תהליך פואסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תהליך פואסון הוא תהליך אקראי, הסופר התרחשויות אקראיות ובלתי תלויות המתרחשות בזו אחר זו. דוגמאות לתהליכים כאלה הן התפרקות רדיואקטיבית, או שיחות טלפון העוברות דרך מרכזיה. במקרים כאלה, התפלגות הזמן בין שני מאורעות עוקבים היא התפלגות מעריכית, ואילו התפלגות מספר המאורעות המתרחשים בפרק זמן נתון היא התפלגות פואסון.

הגדרה מתמטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתמטית, תהליך פואסון הוא תהליך המקיים את הדרישות הבאות:

  1. אי תלות: מספר ההתרחשויות בפרק זמן מסוים אינו תלוי במספר ההתרחשויות בפרק זמן אחר, עבור כל שני פרקי זמן שאין ביניהם חפיפה.
  2. עבור פרק זמן קצר מספיק, ההסתברות להתרחשות אחת בדיוק פרופורציונית לאורך פרק הזמן, וביחס אליה ההסתברות למספר גדול יותר של התרחשויות שואף לאפס. פורמלית: כאשר האורך \ \tau של פרק הזמן שואף לאפס, ההסתברות להתרחשות אחת בדיוק באותו פרק זמן היא \ C \tau + o(\tau) עבור C קבוע, וההסתברות למספר התרחשויות גדול מאחת היא \ o(\tau) (ראו o קטן). משמעות תנאי זה היא שהתרחשויות שונות אינן קורות בו זמנית, אלא תמיד מפריד ביניהן זמן סופי.

תהליכים הומוגניים ולא הומוגניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך פואסון הומוגני הוא תהליך בו התפלגות מספר המאורעות בפרק מזמן מסוים תלויה רק באורכו של פרק הזמן. תהליך כזה מאופיין על ידי פרמטר λ כך ש-:

 P [(N(t+ \tau) - N(t)) = k] = \frac{e^{-\lambda \tau} (\lambda \tau)^k}{k!} \qquad k= 0,1,\ldots,

כאשר \ N(t) הוא מספר ההתרחשויות עד זמן \ t , ו-\ P מציין הסתברות.

בתהליך פואסון לא הומוגני, התפלגות צפיפות המאורעות משתנה כפונקציה של הזמן. במקרה זה, התפלגות מספר המאורעות בין שני זמנים נתונים תתפלג פואסונית עם פרמטר השווה ל-:

\lambda_{t_1,t_2} = \int_{t_1}^{t_2} \lambda(t)\,dt.

(האינטגרל מחליף את המכפלה \ \lambda \tau המופיעה בתהליך ההומוגני).

דוגמאות לתהליכי פואסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירות לקוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתור עומדים לקוחות, ומקבלים שירות מפקיד אחד. זמן הטיפול בלקוח הוא מעריכי, עם תוחלת קבועה. מיד לאחר שהלקוח מסיים את ענייניו, הוא מפנה את התור, ובמקומו נכנס הלקוח הבא. התרחשויות אלה מהוות תהליך פואסון: משך הזמן בין כל שתי התרחשויות מתפלג מעריכי, ומספר ההתרחשויות פואסוני.

בליעת אור על ידי חומר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך של בליעת קרינה על ידי חומר הוא תהליך פואסון. נתבונן בניסוי שבו אטומים חשופים לקרן אור. עוצמת האור, \ I , מתארת את מספר הפוטונים העוברים ביחידת זמן, ליחידת שטח. קצב הבליעה של פוטונים על ידי האטומים פרופורציוני לעוצמת האור כפול חתך הפעולה של האטום, המסומן \ \sigma (ניתן לחשוב עליו כמו השטח של האטום בו צריך לפגוע פוטון כדי שתתרחש בליעה). במקרה שמספר האטומים המוקרנים הוא גדול, תהליכי הבליעה אינם תלויים זה בזה והתהליך הוא תהליך פואסון, בו \ k מציין את מספר הפוטונים, ו- \ I \sigma = \lambda.

כך לדוגמה הסיכוי לבליעת פוטון בודד (ורק פוטון אחד) בפרק זמן \ \tau כתלות בעוצמת האור הינו: \ P(I) = \sigma I \tau e^{- \sigma I \tau} . (המתקבל מהתפלגות פואסון על ידי הצבה k=1). ניתן לראות שבעוצמות לייזר נמוכות ההסתברות הזאת לינארית עם עוצמת עוצמת הלייזר. לעומת זאת בעוצמות גבוהות מאוד ההסתברות דועכת ל-0 מכיוון שבעוצמות גבוהות ההסתברות היא גבוהה לבלוע יותר מפוטון אחד. דוגמה נוספת היא חישוב ההסתברות לבלוע לפחות פוטון אחד. את ההסתברות הזאת ניתן לקבל כאחד פחות ההסתברות לא לבלוע אף פוטון (המתקבלת על ידי הצבה k=0), כלומר: \ P(I) = 1-e^{-\sigma I \tau} . מכאן שבעוצמות אור נמוכות הסיכוי לבליעת לפחות פוטון אחד הוא לינארי, ולעומת זאת בעוצמות גבוהות מגיעים לרוויה: הסיכוי לבליעת לפחות פוטון אחד הוא כמעט 1.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]