות ה-60 טוענת שבמקרה שלא נצליח לפרש ולתייג את העוררות הפיזיולוגית, לא נחוש רגש. גם מודל זה מציע שישנם שלבים בתהליך הרגש, כאשר בשלב הראשון האדם צופה באירוע מפחיד ותופס את המצב כמצב סכנה. בשלב השני מתבצעים שני דברים במקביל: עוררות פיזיולוגית ותיוג קוגניטיבי המייצרים ביחד את הרגש המתאים, ועד אשר נצליח להבין, להסביר ולתייג את העוררות הפיזיולוגית לא נוכל באמת להרגיש.

התאוריה של סטנלי שאכטר לגבי קיומה של פרשנות קוגניטיבית של גירויים ומצבים פיזולוגיים היוותה נקודת ציון חשובה במחקר הרגש, אשר גילה כי עוררות פיזיולוגית משפיעה על עוצמת הרגש ולא על סוגו. שאכטר הזריק לנבדקים שלו אדרנלין, חומר מעורר. לחלק מהנבדקים נאמר שזהו חומר מעורר ולכן קצב הלב שלהם צפוי לעלות. לחלק מהנבדקים הוזרק פלצבו. במהלך הניסוי שהה עם הנבדק בחדר "משתף-פעולה" אשר הפגין שמחה או כעס. המשתתפים אשר להם הוזרק פלצבו דיווחו על מצב רגשי גבוה בהסתברות נמוכה וללא קשר לצורת ההתנהגות של משתף-הפעולה, בהשוואה לנבדקים אשר הוזרק להם אדרנלין. הנבדקים התמימים אשר להם נאמר כי לחומר לא תהיה כל השפעה, דיווחו על תחושת כעס בהסתברות גבוהה בהרבה כאשר משתף-הפעולה הפגין התנהגות "כעוסה" ובצורה דומה דיווחו על תחושת "שמחה" כאשר משתף הפעולה הפגין התנהגות כזו. כמו קאנון ובארד, הציע סטנלי שאכטר (בשנת 1975) השערה כי אנשים מפרשים את העוררות הפיזיולוגית בהתאם לגירויים שעוררו אותה, בהתאם למצב הקוגניטיבי ובהתאם לניסיון העבר שלהם. תוצאות המחקר איששו את השערתו. ההסבר שנתנו שאכטר וזינגר לתוצאות הוא שממצאים אלו נוגדים את התאוריה של קאנון ובארד, אשר טענו כי הקורטקס (כלומר הקוגניציה) הוא שמפעיל בנפרד את התגובות הרגשיות והגופניות, וכן טענו כי יש כאן ממצא המתאים יותר לתאוריה של ג'ימס-לאנג, משום שהעוררות הפיזיולוגית "נחוותה" כרגש אצל נבדקים אשר לא הוזהרו מראש כי החומר גורם לעוררות. לפיכך נמצא כי חווית הרגש הינה תוצאה של יחסי-גומלין בין הקוגניציה ובין העוררות הפיזיולוגית. העוררות הפיזיולוגית משפיעה על עוצמת הרגש, אך לא על סוגו.

הביקורת על התאוריה של שאכטר מסתמכת על ממצאים המראים כי קיימים הבדלים כלשהם בין מצבי רגש שונים מבחינת העוררות במערכת העצבים האוטונומית. הבדל כזה ניתן למצוא גם במגוון הגדול של הבעות פנים אשר נמצאו מתאימות לסוגים מאוד מדויקים של רגש.

הפילוסוף האנגלי ג'רמי בנת'ם כתב "הטבע הציב את האדם תחת שני אדונים, כאב ועונג. רק הם יכולים להורות לנו מה עלינו לעשות, ומה נעשה בפועל. מצד אחד דגל הטוב והרע, ומהצד השני שרשרת הגרימה, מחוברים לכס מלכותם. הם מושלים בנו בכל אשר נעשה, נאמר ונחשוב..."
תחושות הכאב והעונג נמצאות אצלינו מלידה. הן אינן דורשות כל תובנות. הרתיעה מכאב והמרדף אחרי העונג מעצבים את עולמנו הרגשי החל מיום הוולדינו. גירויים המלווים בכאב יוצרים רגשות כגון: פחד, כעס ותיעוב. התענוג וההנאה הם המקור לרגשות שמחה אהבה וציפיה. תפישת העצמי המתגבשת ביחס לעולם הכאב והעונג, היא הקובעת את עולמנו הרגשי ואת תגובתינו לגירויים.

לדוגמה, חוויה טראומטית המלווה בכאב עז, כמו פציעה בתאונת דרכים, עלולה לגרום להרגשת פחד מנהיגה ברכב ואף מנסיעה בו כנוסע, לעתים עד כדי תגובות פיזיות של הגוף. במקרים רבים, פרטי הטראומה נקברים במעמקי התת-מודע - אך התגובה הפיזית פועלת בצורה אוטומטית - מבלי שאנו מודעים בדיוק לסיבה. הפחד הופך ל פוביה ומגיע לידי ביטוי בהימנעות מחשש לתגובות הפיזיות הקשות של הגוף. במקרים כאלה ניתן לטפל בשיטת טיפול קוגניטיבי התנהגותי Cognitive Behavioral Therapy – CBT שיטת טיפול נקודתית שנמצאה יעילה בהרבה המקרים.

