רגש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

רגש, הוא מצב נפשי-גופני שיש לו ביטויים סובייקטיביים ואובייקטיביים. הרגש עשוי להתבטא במידות שונות של עוררות גופנית נעימה או בלתי-נעימה, בדפוסי מחשבה מסוימים וכן בהתנהגות. רגש מקושר למצב רוחו של המרגיש, ולאישיותו.

רגשות שונים יכולים להתקיים במקביל. בהתאם לכך, מצבים מסוימים יכולים לעורר מספר רגשות בעצמות שונות‏[1], כך שאדם יכול לחוש שמחה ועצב בו זמנית.

הרגש בעולם החי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים שונים קבעו רשימות שונות של רגשות. שני הרגשות המופיעים בכל הרשימות ומאפיינים גם רגשות של בעלי חיים באופן כללי, הם כאב והנאה. שני רגשות אלו אינם נלמדים ומופיעים גם אצל בני אדם הסובלים מפיגור שכלי. רגשות נוספים שמיוחסים לבעלי חיים הם למשל: פחד, שמחה, התרגשות, עצב, קנאה, כעס, תסכול ויאוש.

היבטים התנהגותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רגשות ומצב רוח יכולים להשפיע על ההתנהגות של האדם‏[1].

כאשר אדם חש רגש, הדבר ימצא לרוב ביטוי בהתנהגות, כגון שינוי בהבעת פנים, דמע, תקיפה, בריחה. ניתן לומר שרגש הוא תבנית המארגנת התנהגויות. לעתים אנו רוצים לחוות רגש כזה או אחר, כגון השגת תענוג או הימנעות מכאב. במקרים כאלה ניתן לומר כי הרגש מהווה מוטיבציה, אשר מביאה אותנו לתאם סדרה של תגובות והתנהגויות על-מנת להגיע אל הרגש המבוקש.

היבטים קוגניטיביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי גומלין בין רגש וקוגניציה

קיים קשר בין רגשות וזיכרון, כך שהרגש יכול להשפיע על תהליך הקידוד והשליפה של מידע מהזיכרון[1].

בנוסף, קיים קשר הדדי בין הרגש לחשיבה[1]. תגובות רגשיות יכולות להצביע על תועלת או נזק אפשריים לרווחתו של האדם ובכך משמשות לתעדוף של פעולות ותהליכים קוגניטיביים מסוימים‏[2]. הרגש יכול לשמש כרמז היוריסטי שממנו ניתן לפרש את התגובה לגירוי, אדם או אירוע מסוימים‏[1]. משום שהתחושה של הרגש יכולה להיות מעורפלת ישנה נטייה לפרש את משמעותי על פי ההקשר. באופן זה עוררות רגשית בתגובה לנהג שנדחף למסלול יכולה להתפרש ככעס בעוד שעוררות רגשית בתגובה למפגש עם אדם מושך יכולה להתפרש כאהבה[1].

השפעה נוספת של החשיבה על הרגש יכולה לבוא לידי ביטוי בהפעלה של סכמה בעלת אופי רגשי. כגון סטריאוטיפ שיכול להוביל לדעה קדומה[1].

היבטים חברתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רגשות באינטראקציה חברתית
הבעות פנים הן אחת הדרכים הבלתי מילוליות שבאמצעותן ניתן להתרשם מרגשות הזולת.

האדם מנסה לגבש התרשמות מדויוקת אודות האנשים בסביבתו על ידי תהליכים שונים של תפיסה חברתית. כחלק מתהליך זה נעשה ניסיון תמידי להבין את רגשותיו של האחר‏[1]. עם זאת במקרים רבים אנשים מנסים להימנע מלחשוף את רגשותיהם. לא רק זאת, אלא שבמצבים מסוימים אנשים ינסו להביע רגשות מוגזמים או כוזבים כדי לשרת את מטרותיהם. ניתן לראות זאת בתהליכים חברתיים רבים כמו ניהול מסע ומתן או שיווק ומכירה‏[1].

משום ששאלה ישירה אודות רגשותיו של הזולת לא תמיד תניב תשובות המשקפות את רגשותיו כפי שהוא תופס אותם, נוצר הצורך להיעזר ברמזים השייכים לתקשורת בלתי מילולית. רמזים אלו כוללים שפת גוף והבעת פנים[1].

