יין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כוס יין אדום
כוס יין אדום
כוס יין לבן
כוס יין לבן
ייננים נוהגים להריח את היין ולבחון את צבעו לפני השתייה.

יין הוא משקה חריף המיוצר לרוב מענבים. היין נוצר בעת תסיסה אלכוהולית של תירוש, כאשר הסוכר מומר בתהליך מטבולי על ידי שמרים לאתנול (המכונה כוהל או אלכוהול).

תהליך ייצור היין היה קיים עוד בימי קדם, כאשר התברר כי מיץ או פרי עוברים תהליך לא ברור (דאז) שבסופו נוצר משקה משכר. מאז ימי קדם יש ליין התייחסות רבה בתרבות האנושית. פעמים רבות יש ליין תפקיד באירועים חברתיים ובאירועיים דתיים. בדומה למשקאות חריפים אחרים, בשתייה מרובה היין גורם לשכרות ועליצות בטווח הקצר אך בטווח הארוך צריכת אלכוהול מוגזמת עלולה לגרום לנזקים בריאותיים. יחד עם זאת, בשתייה מתונה, מועיל היין במניעת מחלות לב[1]. בעל המלאכה המייצר יין מכונה "יינן".

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שניתן לייצר יין לא רק מענבים, אלא גם מפירות וירקות אחרים ואף מפרחים מסוימים ומרכיבים שונים רבים, המילה יין לבדה משמעה תמיד יין ענבים.

כאשר היין אינו מכיל ענבים, הוא ייקרא בדרך כלל שיכר (לדוגמה: שיכר רימונים, הדסים, פסיפלורה וכו'). או שיצויין ממה מורכב היין (למשל, יין שזיפים). באיחוד האירופי החוק מגביל את השימוש במילה "יין" רק ליין שמיוצר מענבים, אך מתיר להוסיף לו 59 מרכיבים, בהם מים, חיידקי חלב, ג'לטין, ועוד. גם בארצות הברית מתירים להוסיף מרכיבים נוספים ליין. ברוב המדינות אם לא בכולן, אין היינן מחויב לפרט מרכיבים נוספים שהכניס ליין, מלבד החומר המשמר - גופרית דו-חמצנית.‏[2]

ליקר הוא משקה אלכוהולי בעל אחוזי אתנול גבוהים יותר בהשוואה ליין או לשיכר, ומפיקים אותו מפירות ומירקות שונים כגון תותים, דובדבנים או מנטה באמצעות השריה באלכוהול ומיצוי טעמים ולא על ידי התססת הסוכרים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכחוס שותה. ציור משנת 1623.
ציור עתיק של משתה יין באיראן

הממצאים הארכאולוגיים העתיקים ביותר, שמעידים על ייצור יין, נמצאו בשולאברי, גאורגיה; כדים עשויי-חרס לשמירת יין, שנמצאו באתר זה, מתוארכים כבני 8,000 שנה[3]. בדיקות ביוכימיות הוכיחו, שליין שנשמר בכלים אלה נוספו בכוונה חומרים אנטי-בקטריאליים טבעיים, כדי שהיין יישמר לזמן ארוך יותר.

כלי חרס עתיקים, שמעידים על ייצור יין, נמצאו בהרי זגרוס שבאיראן, והם מתוארכים לשנת 5,400 לפה"ס (בני 7,400 שנה). התגלית הינה חשובה במיוחד לאור העובדה שבאזור זה מעולם לא גידלו גפנים, אלא בעיקר חיטה ושעורה (המשמשות לייצור בירה) דבר המלמד על כך שהיין היה סחורה סחירה באותם ימים. כלי חרס עתיקים עבור יין נמצאו גם בבבל,- גילם כ-5,500 שנה. כל התיארוכים שלעיל מבוססים על בדיקות שערך צוות המעבדה במוזיאון של אוניברסיטת פנסילבניה.

