תאוריית התפיסה העצמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תאוריית התפיסה העצמית היא תאוריה מתחום הפסיכולוגיה החברתית, הבאה להסביר מצבים בהם אנשים המתנהגים באופן הסותר את עמדתם, ישנו את העמדה בתנאים מסוימים. תאוריה זו הוצעה על ידי הפסיכולוג דריל בם כחלופה לתאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי.

בם טען שהאדם מסיק על תחושותיו מתוך התבוננות בעצמו ובנסיבות של התנהגותו. אם, לדוגמה, אדם נוהג לתקן את מכוניתו במו ידיו בשל העובדה שאין לו מספיק כסף לשלם על תיקונה למוסך, הוא צפוי להסיק כי הוא אוהב להתעסק במכונאות רכב. בדומה לכך, היענות של אדם לבקשה קטנה, סוללת את הדרך לבקשה גדולה יותר. שכנוע עצמי איננו נגרם לדעת בם מהצורך להפחית מתח או להצדיק את התנהגות הפרט (כפי שטוענת תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי), אלא הוא נוקט עמדה באמצעות תהליך שקול ורציונלי שבו הוא מפרש תחושות עמומות בעזרת התנהגותו. אם אדם נענה לבקשה להונות את הזולת בעבור סכום כסף פעוט (כמו בניסוי של לאון פסטינגר), הרי שככל הנראה הוא באמת מצא את הניסוי מעניין. שינוי עמדות מחייב שינוי ההתנהגות.

Human brain NIH.jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא פסיכולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.