מעבר לרגשות אותם חווה כל אדם באופן נפרד, רגש קבוצתי מתייחס לרגשות המשותפים לקבוצה חברתית.

מנגנונים פיזיולוגיים ועצביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרכיב הבולט ברגש הוא התחושה הסובייקטיבית שאותה אנו "חשים". היות שתחושה זו היא סובייקטיבית, ייתכן כי אותו רגש נחווה שונה אצל בני אדם שונים. המחקר הראה[דרוש מקור] כי לתחושה אישית זו נלוות גם עוררות פיזיולוגית, כלומר פעילות של איברים פנימיים כגון שינויים בלחץ הדם, בלחות העור ועוד. קיימת מחלוקת בין החוקרים בשאלה האם לכל רגש ישנו ביטוי פיזיולוגי נפרד.

בהתאם לכך, ניתן לתאר רגשות כגון אהבה, שנאה, אומץ, פחד, הנאה, עצב, גועל הן במונחים פיזיולוגיים והן במונחים פסיכולוגיים. למשל, רגש יכול להביא מבחינה פיזיולוגית לשינויים בקצב הלב, הזעה או התכווצות שרירים בפנים המביעים רגשות מסוימים. ואילו מבחינה פסיכולוגית, רגש יכול להביא להערכות מסוימות שהאדם עושה לגבי מצבו האישי, ולפעול לפי הערכות אלו, אפשר גם לזהות רגשות על-פי הזזת איברים כמו העינים הפה ואפילו הגבות.

בעוד שההמיספרה השמאלית של המוח הגדול היא הדומיננטית בתפקודי השפה בקרב כ- 90% מהאוכלוסייה, ההמיספרה הימנית מעורבת בשליטה על הפרוזודיה ובהבעה וזיהוי של רגשות בטון הדיבור[3].

תאוריות לגבי הפיזיולוגיה של הרגש[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד ביוון הקדומה, העלה קלאודיוס גלנוס את תאוריית ארבע הליחות הטוענת כי לרגשות יש ביטויים פיזיולוגים. גלנוס איבחן כי לאדם ישנם 4 נוזלי גוף (מרות) בסיסיים. לכל מרה הוא ייחס תכונות משלה, כך שכאשר רמה של נוזל מסוים נמצאת בכמות גבוהה יחסית, הוא אמור לפי גלנוס לחוש רגשות מסוג מסוים, בהתאם לתכונות שיוחסו למרה הספציפית. למשל, אדם בעל מרה צהובה (רמה גבוהה של נוזל צהוב) יהיה אדם כועס. ביטוי שכיח שמקורו בתאוריה זו הוא "מרה שחורה" כביטוי לרגשות עצב, צער או דיכאון.

התאוריה ה"עממית" בנושא הרגש, טוענת כי לאחר שאנו "רואים" גירוי מפחיד, נעבור לתגובת הילחם-או-ברח, הכוללת בין השאר עלייה וירידה בדופק, שינויים במתח שרירים ובגמישות עור, שינויים בבטן. כלומר על האורגניזם שחש בסכנה להחליט האם לתקוף או לברוח. התגובה היא פיזיולוגית. חוקרים בתחומי הביולוגיה והפסיכולוגיה הציעו תאוריות אחרות.

  • צ'ארלס דרווין כתב כי לרגשות יש פונקציה של קיום, הם חלק מתהליך הברירה הטבעית. הרגשות נבחרו על ידי בעלי החיים ובני האדם במהלך האבולוציה כי סיפקו תשובות לבעיות ספציפיות. למשל - כשכלב מפחד הוא חושף שיניים. חשיפת שיניים זו משדרת לכלב העומד מולו על תוקפנות. מכאן שתוצאת הפחד היא אימוץ תוקפנות. תאוריה זו אומצה על ידי האתולוגים שונים שהמשיכו במחקרים בנושא.