[עריכה] הבסיס הביולוגי לפחד

גירוי אמוציונלי (למשל מישהו אומר לי משהו מעליב) הכולל גם תשומת לב אל הגירוי (הגירוי חייב להקלט). גירוי זה מגיע אל התלמוס הסנסורי, ובו-זמנית נשלחים מהתלמוס מסרים אל שני אזורים מרכזיים אחרים: הקורטקס והאמיגדלה. אם המסר חזק מאוד, האמיגדלה תגיב מהר יותר מאשר הקורטקס ולכן תהיה הרגשה מהירה יותר ללא פיענוח קוגניטיבי. לכן, לפעמים אנו מרגישים משהו לפני שהקורטקס משווה ומבין מה קרה. דבר זה חשוב מאוד ברמה ההשרדותית. מהאמיגדלה נשלח מסר אל ההיפותלמוס, וההיפותלמוס מתחיל שרשרת של פעולות שסופה עוררות של מערכת העצבים האוטונומית וכניסה למצב הלחם או ברח. במקביל, קיים גם מעבר עצבי שהוא יותר קוגניטיבי. התלמוס הסנסורי שולח מסרים אל הקורטקס הסנסורי הפרונטלי (שאחראי על עכבה של התנהגות ושיפוט. במידת הצורך, הוא יוכל אם "ירצה" לעכב את התגובה של האמיגדלה ולבטל את פעילותה. מצד שני, הוא יוכל גם לעורר יותר את האמיגלדה אם "יחליט" שהאירוע מפחיד הרבה יותר ממה שהיה נראה בתחילה). הקורטקס שולח מסר אל ההיפוקמפוס, המסייע בפרשנות של הגירוי האמוציונאלי. הוא מתמחה בתפיסה מרחבית, הוא יודע למקם את הגירוי הנקלט בזמן או במרחב, והוא מכניס את האירוע המפחיד הזה להקשר הנכון ועוזר לפרשנות. דבר זה נעשה בעזרת זיכרונות שונים הקיימים בזיכרון. האמיגדלה יכולה ללמוד דברים. היא מרחיבה את הידע שלה, היא מסוגלת ללמוד (על ידי יצירה של שבילים עצביים מסוימים) ולהגיב בהתאם.

איך הגיעו למודל הזה?

  • הבדלים בין בע"ח
  • כאשר בחנו מוחות של אנשים בעלי בעיות רגשיות חמורות ראו פגיעה במערכת הזו, הנקראת המערכת הלימבית.
  • כאשר מסירים קורטקס של כלב, הכלב נעשה כעסן, מפחיד וזועם. לפי מודל זה יש לכלב רגשות אך הם אינם מונחים על ידי הקורטקס, שאמור למקדם.

לפעילות באמיגדלה מיוחסת כיום חשיבות גדולה בתחושה של פחד. היא פועלת על פי הוראה מהקורטקס אולם פועלת גם על ידי מסרים עוקפים. כאשר היא תעבוד ללא עזרה של ההיפוקמפוס הפחד יהיה לא ברור, לא נדע מהו הפחד הזה. הקורטקס עוזר להבין ולשלוט על הפחד, ההיפוקמפוס מכניס את הפחד לקונטקסט. האמיגדלה יוצרת פחד ברמה הרגשית, אך אנחנו לא יכולים לפרש אותו ללא מרכזים תומכים, ההיפוקמפוס והקורטקס. כאשר מסירים את האמיגדלה החיה אינה מפחדת. היא תוקפת "בלי חשבון". במחקרים שבוצעו בארצות הברית נמצא כי בקרב רוצחים סדרתיים האמיגדלה נוטה להיות קטנה מאוד, ואכן הם אינם מביעים פחד מענישה ומסנקציות חברתיות שיעשו עליהם.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: רגש
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: רגש
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רגשות


רגשות
רגשות בסיסיים גועל • הפתעה • כעס • עצב • פחד • שמחה
רגשות נוספים אבל • אדישות • אהבה • אומץ • אושר • אימה • אכזבה • אמון • אמפתיה • אקסטזה • אשמה • בדידות • בהלה • בוז • בושה • ביטחון • ביטחון עצמי • ביישנות • בלבול • גאווה • געגוע • געגועים הביתה • דאגה • דו-ערכיות • דחייה • דיכאון • הודיה • הזדהות • היסטריה • היקשרות • הכרת תודה • הנאה • הערצה • הקלה • השפלה • התלהבות • זחיחות • זלזול • זעם • חוסר אונים • חיבה • חמדה • חמלה • חרדה • חרטה • חשק • חשש • טינה • יגון • ייאוש • יראה • כמיהה • מבוכה • מועקה • מיזנתרופיה • מצוקה • מרירות • נאמנות • נבגדות • נוסטלגיה • ניכור • נחת רוח • נקמה • סבל • סבלנות • סובלנות • סיפוק • סלידה • ספק • סקרנות • עדנה • עוינות • עונג • עוררות • עלבון • עניין • עצב • עצבנות • פאניקה • פליאה • פרנויה • ציפייה • צער • קבלה • קנאה • קתרזיס • רוגע • רחמים • ריקנות • שביעות רצון • שלווה • שמחה לאיד • שנאה • שעמום • תדהמה • תיעוב • תסכול • תקווה • תשוקה
מושגים מרכזיים נוספים מצב רוח • אפקט

מקור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%92%D7%A9