במצרים העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליין היה גם תפקיד חשוב בחיים הפולחניים במצרים העתיקה. למרות העובדה שגם במצרים לא גדלו הגפנים, המצרים ביססו את תעשיית היין שלהם כבר בתחילת תקופת הברונזה על ענבים אשר יובאו מכנען. ציורים המתארים ייצור יין נמצאו על קירותיהם של קברי הפרעונים וברשימת המנחות שהוגשו למת נמצאו כדי יין אשר יוצרו ללא ספק בדלתה של הנילוס.

ביוון ורומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

היוונים והרומאים אהבו לשתות יין, ואף סגדו לאל מיוחד אשר היה אחראי על משקה זה: דיוניסוס (בגרסה הרומית: בכחוס), אשר פולחנו (חגיגות הדיוניסיה) עורר התלהבות גדולה ואורגיות המוניות ("בכחנליות"). עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הרומאים יכלו לעסוק בהרכבת גפנים. הם מרחו אספלט או זפת שנכרה מים המלח על מקום ההרכבה או על גדם של ענף שנכרת וכך מנעו צמיחת טחב ופטריות.

בתקופת יוון ורומי התפשטה עשיית היין לכל אירופה ועם השנים הפכה לתעשייה המפותחת אותה אנו מכירים כיום.

היסטוריה של היין בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יין בארץ ישראל

גידול הגפנים היה תמיד חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של ארץ ישראל, באגן הים התיכון המזרחי נפוצה הגפן כבר בתקופת הברונזה. הכרם הראשון, כמו גם השכרות הראשונה, מיוחסים בתורה לנח: "ויחל נח איש האדמה וייטע כרם. ויישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלו" (בראשית ט' כ'-כ"א).

העברים הקדמונים נהגו לשתות יין בעת שמחה, אך גם השתמשו בו בטקסים דתיים: בימי בית המקדש היין היה ננסך על גבי המזבח בשעת הקרבת הקורבנות. על כן היין מתואר בתנ"ך כמשקה "המשמח אלוהים ואנשים" (שופטים ט י"ג).

במהלך השנים הפכה הגפן לסמל ארצישראלי. הגפן נחשבת לאחד משבעת המינים שנתברכה בהם הארץ. סגנון הבניה החד קומתי שטוח הגג איפשר לבעלי הבתים ליטוע גפן אשר השתרגה על סככה שנבנתה על הגג ויצר צל נעים ופרקטי, רבים בארץ התנסו בהכנת יינות ביתיים מהפירות אותם גידלו. גתות לדריכת ענבים המעידות על כרמים גדולים הן תגליות ארכאולוגיות שכיחות בישראל בכל תקופה שהיא. גתות רבות מתקופת בית המקדש פרושות בדרום הארץ, ידוע על גת מהתקופה ההלניסטית בצפון תל אביב, גת מהתקופה הביזנטית בלוד ובראשון לציון ועוד.

בתקופה החדשה של היישוב, החל מאמצע המאה ה-19, שימשה הגפן כענף חקלאי חשוב במושבות של הברון רוטשילד וחברת פיק"א. לא בשל איזשהו יתרון כלכלי, שכן ענפי חקלאות אחרים היו דחופים יותר לכלכלת היישוב, אלא בשל יתרון תדמיתי שעזר לקשר בין יהדות אירופה העשירה והתורמת לבין העשיה הציונית להפרחת השממה. ב־1870, עם ייסוד מקווה ישראל, הוחל בגידול מסודר של גפנים וייצור יין במפעלים. כעשרים שנה מאוחר יותר נבנו יקבים שפעלו בשיטות צרפתיות במושבות הברון ראשון לציון וזכרון יעקב. מרגע פתיחת היקבים ועד מלחמת העולם הראשונה הפך היין למוצר החקלאי המוביל של היישוב היהודי בארץ ישראל. לאחר קום המדינה, הוגדל השטח שהוקצה לכרמים, וליקבים הוותיקים ששוכללו התווספו גם יקבים חדשים בבנימינה, פתח תקווה ומקווה ישראל.