החוקרים ג'יימס ולאנג הציעו מודל חדש להבנת התהליך (James-Lange theory of emotion), אשר זכה לשם התאוריה האינטואיטיבית: לפי מודל זה מסקנות מודעות לגבי מה שאנו "חשים", נוצרות בתגובה לשינויים פיזיולוגיים המתרחשים בגוף. האדם רואה גירוי מפחיד, בעקבותיו הוא תופס את הגירוי הזה. כלומר לפי תאוריה זו ראשית אנו "תופסים" את הסיטואציה, בעקבות תפיסה זו ישנה עוררות פיזיולוגית. רק בשלב האחרון אנו מפרשים את העוררות הפיזיולוגית וחווים רגש. לדוגמה במקרה של רעש מפחיד, קודם נשמע את הרעש, בעקבותיו תתרחשנה תגובות גופניות שונות כגון עליה בלחץ הדם, ופירושה של התגובה הפיזיולוגית יהיה הרגש המתאים. לפי מודל זה תגובה פיזיולוגית היא חיונית כדי לחוות רגש. ביום יום, אנו נוטים להגדיר רגש בצורה מציאותית (פרפרים בבטן). התחושות הללו נחוות לא מיד לאחר האירוע המפחיד, אלא רק לאחר התפיסה של המצב. משמע, הבנתו וראייתו כמפחיד או אחר ורק אז אנו מרגישים ופועלים בהתאם להערכתנו את המצב.

על פי תאוריה זו אנו יכולים להרכיב פרופיל של שינויים פיזיוליוגיים לפי רגשות שונים. כך, שישנם שינויים ספציפיים המתאימים לכל רגש. הגוף קורא את המצב ועל פי זה הוא מגיב בצורה סלקטיבית עם מאפיינים ביולוגיים שונים לכל רגש. ראיה מחקרית שהובאה כתומכת בתאוריה: כאשר פוגעים באזורים שונים בעמוד השדרה של בעלי חיים רואים שככל שהפגיעה גבוהה יותר יש פחות עוררות רגשית. ניתן לראות בדבר ראיה לכך שהרגש הוא דבר המתבטא לאחר התפיסה החושית של מה שקורה: בעקבות הפגיעה בעמוד השדרה החיה מקבלת פחות מסרים מבחוץ, ולכן יש פחות עוררות רגשית.

אולם בתאוריה זו נמצאו מספר בעיות, אחת מהן היא הממצא שאנו חשים במוח רגשות הרבה אחרי שהמרכיבים הפיזיולוגיים נגמרים.

תאוריה אחרת, Canon Bard model, הציעה גישה שונה: לפי תאוריה זו קיים פיצול של עוררות רגשית מהרגש. האדם רואה גירוי מפחיד ותופס את המצב כמסוכן ובו זמנית הוא חש עוררות פיזית וגם מרגיש פחד. לפי תפיסה זו המוח מפעיל בנפרד את התהליכים הגופניים ואת התהליכים הקוגניטיביים הקשורים לרגש.

התאוריה של Jerom and Singer משנות ה-60 טוענת שבמקרה שלא נצליח לפרש ולתייג את העוררות הפיזיולוגית, לא נחוש רגש. גם מודל זה מציע שישנם שלבים בתהליך הרגש, כאשר בשלב הראשון האדם צופה באירוע מפחיד ותופס את המצב כמצב סכנה. בשלב השני מתבצעים שני דברים במקביל: עוררות פיזיולוגית ותיוג קוגניטיבי המייצרים ביחד את הרגש המתאים, ועד אשר נצליח להבין, להסביר ולתייג את העוררות הפיזיולוגית לא נוכל באמת להרגיש.

