אטום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הדמיה של אטום הליום. הכתם האפור הוא ענן האלקטרונים, ובמרכז בסגול גרעין האטום
אטומים של זהב במיקרוסקופ מינהור סורק. הפסים הכהים בתמונה נובעים מהחיתוך של גביש הזהב לצורך הסריקה, הגורם לסידור מחדש של פני השטח.

האטוםיוונית: ἄτομος), שפירושו "לא ניתן לחיתוך" - "א" (לא ניתן) "טומי" (חתך) הוא החלקיק הקטן ביותר של יסוד כימי שבו נשמרות תכונות היסוד; לפי המודל הסטנדרטי האטום מורכב מחלקיקים קטנים יותר שאינם באים לידי ביטוי בתורה הכימית. שמו הוטבע במאה ה-5 לפנה"ס על ידי הפילוסוף היווני דמוקריטוס, שהניח את קיומו. כשהתגלה החלקיק במאה ה-18, רווחה הדעה שלפיה האטום הוא חלקיק יסודי שאינו ניתן לחלוקה לחלקיקים קטנים יותר. מאוחר יותר התגלה כי האטום מורכב מחלקיקים קטנים יותר: גרעין קטן וכבד שבו פרוטונים ונייטרונים, וסביבו ענן של אלקטרונים. הפרוטונים והנייטרונים עצמם מורכבים מחלקיקים נוספים.

כיום ידוע כי רוב החומרים מורכבים לא מסוג אחד של אטומים בלבד אלא ממולקולות, שהן מספר אטומים שקשורים זה לזה.

כל יסוד בטבע מייצג סוג אחד של אטומים בעל מספר פרוטונים מסוים. מספר זה מכונה המספר האטומי. רישומם של היסודות השונים נהוג כיום על פי המספר האטומי, ונעשה באמצעות אותיות לטיניות הקבועות לכל יסוד כימי. לדוגמה: C עבור אטום פחמן, ו-Al עבור אטום אלומיניום. את היסודות מסדרים לפי הטבלה המחזורית של דמיטרי מנדלייב.

לכל אטום במצבו הבסיסי מספר זהה של פרוטונים ואלקטרונים. באנרגיה גבוהה יותר, אלקטרונים יכולים לצאת מהאטום או להתווסף לאטום, ובכך ליצור אטום בעל מטען חשמלי, הנקרא יון.

איזוטופים הם שני אטומים בעלי מספר אטומי שווה אך מספר ניטרונים שונה בגרעין.

המדע העוסק בתכונות האלקטרונים באטום נקרא פיזיקה אטומית. הכימיה עוסקת בקשרים שבין אטומים. פיזיקה גרעינית עוסקת במבנה גרעין האטום ובתגובות גרעיניות, כמו למשל פצצה גרעינית.

גודלו של אטום נע בין 62 פיקו-מטר (מיליונית של מיליונית מטר) עבור אטום הליום ל-500 פיקו-מטר עבור אטום צסיום. אטומים הם קטנים מכדי לראותם בעין, אך קיימים מיקרוסקופים בעלי כושר אבחנה עדין מספיק כדי להבחין בהם, למשל מיקרוסקופ מינהור סורק, ואחרים המסוגלים לזהות את סוג האטום.

מבנה האטום[עריכת קוד מקור | עריכה]

האטום מורכב מגרעין קטן וכבד, שמסתו כ-99.98% מהמסה הכללית וגודלו כאחד חלקי מאה אלף מהגודל הכולל של האטום, וטעון חיובית. מסביב לגרעין מצויים האלקטרונים, המרוכזים באזורים דמויי קליפות סביב הגרעין, וטעונים שלילית.

מבנה האלקטרונים באטום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמיה של חמשת האורביטלים הראשונים באטום
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אורביטל אטומי

מבנה האלקטרונים באטום קובע את תכונותיו הכימיות, כלומר את הנטייה שלו להיקשר לאטומים אחרים ולמולקולות, ובמילים אחרות את מבנה החומר כפי שהוא נראה לעין.

כיום אין מייחסים לאלקטרונים מסלולים היקפיים קבועים. על פי המודל העכשווי, הנובע מתורת הקוונטים לא ניתן לייחס לאלקטרון מיקום ומסלול מדויקים. במקום זאת מוגדר עבור כל אלקטרון אורביטל שהוא פונקציית גל המגדירה עבור כל אלקטרון נפח בעל צורה מוגדרת שבה קיימת ההסתברות הרבה ביותר להימצאותו. על פי רוב תוחמים את האורביטל כנפח שבו, על פי פונקציית ההסתברות, ימצא האלקטרון במשך כ-90% מהזמן. כל אורביטל יכול לאכלס עד שני אלקטרונים, כל אלקטרון בעל ספין הופכי. האורביטלים עצמם מסודרים ברמות אנרגיה שונות, כאשר כל רמה מכילה מספר שונה של אורביטלים, על פי סדר מסוים.