זני גפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוב מיוצר היין מזן אחד או יותר של המין האירופאי וִיטִיס וִינִיפֶרַה. כאשר היין מכיל יותר מ־85% עסיס של אחד הזנים האלה (למשל פינו נואר, זינפנדל או שרדונה) הוא נקרא יין "זני", לעומת יין "מעורב" שמורכב ממספר זני ענבים.

ניתן גם לייצר יין מגפן מהמין ויטיס לַברוּסקַה או תערובות שלו עם מינים אחרים. ויטיס לברוסקה, ויטיס רופסטריס, ויטיס רוטונדיפוליה וויטיס ריפאריה הם מינים שמוצאם מצפון אמריקה ומשמשים בעיקר למאכל, אך לפעמים גם לייצור יין. ברם חשיבותם העיקרית של המינים האמריקאים לתעשיית היין בשמשם ככנות הרכבה לגפן האירופית (המין ויניפרה - הרוכב). בכך הם מקנים לגפן האירופית עמידות לכנימת הפילוקסרה, מזיק הפוגע בשורשים וגרם להשמדתם הכמעט מוחלטת של כרמי אירופה בסוף המאה ה-19.

אזורי ייצור יין[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרם בבורדו, צרפת
כרם אורגני ברמת הגולן

ענבי יין גדלים לרוב בין קו רוחב 30-50 מעלות צפון ובין 30-40 מעלות דרום. אזור היין הדרומי ביותר בעולם נמצא באי הדרומי של ניו זילנד סמוך לקו רוחב 45 מעלות דרום.

בשנת 2011, חמש יצרניות היין הגדולות ביותר היו צרפת, איטליה, ספרד, ארצות הברית וסין[4].

בישראל נפוץ גידול גפני יין ברמת הגולן, בגליל העליון, בשפלה, בהרי יהודה, בשומרון, ברמת ערד ולאחרונה גם באזורים מסוימים בהר הנגב.

יין אזורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טעמו של היין תלוי לא רק בסוג העינב אלא גם בסוג האדמה והאקלים בו הוא גדל. לאורך ההיסטוריה נודעו יינות בשמות המציינים את מחוז מוצאם ולעתים גם את סגנונם: בורדו, ריוחה קיאנטי קוניאק ושמפניה כולם שמות סוגי יין המשקפים את היין הפופולרי ביותר המיוצר באזור על שמו הם נקראים.

קטלוג יין בצורה זו, המקובל בעיקר באירופה, מאפשר לדעת את מוצאו של היין ואף את סוגי הענבים מהם הוא מורכב ושיטת הייצור שלו. בשאר העולם נהוג פשוט לציין את סוגי הענבים המרכיבים את היין.

בציר ושיטות סיווג יין אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוב מסווג היין על פי שנת הבציר שלו כיוון שלרוב יין מיוצר מענבים שנבצרו באותה השנה. יינות רבים משתבחים ככל שחולף הזמן מה שמביא חובבי יין לשמור ולנצור בקבוקים מתקופות בציר הנחשבות למשובחות. תקופות כאלה (בהם המינון בין ימי שמש לימי גשם, בשלות הענבים בבצירתם ומוכנות האדמה נמצאים במצבם האופטימלי) ידועות באיכות היין שמופק בהן וכן במחירו המרקיע שחקים בשל כך. יינות אדומים יתיישנו טוב יותר ולאורך זמן ארוך יותר מאשר יינות לבנים וזאת בשל המצאות כמות טאנין רבה יותר בענבים האדומים. הטאנין שביינות האדומים מקנה להם את העפיצות - תחושת היובש או החספוס בפה בעקבות הלגימה. רוב היינות הלבנים והסמוקים (רוזה) מומלצים לשתייה לא יאוחר משנתיים ימים לאחר הבציר.