התאוריה של סטנלי שאכטר לגבי קיומה של פרשנות קוגניטיבית של גירויים ומצבים פיזולוגיים היוותה נקודת ציון חשובה במחקר הרגש, אשר גילה כי עוררות פיזיולוגית משפיעה על עוצמת הרגש ולא על סוגו. שאכטר הזריק לנבדקים שלו אדרנלין, חומר מעורר. לחלק מהנבדקים נאמר שזהו חומר מעורר ולכן קצב הלב שלהם צפוי לעלות. לחלק מהנבדקים הוזרק פלצבו. במהלך הניסוי שהה עם הנבדק בחדר "משתף-פעולה" אשר הפגין שמחה או כעס. המשתתפים אשר להם הוזרק פלצבו דיווחו על מצב רגשי גבוה בהסתברות נמוכה וללא קשר לצורת ההתנהגות של משתף-הפעולה, בהשוואה לנבדקים אשר הוזרק להם אדרנלין. הנבדקים התמימים אשר להם נאמר כי לחומר לא תהיה כל השפעה, דיווחו על תחושת כעס בהסתברות גבוהה בהרבה כאשר משתף-הפעולה הפגין התנהגות "כעוסה" ובצורה דומה דיווחו על תחושת "שמחה" כאשר משתף הפעולה הפגין התנהגות כזו. כמו קאנון ובארד, הציע סטנלי שאכטר (בשנת 1975) השערה כי אנשים מפרשים את העוררות הפיזיולוגית בהתאם לגירויים שעוררו אותה, בהתאם למצב הקוגניטיבי ובהתאם לניסיון העבר שלהם. תוצאות המחקר איששו את השערתו. ההסבר שנתנו שאכטר וזינגר לתוצאות הוא שממצאים אלו נוגדים את התאוריה של קאנון ובארד, אשר טענו כי הקורטקס (כלומר הקוגניציה) הוא שמפעיל בנפרד את התגובות הרגשיות והגופניות, וכן טענו כי יש כאן ממצא המתאים יותר לתאוריה של ג'ימס-לאנג, משום שהעוררות הפיזיולוגית "נחוותה" כרגש אצל נבדקים אשר לא הוזהרו מראש כי החומר גורם לעוררות. לפיכך נמצא כי חווית הרגש היא תוצאה של יחסי-גומלין בין הקוגניציה ובין העוררות הפיזיולוגית. העוררות הפיזיולוגית משפיעה על עוצמת הרגש, אך לא על סוגו.

הביקורת על התאוריה של שאכטר מסתמכת על ממצאים המראים כי קיימים הבדלים כלשהם בין מצבי רגש שונים מבחינת העוררות במערכת העצבים האוטונומית. הבדל כזה ניתן למצוא גם במגוון הגדול של הבעות פנים אשר נמצאו מתאימות לסוגים מאוד מדויקים של רגש.

הפילוסוף האנגלי ג'רמי בנת'ם כתב "הטבע הציב את האדם תחת שני אדונים, כאב ועונג. רק הם יכולים להורות לנו מה עלינו לעשות, ומה נעשה בפועל. מצד אחד דגל הטוב והרע, ומהצד השני שרשרת הגרימה, מחוברים לכס מלכותם. הם מושלים בנו בכל אשר נעשה, נאמר ונחשוב..."
תחושות הכאב והעונג נמצאות אצלינו מלידה. הן אינן דורשות כל תובנות. הרתיעה מכאב והמרדף אחרי העונג מעצבים את עולמנו הרגשי החל מיום הוולדינו. גירויים המלווים בכאב יוצרים רגשות כגון: פחד, כעס ותיעוב. התענוג וההנאה הם המקור לרגשות שמחה אהבה וציפיה. תפישת העצמי המתגבשת ביחס לעולם הכאב והעונג, היא הקובעת את עולמנו הרגשי ואת תגובתינו לגירויים.

לדוגמה, חוויה טראומטית המלווה בכאב עז, כמו פציעה בתאונת דרכים, עלולה לגרום להרגשת פחד מנהיגה ברכב ואף מנסיעה בו כנוסע, לעתים עד כדי תגובות פיזיות של הגוף. במקרים רבים, פרטי הטראומה נקברים במעמקי התת-מודע - אך התגובה הפיזית פועלת בצורה אוטומטית - מבלי שאנו מודעים בדיוק לסיבה. הפחד הופך ל פוביה ומגיע לידי ביטוי בהימנעות מחשש לתגובות הפיזיות הקשות של הגוף. במקרים כאלה ניתן לטפל בשיטת טיפול קוגניטיבי התנהגותי Cognitive Behavioral Therapy – CBT שיטת טיפול נקודתית שנמצאה יעילה בהרבה המקרים.