מצב אלקטרוני יציב של אטום נחשב למצב שבו סידור האלקטרונים דומה לזה הקיים בגזים אצילים במצב נייטרלי, שהוא מצב בו האורביטל החיצוני מלא במקסימום האלקטרונים שהוא יכול להכיל. כל אטום שאינו במצב זה נוטה להגיע אליו באמצעות קליטה או שיחרור אלקטרונים, מהאורביטל הגבוה ביותר. נטייה זו מסבירה את הקשרים הכימיים האפשריים בין יסודות, ואת תכונותיהם. בקשרים כימיים משתתפים רק האלקטרונים באורביטלים החיצוניים ביותר.

צורת האורביטלים יכולה להיות כדורית, אך גם אחרת, כמו שניתן לראות באיור.

האלקטרונים קשורים לאטום באנרגיות שבין אלקטרון וולטים בודדים ועד אלפי אלקטרון וולט. מעברים של אלקטרונים בין רמות שונות של האטום יוצרות קרינה של אור נראה, כמו גם בתת-אדום, על-סגול וקרינת רנטגן. קרינת תת-אדום משמשת לזיהוי מולקולות באמצעות מעברים של אלקטרונים חיצוניים. האנרגיות הגבוהות הגורמות לקרינת רנטגן נובעות ממעברים של האלקטרונים הפנימיים ביותר באטומים כבדים, אלקטרונים אלו אינם משתתפים ביצירת קשרים כימיים ולכן המעברים שלהם משמשים לזיהוי אטומים הקשורים בקשר כימי.

תיאור מבנה הקליפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטבלה המחזורית מחולקת על פי האורביטלים

מבנה הקליפות נובע ממשוואת שרדינגר בתורת הקוונטים. זוהי משוואה דיפרנציאלית הקושרת בין פונקציית הגל של האלקטרונים, האנרגיה שלהם, והפוטנציאל הגרעיני (המשיכה החשמלית של הגרעין). הפתרונות של המשוואה בדידים, כאשר לכל פתרון מתאים מספר קליפה ומספר אורביטל. מספר הקליפה הוא שלם המתחיל מ-1, ומספר האורביטלים בכל קליפה שווה למספר הקליפה בריבוע. בכל אורביטל יכולים לשכון שני אלקטרונים, כך שבסך הכל, בקליפה n שוכנים עד 2n2 אלקטרונים.

בנוסף, את האורביטלים נהוג לחלק לסוגים, על פי התנע הזוויתי של האלקטרונים בהם. האורביטלים מסומנים לפי הסדר: s, p, d, f. אורביטל s הוא בעל התנע הזוויתי והאנרגיה הנמוכים ביותר. אחריו p המכיל שלושה אורביטלים נפרדים ולכן 6 אלקטרונים. בטבלה המחזורית היסודות אשר האורביטל החיצוני שלהם הוא מסוג s נמצאים בשתי העמודות השמאליות, ואורביטלי p ב-6 העמודות הימניות. אורביטלי d מכילים עד 10 אלקטרונים והם מתכות המעבר, ו-f מכילים עד 14 אלקטרונים והם קבוצת הלנטנידים והאקטינידים.

הגזים האצילים הם העמודה הימנית ביותר, שבה קליפת p מלאה, והם היסודות בעלי המבנה האלקטרוני היציב ביותר, והם אינם פעילים כימית. היסודות בעמודה הצמודה אליה ובעמודה השמאלית ביותר הם הפעילים ביותר מבחינה כימית כי מספיקה תוספת או גריעה של אלקטרון אחד כדי להפוך אותם ליציבים.

מבנה הגרעין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גרעין האטום

בגרעין האטום מצויים הפרוטונים והנייטרונים (נקראים יחד נוקלאונים), שמסתם שווה בקירוב, וגדולה פי 1840 בקירוב ממסת האלקטרון. סכום מספר הפרוטונים ומספר הנייטרונים משמש להגדרת מסתו האטומית של אטום.

הפרוטונים טעונים חיובית והנייטרונים כשמם הם נייטרליים, ולכן הגרעין טעון חיובית. מסיבה זו פועל כוח חשמלי חזק ששואף לפרק את הגרעין, אך כנגדו פועל הכח החזק אשר מושך את החלקיקים יחד. התורה בפיזיקה שמסבירה את הכח החזק נקראת כרומודינמיקה קוונטית.

הנייטרונים והפרוטונים עצמם בנויים כל אחד משלושה קוורקים, שהם חלקיקים יסודיים. הכח החזק הוא גם זה שמחבר את הקוורקים בנוקלאונים.

הנוקלאונים קשורים לגרעין באנרגיה גבוהה מאוד, של מיליוני אלקטרון וולט, ולכן כל תגובה גרעינית, כלומר שינוי בגרעין האטום, מלווה בשחרור או ספיגת אנרגיה רבה. תגובות כמו ביקוע גרעיני, שבו גרעין האטום מתפצל למספר גרעינים, או היתוך גרעיני שבו שני גרעינים מתחברים יחד לגרעין חדש, משחררות אנרגיה רבה שיכולה להיות מנוצלת לצורכי האדם כמו בתחנת כוח גרעינית, או כנגדו, כמו בפצצת ביקוע גרעיני ופצצת היתוך גרעיני.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה אטום על-פי המודל הפלנטרי, שהופרך (לא בקנה מידה).