ענבים בכרם

סוג היין (מבעבע, מחוזק, אדום, לבן, סמוק וכו') מהווה סיווג משנה ראשוני עבורו. צבע היין נקבע על פי נוכחות קליפות הענבים במהלך התסיסה הראשונית מאחר שצבעו של כל עסיס ענבים הוא שקוף. יין אדום מיוצר מענבים שחורים או אדומים אך גם כאן מתקבל הצבע מהקליפות אשר תוססות יחד עם עסיס הענבים. יין לבן מיוצר מענבים ירוקים, כשבתסיסה מופרדות קליפות הענבים מהעסיס וכך מתקבל יין שקוף-צהבהב או ירקרק. כאשר מכינים יין מענבים כהים מאוד ומשאירים את הקליפות לתקופת תסיסה קצרה מתקבל לרוב יין סמוק שצבעו ורדרד.

יין מבעבע כגון שמפניה ומוסקטו הוא יין המכיל פחמן דו-חמצני (CO2) אשר הינו תוצר מפעולת התסיסה, הנכלא בבקבוק. ישנם יצרנים המפיקים יינות תוססים בצורה מלאכותית על ידי הוספת גז (Co2) מ"בלון" לפני הביקבוק. ביינות תוססים הלחץ בקבקבוק נע בין 1-6 אטמוספירות, כתלות בסגנון. יינות מבעבעים באופן טבעי, בייחוד אלו שנעשו בטכניקת "שמפנואז" המסורתית נחשבים איכותיים יותר בשל אופן הכנתם הדורש יישון ממושך על השמרים, טכניקה המעצימה את איכות היין.

יין מחוזק הוא לרוב מתוק יותר ותמיד מכיל אחוז אלכוהול גבוה מזה של יין רגיל (בין 15%-22%). המתיקות נובעת מכך שתהליך התסיסה נקטע בטרם עת על ידי הוספת אלכוהול (תזקיק) ליין בכמות היוצרת יין בעל אחוז אלכוהולי גבוה, ריכוז גבוה זה הורג את השמרים ביין (הרגישים לו) ולכן נותר סוכר שיורי. למרות שמרבית סגנונות היין המחוזקים הינם מתוקים, קיימים גם יינות מחוזקים יבשים כגון סוגים מסוימים של שרי (Sherry).

סוגים עיקריים של יינות מחוזקים:

דרך נוספת לסווג יין היא הרושם שהיין משאיר על השותה בטעימה הראשונה. יין יכול להיות מתואר כיבש, חצי יבש, חצי מתוק או מתוק. סיווג זה מתייחס לרמת הסוכר שנשארה ביין בתום התסיסה (יבש - כמעט ללא סוכר, מתוק - סוכר רב נשאר).

ייצור היין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר היה מופק יין בשלושה שלבים. בשלב הראשון דרכו את הענבים בגת, אספו את המיץ וממנו הפיקו את היינות האיכותיים יותר. בשלב השני סחטו את הענבים פעם נוספת או שהעבירו עליהם אבן רחיים לשם סחיטת כמות מיץ נוספת. תהליך זה שבר לרוב את הגרעינים ולכן התקבלו יינות בעלי טעם מריר עד מר. היו מקומות בהם מיצו מהזגים מיץ בפעם שלישית, לעתים על ידי חימום, מיץ זה נתן יין בעל איכות ירודה, שלרוב לא נשמר זמן רב וניתן לעבדי הבית או נרכש על ידי העניים.

הפרדה ומעיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב הראשון הענבים שנבצרו מגיעים ליקב לתהליך של הפרדה ומעיכה בהתאם להחלטת היינן. לאחר מכן, ביקבים המייצרים יינות פרימיום, ניתן לראות שלב מיון - בו הענבים המופרדים עוברים דרך שולחן מיון (סרט נע או שולחן מכני רוטט) - בו עובדים מרחיקים צימוקים, ענבים לא בשלים וענבים המציגים ריקבון או עובש. פעולת המיון נעשית כדי שרק הענבים האיכותיים ביותר יהפכו ליין.