רגשות לפי גישת התקשורת הלא אלימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הגישה תקשורת לא אלימה של הפסיכולוג מארשל רוזנברג, רגשות, כמו כל תופעה אנושית, נוצרים תמיד מהמפגש בין צרכים לבין מציאות שממלאת או לא ממלאת אותם. כאשר צורך מתמלא, מתעוררים רגשות נעימים, וכאשר צורך לא מתמלא, מתעוררים רגשות לא-נעימים. רוזנברג מדגיש כמה דברים לגבי רגשות: ראשית, כל הרגשות הם חיוביים, במובן שכולם יכולים לשרת אותנו, על ידי הגברת ודיוק המודעות שלנו לצרכים שלנו ושל זולתנו. לפיכך מוטב שנשתמש בהם למטרה זו ככל שניתן. שנית, כל הרגשות הם באחריותו המלאה של המרגיש, כיוון שהם נובעים מצרכיו, ואף גורם חיצוני לא יכול לגרום לאף אדם להרגיש רגש כזה או אחר. כראייה לכך, הוא מציג מקרים בהם אותו גירוי, אפילו קיצוני וקשה במיוחד כמו אונס ורצח של קרובי משפחה, עורר באנשים שונים רגשות שונים. שלישית: רגשות הם נפרדים ומובחנים ממחשבות, מתצפיות, מצרכים ומפעולות. לכן כאשר אדם מנסה לדבר על רגשותיו, כדאי לו לנסות להימנע מלערבב את האחרונים בתיאורו, כדי להימנע מבלבול מסוכן. לכן כדאי לו לנסות להימנע מלומר: "אני מרגיש פגוע/נטוש/נבגד/לא-מובן/מנוצל/מחולל" כיוון שכל אלה אינם רגשות אלא פעולות שהוא חושב שנעשו עליו. באותו אופן כדאי לו לנסות להימנע מלומר: "אני מרגיש ש..." כי ההמשך לניסוח כזה הוא ברוב המקרים לא רגש (לדוגמה: "אני מרגיש שאתה לא אחראי" - מחשבה; "אני מרגיש שאני צריך אהבה" - צורך; "אני מרגיש שאת שוכבת עם מישהו אחר" - תצפית או מחשבה).

הבחנה בין רגש למושגים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים רבים[דרוש מקור] מבחינים בין תחושות לרגשות, כאשר תחושות מתייחסות למידע הנקלט בחושים. חלקם מאמינים שרגשות יכולים להתעורר באופן לא מודע, ולכן רגש הוא תופעה יותר כללית מהביטוי הסובייקטיבי של התחושות. תחושות יכולות גם להתייחס באופן מצומצם יותר לחוויה של השינויים הגופניים.

הבחנה נוספת מתמקדת בהבדל שבין רגש והגורם לרגש. למשל, האם מחשבות על אדם אהוב הן הגורמות לרגש האהבה או שמחשבות אלה הן חלק מהרגש עצמו? דרך אחת לפתור נושא זה[דרוש מקור] היא לראות האם הרגש יכול לקרות באופן שאינו תלוי במחשבות אלה. לכן, מחשבות לגבי אדם או מצב מסוים יכולות שלא להיות חלק מרגש האהבה, היות שאדם יכול לחוות את אותו הרגש לגבי דברים רבים אחרים. אולם, האם ניתן לחוש אהבה ללא מחשבה כלשהי על מושא האהבה? אם התשובה לכך היא שלילית, נציין כי מחשבות על אובייקט נאהב הן חלק מהרגש עצמו. יש תאורטיקנים הטוענים שלפחות מספר רגשות יכולים להיגרם ללא כל מחשבה, או למעשה ללא פעילות קוגניטיבית כלל. הם מצביעים על תגובות מיידיות וגם על רגשות משוערים של תינוקות ובעלי חיים כהצדקה לטיעון זה. הוויכוח לגבי נקודה זו עדיין מתקיים והוא מייצג הבחנה מהותית בין מה שקרוי תאוריות "קוגניטיביות" של רגשות ותאוריות "שאינן קוגטיניביות" של רגשות, כאשר תאוריות שאינן קוגניטיביות של רגשות מתייחסות למרכיבים אחרים של רגשות, דוגמת תגובות גופניות, כמהותיות.

