אמוראים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
השתלשלות ההלכה

אָמוֹרָאִים (ביחיד אָמוֹרָא) הם חכמי התלמוד שפעלו בתקופה שמתום חתימת המשנה בידי רבי יהודה הנשיא ועד לחתימת התלמוד (המאות ה-3 עד ה-5 לספירה). האמוראים פעלו בשני מרכזים: בארץ ישראל ובבבל. לפניהם פעלו התנאים ואחריהם הסבוראים. הכינוי "אמורא" שימש במקור לתיאור תפקיד שהיה קיים בבית המדרש - ה"אמורא" שהיה מבאר את דברי החכם בפני הציבור - אך כבר בתקופת התלמוד הפך לכינוי כללי לחכמים. אמוראי בבל נקראים רב ואמוראי ארץ ישראל נקראים רבי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארץ ישראל היה המרכז התורני בתקופה זו בציפורי שבגליל התחתון, ואחר כך בטבריה. בבבל היה המרכז העיקרי בישיבת סורא, ולעתים עבר לפומבדיתא ולנהרדעא. אמוראי בבל ואמוראי ישראל שמרו על קשר ונעזרו זה בזה לדיונים הלכתיים על ידי שליחים.

מספר האמוראים הידועים לנו עולה על שלושת אלפים, לפי מניין של חלק מהעוסקים בביוגרפיה תלמודית. בין האמוראים היו שהצטיינו בבקיאותם וכונו "סינַי", והיו שהצטיינו בחריפותם, כלומר ביכולתם להגיע, באמצעות הסקה לוגית, לפתרון של כל סוגיה שעלתה לדיון – אלה כונו "עוקר הרים" (להרחבה ראו סיני ועוקר הרים).

התלמוד הבבלי נחתם על ידי רב אשי ורבינא. עריכתו של התלמוד הירושלמי מיוחסת במקורות לאמורא רבי יוחנן, שהיה מגדולי האמוראים של ארץ ישראל.

שאלת הביוגרפיה של חכמי התלמוד היא שאלה סבוכה. הביוגרפיות המקובלות כיום (כולל הביוגרפיות אליהן מפנה ערך זה) מתבססות על החומר המצוי בתלמודים ובמדרשים, כפי שהוא לפנינו. חומר זה בחלקו הוא חומר אגדי. שאלת ההיסטוריות של החומר והדרך בה ניתן להפיק מידע היסטורי ממנו אינה מוסכמת כיום על כל החוקרים.

תקופת האמוראים בארץ ישראל נחלקת לחמישה דורות ובבבל לשבעה (או לשמונה) דורות.

אמוראים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקופת המעבר עד סמוך לתקופת הסבוראים, היו כ-500 אמוראים ומעלה, שפעלו בארץ ובחו"ל.

חכמי ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חכמי בבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים מקוונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך אתר פשיטא:

מאמרים מהספר מבוא לתורה שבעל פה (בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1991-1996):