בשלב האחרון הענבים ממשיכים למכונת הריסוק (קראשר) אשר לוחצת את הענבים וגורמת לשבירת הקליפה (זג), פעולה זו גורמת לתירוש ליגור ומתחילה את תהליך ההשרייה בתירוש האדום (מיץ+קליפות) במכל התסיסה. בעבר היה נהוג לבצע את תהליך זה על ידי דריכת הענבים בגת באמצעות הרגליים.

כאשר מייצרים יין לבן, התירוש מורכב ממיץ בלבד. תהליך ההשרייה בין המיץ לקליפה לרוב איננו רצוי משום שזה מעודד מיצוי תרכובות המכונות "פנולים" אשר ביין לבן עלולות להוביל למרירות ועפיצות - תכונות לא רצויות. לכן, לאחר שלב ריסוק הענבים עוברים למסחטה (פרס) הממצה את המיץ מן הענבים. שלב נוסף שמתבצע ביין הלבן, התירוש מופנה למכל שיקוע בו המיץ מקורר לטמפרטורה נמוכה מאוד (בכדי לעכב את התחלת התסיסה) למשך 24-36 שעות.

בתהליך השיקוע התירוש נפרד בשל כוח הכבידה לשני מרכיבים:

  • מרכיב קל (שכבה עליונה) - מיץ צלול.
  • מרכיב כבד (שכבה תחתונה) - משקעים גסים (חלקיקי ענבים ולכלוך).

בסיום השיקוע המיץ הצלול בלבד מועבר למכל התסיסה שם מתחיל התהליך שבו מיץ הופך ליין.

יקבים מסוימים (במיוחד יקבים גדולים עתירי ציוד משוכלל) מחליפים את תהליך השיקוע בעזרת שימוש בצנטריפוגה מכנית המפרידה את המיץ הצלול מן המשקעים ומקצרת את התהליך ממספר ימים למספר שעות.

תסיסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב זה עובר התירוש למכלי תסיסה. בעבר השתמשו לרוב בחביות עץ, כיום נפוץ השימוש במכלי נירוסטה בעלי דפנות כפולות, השומרות ביתר קלות על טמפרטורה קבועה. לשם תחילת התסיסה יש צורך בהמצאות שמרים בתירוש. השמרים הופכים את הסוכר שבתירוש לאלכוהול, לפחמן דו-חמצני ולתרכובות "לוואי" משניות כגון חומצה נדיפה, תרכובות ארומה ותרכובות טעם שונות. על פני הקליפה נמצאים שמרי-בר מסוגים שונים, אולם כדי ליצור ביין הצעיר ארומה צפויה ומבוקרת נהוג להוסיף לתירוש שמרי יין מתורבתים. התסיסה בעזרת שמרי-בר מקובלת גם כיום והיין הנוצר מתסיסה זו הוא ארומטי יותר, אולם ייתכן שארומות מסוימות בו אינן נעימות לחיך הצרכן. התסיסה מתרחשת בטמפרטורות שבין 12 ל-37 מעלות צלזיוס ויש להקפיד שהטמפרטורה במכל התסיסה ובסביבתו לא תחרוג מתחום זה. יש לקחת בחשבון שתהליך התסיסה עצמו גורם לחימום התירוש ועליית הטמפרטורה שלו.

סחיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חביות עץ לאיחסון היין ביקב בשלב היישון

עם סיום התסיסה האלכוהולית סוחטים את התירוש האדום ומפרידים את הנוזל מהמוצקים. ביין לבן כאמור, הסחיטה מבוצעת עוד בטרם התסיסה.

יישון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב זה מעבירים את היין למנוחה. יינות אדומים פשוטים ומרבית היינות הלבנים מועברים לנוח במכלי נירוסטה. יינות אדומים איכותיים יותר וזנים מסוימים של יינות לבנים יעברו לחביות עץ אלון, שעם הזמן יוסיפו ליין ארומה וניחוחות נוספים.

