שעם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עץ אלון השעם מקולף
שעם גולמי
פקקי שעם

שעם הוא חומר עצי, נקבובי וגמיש, אשר נמצא בקליפות צמחים כאלון השעם (Quercus suber) ומשמש את האדם למגוון שימושים. רוב השעם בעולם מופק בפורטוגל.

גמישותו של השעם ואי חדירותו לנוזלים הופכות אותו לחומר מתאים לייצור אטמים, פקקי בקבוקים, ובפרט בקבוקי יין. ייצור פקקים לבקבוקים צורך כ-60% מכל השעם הנצרך בעולם. צפיפותו הנמוכה של השעם הופכת אותו למתאים לייצור מצופים לדיג, ויריעות שעם משמשות לריצוף ולייצור לוחות מודעות. ידוע על שימוש בשעם לכל הפחות לפני כ-2,600 שנה על ידי האטרוסקים באיטליה.

פעילי איכות הסביבה מעודדים את תעשיית השעם, שכן היא מתבססת על מקורות מתחדשים ותוצריה קלים למיחזור. בניגוד לתעשיות העץ האחרות, תהליך הייצור הייחודי של השעם אינו פוגע בעץ עצמו. קליפת העץ מתעבה כל שנה בכמה מילימטרים עד שהיא מגיעה לעובי הרצוי (בין 2 ל־5 ס"מ). כל עץ מקולף רק אחת לעשר שנים, ובין קילוף לקילוף נותנים לעץ להשתקם ולנוח. עץ השעם חי בסביבות 150 שנים דבר שמאפשר כ־15 קילופים בממוצע במהלך חיי עץ.

הדרישה לשעם הולכת וגדלה שכן יותר ויותר יין נמכר בבקבוקים ולא בסיטונאות. מכיוון שניתן לקצור את קליפת העץ רק כפעם בעשור, מחירו של שעם גמיש מאיכות גבוהה הוא יקר למדי. יינות זולים משתמשים לרוב בפקקים משעם זול באיכות נמוכה, בפקקי פלסטיק, פקקי מתכת בעלי הברגה או סגרים אחרים אשר גם מונעים את טעם הלוואי הקל של השעם. פקקים סינתטיים לא מתייבשים ומתכווצים כפקקי השעם, ולכן אין צורך לאחסן את הבקבוקים בשכיבה כדי למנוע את חימצון היין.

הכנת חומר הגלם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת לכמה שנים, מאז שגיל העץ הוא עשר שנים ויותר, בסוף החורף ובאביב, תאי רקמת השכבה החיצונית של גזע העץ אלון השעם האפיתל, הרקמה המצפה את כל המשטחים החיצוניים של העץ מתים. במקומם עולים תאים מרקמת תאים מישנית אפידרמיס, שכבת העור החיצונית, הגדלה באופן מקביל מסביב לגזע. התאים החדשים שנוצרים מרחיקים את התאים הקיימים, יוצרים חללים ריקים בינם וגורמים לניוונם. הרחקת התאים המתים מגזע העץ מונע את זיהומו ממיקרואורגניזם כמו "סוברינה" (suberina) המנסים לחדור לרווחים שנוצרים בין התאים החדשים לבין התאים הישנים. את מלאכת איסוף קליפות גזע העצים משלימים על ידי ניסור מעגלי של הקצה העליון והתחתון של גזע העץ. את הקליפה עצמה מושכים בכח הזרוע. לאחר מכן, מורידים במסור ענפים אחדים מתחתית נוף העץ על מנת לזרז את צמיחתה מחדש של קליפת גזע העץ. כך נשמר הנוף של העץ והוא יכול להמשיך בפעילות הפיזיאולוגית שלו ולחדש את הצמיחה של קליפות הגזע.

בבית החרושת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקליפות המפורקות מועברות לבתי חרושת ומתייבשות במשך ששה חודשים. לאחר מכן הן מתבשלות בחום של 120 מעלות. הקליפות המעובדות עוברות לסוגי שימושים:

  1. אם קליפות העץ מיושרת במידה מספקת, נוצרים לוחות של שעם מקורי בעובי עד 10 ס"מ. הלוחות נחתכים על ידי תבניות של מכונות אשר יוצרות מהם פקקים לסוגיהם ומוצרים לנוי ולקישוט הבית.
  2. חלקי קליפות אשר נשרו בעת הקילוף או העיבוד ולא עוברים תהליך פירוק מומסים לתערובת המשמשת לייצור מוצרים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]