שליחות יד
שליחות יד הוא דין בדיני השומרים, הקובע כי שומר חינם ושומר שכר שהגביהו את החפץ עליו הם שומרים, על מנת להשתמש בו. מתחייבים השומרים במקרי אונס אף אם לא השתמשו בחפץ.
זמן החיוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתלמוד בבלי נחלקו האמוראים רב ולוי האם מתחייבים על שליחות כבר מעת ההגבהה כשמטרת לחסר או שמתחייבים רק בשעת החיסרון בפועל. להלכה שליחות יד צריכה חיסרון[1] אך החיוב הוא כבר מזמן הגבהת הפקדון בשביל לחסרו[2].
הלכות החזרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נחלקו תנאים בשאלה, מה דינו של שומר שנטל את הפקדון כדי להשתמש בו ולאחר מכן נמלך והחזירו למקומו: רבי ישמעאל סובר, שכיון שהשומר החזירו למקומו עוד לפני שהשתמש בו, חזר השומר לדינו ואינו מתחייב באונסים. לעומתו סובר רבי עקיבא, כי כל עוד לא הודיע השומר לבעל הפקדון על כך, הריהו חייב באחריותו[3] לדעתו, מרגע שהשומר שלח יד בפקדון דינו כגזלן ולא כשומר. מחלוקת דומה קיימת בכל גנב שרוצה להחזיר את החפץ הגנוב לבעלים. האם חייב לעדכן את הבעלים או לא. להלכה נפסק בשולחן ערוך שאינו יכול להיפטר אלא על ידי החזרה לבעלים, או על ידי החזרה לרשותו של הבעלים אם מעדכן את הבעלים[4].
שליחות יד במחשבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שומר שחשב לשלוח יד בפיקדון, כגון שאמר בפני עדים שישלח בו יד, נחלקו בית שמאי ובית הלל בדינו: לדעת בית שמאי, הריהו מתחייב באונסים כאילו כבר שלח בו יד. זאת למדים הם ממה שנאמר[5]: "על כל דבר פשע" - כבר משעה שדיבר לשלוח בו יד, הריהו פושע. לעומתם סוברים בית הלל, כי אינו מתחייב באונסים עד אשר ישלח בו יד בפועל, שכן מקרא מלא אומר: "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו". להלכה, פוסק השולחן ערוך[6] שאין מתחייבים במחשבה לשלוח יד אפילו אם יש עדים על כך.
.jpg){kind=small}