במהלך תקופה זו מבצעים גם את פעולת ההצללה הטבעית - השפייה. במהלך היישון מצטברים בתחתית המכל או החבית משקעים. בפעולת השפייה מעבירים את הנוזל מהמכל בו נמצא היין אל מכל אחר מבלי להעביר את המשקעים. כמות המשקעים המצטברת בתחתית יורדת משפייה לשפייה.

תסיסה מאלו-לקטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום התסיסה הכהלית עובר היין תסיסה נוספת המתרחשת ידי חיידקים (בקטריה) לקטיים המצויים בו או מוספים לו על ידי תרבית מסחרית (לרוב ממשפחת O.Oeni). במהלך התסיסה המאלולקטית הבקטריה ממירה בתהליך מטבולי את החומצה המאלית לחומצה לקטית- חומצה "רכה" (חלשה) יותר. כמו כן, במהלך התסיסה מתרחשים שינויים כימיים ביין המשפיעים על צבעו, טעמו והארומה שלו. תסיסה מאלולקטית מבוצעת בכל היינות האדומים. הסיבה לכך היא לא רק בשל שיפור איכות היין אלא גם משום שהיעדר חומצה מאלית מקנה ליין "יציבות בקטריאלית" - הופכת אותו לסביבה פחות מזמינה לגורמי קלקול ומצמצת את הסיכוי לקלקול בקטריאלי.

חלק מן היינות הלבנים עוברים תסיסה מאלולקטית בהתאם לסגנון היין.

ביקבוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו השלב האחרון בתהליך. כיום מרבית היקבים העובדים עם חביות עברו לביקבוק ממכל בניגוד לביקבוק יחידני של חביות - זאת כדי להבטיח הומוגניות של היין. מהמכל היין לרוב עובר סינון ומשם ממשיך לקו מילוי הבקבוקים, פיקוק, והדבקת תווית.

במרבית היקבים ניתן לראות בקו הביקבוק "טכנולוגיית גז אינרטי" - מתקן המציף את הבקבוק בגז כגון חנקן או ארגון לפני שהבקבוק ממולא ביין או מנגד מכונות ביקבוק-פיקוק משולבות השואבות את האוויר מהבקבוק ויוצרות וואקום לפני מילוי היין והחדרת הפקק - כל זה ללא נוכחות אוויר. הסיבה להכנסת טכנולוגייה זו היא צמצום מגע היין עם חמצן (התמוססות חמצן ביין) בשלב זה, דבר העלול לגרום לאי סדירות ושוני בין בקבוק לבקבוק. כמו כן טכניקה זו ממזערת את תופעת ה"הלם בקבוק" אשר מכונה גם "מחלת ביקבוק" - על שם שינוי דרסטי לרעה שמתרחש באופי היין ממנו הוא מתאושש רק לאחר מספר שבועות\חודשים. יינות רבים משווקים ללקוח מיידית לאחר הביקבוק ולכן היצרן לא יכול להרשות ליין שלו "לחלות".

היין בדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

היין משמש לטקסים דתיים בתרבויות ובאזורים שונים. ניסוך לאלים לעתים קרובות נעשה ביין. במיתולוגיה היוונית, דיוניסוס היה אל היין והגפן.

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליין יש מקום מרכזי בדת היהודית, בה הוא נחשב למשקה חגיגי, ושתייתו נהוגה לשם ציונם של ימים קדושים ולשם חגיגתם של אירועים משמחים. היין הוא המשקה היחיד אשר זכה לברכה פרטית משלו: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, בורא פרי הגפן". ברכה זו יש לומר לפני שתיית היין. ואם מביאים יין יותר משובח מהקודם אף מברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הטוב והמיטיב".