הבחנה נוספת וקשורה היא בין רגש ותוצאות הרגש, בעיקר התנהגויות וביטויים רגשיים. אנשים בדרך כלל מתנהגים בדרכים מסוימות כתוצאה ישירה של מצבם הרגשי, כמו בכי, רצון להילחם או לברוח. אך אם אדם יכול להרגיש רגש ללא ההתנהגות הנלווית, ניתן להתייחס להתנהגות כאל חלק שאינו מהותי ברגש עצמו. יש חוקרים[דרוש מקור] המאמינים בגישה פונקציונליסטית לרגשות והם מצביעים על כך שרגשות התפתחו לצורך תפקוד מסוים, כמו למשל לשמור על ביטחונו של האדם. אם ההתנהגויות המשויכות לרגש הן הגורם הקובע לעצם קיומו של הרגש, הרי שהתנהגות מוכוונת מטרה צריכה להיחשב כמהותית לרגש עצמו. אך משום שאנו מכירים בכך שההתנהגות אינה צריכה בהכרח לקרות, אנו יכולים להסיק שרגשות מערבים מה שאנו קוראים נטיות התנהגותיות. כך למשל, פחד מערב את הנטייה לברוח, והכוונה היא לכך שהסבירות לכך שאדם יברח ממצב מסוים גדלה כאשר הוא חווה פחד.

היבטים מחקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקר בנושא הרגש הציב בפני המדע בכלל ובפני הפסיכולוגיה בפרט קושי מיוחד, משום שקשה לצפות רגשות ועל רגשות, וקשה לשלוט עליהם ולעורר אותם. אם כך, כיצד מודדים רגש? אפשר למדוד קצב לב ומרכיבים פיזיולוגיים, אולם אין זה מספיק כדי למדוד את המורכבות של התופעה. ניתן לשאול את הנבדק (אינטרוספקציה) ולנתח את דיווחו העצמי. הבעיה עם דיווח-עצמי היא האמינות של השאלון. זאת בין היתר, כיוון שישנם אנשים החוששים לגלות את רגשותיהם לעצמם או לזולת, מדחיקים אותם, משנים אותם או מדווחים דיווח כוזב.

חוקרים מסוימים [דרוש מקור] ניסו גם לסווג רגשות: לפי עוצמתם או לפי המידה בה הם קשורים להתנהגות מסוימת. למשל, מהי מידת הרגש שתביא אדם לרצוח את רעהו. או להפך, רגשות אחרים הקשורים לחוסר הנעה, כגון אלה הקשורים לדיכאון.

סיווג עוצמת רגש על פי הרצון להתקרב אל מושא אהבה, אף הוא בעייתי. כיוון שאהבה היא רגש בעל פנים רבות, אדם יכול לאהוב סוג מסוים של מזון, או לחלופין לאהוב אדם אחר. כיצד אם כך עלינו למדוד רגש זה? לפי אותו סולם מדידה? היו שניסו לסווג רגשות על פי המידה בה הם שגורמים לחוסר סדר בתודעה או לארגון ומיקוד [דרוש מקור].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: רגשות
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 1.9 Baron, R. A., and Byrne, D. (2000). Social psychology. Boston: Allyn and Bacon.
  2. ^ Calkins, Susan D. (Ed); Bell, Martha Ann (Ed), (2010). Child development at the intersection of emotion and cognition. Human brain development. Washington, DC, US: American Psychological Association.
  3. ^ Neil R. Carlson, (2013). Physiology of Behavior. Boston: Pearson.


רגשות

אדישות אהבה אומץ אושר אימה אכזבה אמון אמפתיה אקסטזה אשמה בדידות בהלה בוז בושה ביטחון בלבול גאווה גועל געגוע דאגה דו-ערכיות דחייה דכדוך הודיה היקשרות הכרת תודה הנאה הערצה הפתעה הקלה השפלה התאהבות זעם חוסר אונים חיבה חמדנות חמלה חרדה חרטה חשש טינה יגון ייאוש יראה כאב כמיהה כעס מבוכה מועקה מצוקה מרירות נחת רוח ניכור נקמה סבל סיפוק סלידה ספק סקרנות עדנה עוינות עונג עלבון עניין עצב עצבנות פחד פליאה ציפייה קבלה קנאה קתרזיס רוגע רחמים ריקנות שביעות רצון שכול שלווה שמחה שמחה לאיד שנאה שעמום תדהמה תסכול תקווה תשוקה

ראו גם: מצב רוח אפקט