היין הוא מצרך הכרחי לשם קיומם של החגים והטקסים היהודיים: בליל שבת יש לשתות כוס יין בטקס הנקרא קידוש, הבא לציין את כניסתו של היום הקדוש. גם במוצאי שבת יש לשתות כוס יין בטקס הנקרא הבדלה, המבדיל בין היום הקדוש היוצא ליום החול הנכנס. בליל הסדר יש לשתות ארבע כוסות יין, ואילו בפורים אף נהוג לשתות לשוכרה עד למצב שבו לא מבחינים "בין ארור המן לברוך מרדכי".[5] גם באירועים משפחתיים, כגון נישואין וברית מילה יש לשתות יין. יחסה החיובי של היהדות ליין הגיעה לידי כך, שנאמר "אין אומרין שירה אלא על יין". התלמוד הבבלי אף מרחיק לכת ומעמיד את השמחה האמיתית דווקא על כזו הנובעת משתיית יין: "אין שמחה אלא בבשר ויין".

למרות כל זאת, מזהירה הדת היהודית מפני שתייה מוגזמת: אל-תהי בסבאי-יין (משלי כ"ג כ) ו"אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין" (סנהדרין, ע). אמנם, שניים מהגיבורים בתנ"ך, נח ולוט, נודעו במקרי שכרותם (מכאן הביטוי "שיכור כלוט"), אך הפרשנות המקובלת אומרת כי ההשתכרות המוגזמת הייתה להם לנפילה מוסרית שהכתימה את צדיקותם. איסורים מיוחדים קיימים לגבי כהנים שאסור להם לשתות יין בעת עבודתם במקדש (ויקרא י' ט'), ואיסור מורחב יותר לנזיר בתקופת נזירותו שנאסר אפילו בענבים ובצימוקים (במדבר ו' ג').

על דרך הלצה נהוג לומר, על פי רש"י מפרשת נח - "יי"ש (=יין שרף. כינוי למשקאות חריפים בארצות אירופה) מרבותינו - דורשים אותו לשבח, ויי"ש דורשים אותו לגנאי". פירוש: קבלת משקה מהאדמו"ר או הרב - זהו מנהג משובח; אולם סתם שתייה ללא מטרה תורנית הינה מגונה.

כשרות היין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יין נסך
ישו מצווה על תלמידיו לאכול לחם ויין כסימן לבשרו ודמו.

בכשרות של היין ישנה חומרה יתרה על כשרויות של מאכלים אחרים, בגלל החשש שמי שבא במגע עם היין עלול לנסך אותו לעבודה זרה. יין שנגע בו גוי או יהודי המחלל שבת בפרהסיא, מכונה יין נסך ואסור בהנאה על-פי ההלכה[6]. יין שנשאר חשוף במשך זמן שעלולים היו לנסכו - נאסר, אלא אם כן היין היה סגור בצורה שאם היה נפתח, הדבר היה ניכר.

התירוש הנסחט מהענבים נחשב ליין, ולכן בכל תהליך הייצור רק יהודים שומרי מצוות באים במגע עם היין עד לסיום הביקבוק. לשם כך על הייקבים המעוניינים שהיין שלהם יהיה כשר, להעסיק מלבד משגיח כשרות, גם עובדי ייצור שיהיו יהודים שומרי מצוות. במקרים רבים ישנם שני ייננים: האחד שומר מצוות שמותר לו לגעת ביין, והשני מפקח ועוסק במלאכות שאינן דורשות מגע עם היין עצמו. חלק מהיינות עוברים תהליך פיסטור הפוגם ביין ומקל על בעיית המגע עם היין בעת הגשתו.

תנאים נוספים לכשרות יין שנעשה מענבים שגדלו בארץ ישראל (השווים לכל גידול חקלאי) הם אי בצירת הענבים מהכרם בשנת שמיטה שלא באמצעות הסדר עיסקי עם בית דין, והפרשת תרומות ומעשרות המתבטאת כיום בשפיכת מעט מעל 1% מהיין.

בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנצרות, הבסיס לקדושת היין היא הסעודה האחרונה של ישו. במהלך הארוחה, מברך ישו על היין, מצהיר כי היין הוא דמו, ומורה לתלמידיו לשתות ממנו. אחר כך הוא בוצע את הלחם, מצהיר כי הלחם הוא גופו, ומורה לתלמידיו לאכול ממנו.

סיפור הסעודה האחרונה משמש בסיס לאחד הסקרמנטים המרכזיים בנצרות - טקס המיסה. טקס המיסה נהוג בכל העדות והזרמים הנוצריים, ובמהלכו נעשה שחזור של הסעודה האחרונה - ראש הטקס מחלק יין ולחם למאמינים כביטוי לדמו ולגופו של ישו. היין והלחם המשמשים במיסה נועדו במיוחד לצורך זה, ועל כן הם מכונים "לחם הקודש" ו"יין הקודש".

טקס דומה המקוים בכנסייה האורתודוקסית ובכנסיות האוריינטליות קרוי בשם הליטורגיה הקדושה.

באסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

באסלאם, שתיית יין אסורה כשאר המשקאות האלכוהוליים (היא נחשבת לחראם).

השפעות בריאותיות של שתיית יין[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתיית יין לצד גבינות

אתנול תופס בדרך כלל 10-15% מנפח היין או 8-12% ממשקלו. שתיית אתנול עלולה להביא לידי לשכרות. מצב זה מסוכן במיוחד בעת נהיגה עקב הצורך בתגובות מהירות. לעתים, טעמו העשיר של היין מאפשר לאדם לשתות כמויות גדולות של המשקה מבלי לשים לב לטעמו של האתנול, אולם גם כוסית אחת של יין עלולה להביא את האדם למצב של שכרות.

בטווח ארוך, יש לשתייה מופרזת של אתנול השפעות שליליות על גוף האדם, ובמיוחד על הכבד. בנוסף, שתיית אתנול ממכרת ועלולה לגרום לאלכוהוליזם. עם זאת, לשתייה מתונה של אתנול מיוחסות מספר השפעות חיוביות על גוף האדם.

הפרדוקס הצרפתי הוא כינוי המתאר את הסתירה, לכאורה, בין התזונה והרגלי החיים בצרפת הנחשבים כגורמים למחלות לב, לבין מיעוט התמותה ממחלות לב לעומת ארצות אחרות. אחת ההערכות ליישוב הסתירה, מבוססת על תרבות שתיית היין הנפוצה בתרבות הצרפתית. העובדה שיין אדום מכיל נוגדי חימצון, העוזרים בניקוי הדם ממשקעים בכלי הדם, מחזקת טענה זו. אולם, יש החולקים על הקביעה כי בצרפת מספר מועט יחסית של מקרי מות ממחלות לב. לטענתם, מדובר במצג שווא, שמקורו באופי הדיווח המקובל בצרפת על נסיבות מקרי מוות שלא אירעו בבתי החולים, שכן מוות מחוץ לכותלי בתי החולים שכיח בעיקר על רקע מחלות לב.[7]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו לדוגמה במאמר "?Red wine and resveratrol: Good for your heart", באתר MayoClinic.com
  2. ^ אריק פפאנר, ניו יורק טיימס, נכנס יין, נשאר סוד, באתר הארץ, 17.08.2012
  3. ^ Stone Pages Archaeo News: 8,000-year-old wine unearthed in Georgia
  4. ^ Food and Agriculture Organization of the United Nations - statistics
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ז' עמוד ב'.
  6. ^ שולחן ערוך, חלק יורה דעה, סימן קכ"ד, וברכי יוסף בסימן הנ"ל
  7. ^ פרופ' רוג'ר קורדר, דיאטת היין (עמודים 32), 2007

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "הגפן והיין בארכאולוגיה של ארץ-ישראל", מאת עמוס הדס, בהוצאת קרוננברג הוצאה לאור
  • ד"ר א. סרנת (2001) "ענבים בישראל"
  • Ben-Yosef, M. (2002). The bible of Israeli wines. Moshav Ben-Shemen : Modan
  • "עולם היין", מאת שלמה פפירבלט, אריה ניר הוצאה לאור

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]