את התאוריה הידועה הראשונה בדבר קיומם של אטומים (התורה האטומית) הגו הפילוסופים האטומיסטים ביוון העתיקה, בניסיון להסביר את מבנה החומר. על פי תורתם, מורכבים החומרים בטבע מחלקיקים זעירים, שלהם זיזים ושקעים המסוגלים להתחבר זה לזה (על-פי דמוקריטוס גם תכונות רוחניות היו מורכבות מאטומים). התאוריות בנוגע לאטומים בעת העתיקה לא נשענו על תצפיות של הטבע כי אם על הגות פילוסופית. במשך 2000 שנים בקירוב, התורה האטומית לא זכתה לאותה הפופולריות לה זכתה תאורית ארבעת היסודות המתחרה. תאוריה זו, לפיה החומר בעולם מורכב מארבעה יסודות רציפים - אש, אוויר, מים ואדמה - קודמה על ידי הפילוסוף אריסטו במאה ה-4 לפנה"ס.

בשנת 1803 הגה ג'ון דלטון את התאוריה המדעית הראשונה שמסבירה באמצעות אטומים תוצאות נסיוניות. בתגובות כימיות המגיבים נמצאים ביחסים משקליים קבועים, ודלטון הסביר זאת באמצעות השערה כי כל יסוד מורכב מסוג אחד של חלקיקים יסודיים, אשר חוברים יחד לתרכובות. דלטון תיאר את האטומים ככדורים חלקים בלתי ניתנים לחלוקה.

ג'וזף ג'ון תומסון גילה כי מכל סוג של חומר נפלטים אלקטרונים זהים, והבין שבאטום יש אלקטרונים והוא אינו חלקיק יסודי, אלא בעל מבנה פנימי. הוא תיאר את מבנה האטום על פי מודל עוגת הצימוקים, שלפיו המטען החשמלי החיובי מפוזר בצורה הומוגנית באטום והאלקטרונים, חלקיקים בעלי מטען חשמלי נקודתי שלילי, "תקועים" בו כצימוקים בעוגה.

בשנת 1911 פינו מודלים אלה את מקומם לטובת המודל הפלנטרי, בעקבות ניסוי רתרפורד. על פי המודל הפלנטרי האטום בנוי מגרעין, שבו מרוכזים נייטרונים (נטולי מטען חשמלי) ופרוטונים (בעלי מטען חשמלי חיובי). מסביב לגרעין חגים ככוכבים בפלנטה אלקטרונים שמטענם שווה והופכי למטענם של הפרוטונים ומספרם כמספר הפרוטונים שבגרעין, כך שמטענם החשמלי השלילי הכולל שווה למטען החיובי הכולל של הפרוטונים ומטען האטום כולו הוא אפס.

חלקו של המודל הנוגע למיקומם של הנייטרונים והפרוטונים בגרעין מרכזי מקובל עד היום, ועל פיו מסתם של האלקטרונים זניחה בהשוואה למסת הפרוטונים והנייטרונים, כך שמסת האטום מרוכזת בגרעין שנפחו מהווה חלק של כאחד ממיליון-מיליארד מנפח האטום (כי קוטר הגרעין נמדד בפרמי, שהוא אחד חלקי מאה אלף מקוטר האטום שנמדד באנגסטרם).

מודל האטום של בוהר אותו פיתח נילס בוהר מקצה רמות אנרגיה בדידות בהם יכולים האלקטרונים להסתובב. מודל האטום של בוהר מתאים לאטום המימן או לדמויי מימן, שהם אטומים בעלי אלקטרון אחד בלבד (ולכן טעונים חיובית) דוגמת He+1 או Li+2.

חקר של אטומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן "לראות" אטומים בודדים במיקרוסקופ מינהור סורק. המיקרוסקופ סורק באמצעות מחט עדינה את פני החומר, אך ללא מגע בחומר עצמו, ומזרים זרם דרך המחט אל פני החומר. מכיוון שאין מגע בין המחט למשטח, הזרם עובר רק באמצעות מינהור קוונטי (מעבר של חלקיק דרך מחסום). עוצמת הזרם תלויה במרחק של המחט מהחומר ובצפיפות המצבים האלקטרוניים במשטח. באופן זה ניתן לראות אטום בודד, שכן האטום הוא "בליטה" במשטח אשר מגדילה את הזרם.

זיהוי אטומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי לזהות את סוג האטום (היסוד), ניתן להשתמש במספר שיטות:

ספקטרומטר מסות מודד את יחס המטען למסה של אטום טעון, שמתוכו ניתן לזהות את היסוד.

מיקרוסקופ אלקטרוני יכול לזהות יסודות שונים באמצעות ספקטרום הפליטה שלהם. באופן דומה ניתן לזהות יסודות של כוכבים רחוקים, דרך ספקטרום הפליטה שלהם באור נראה, באמצעות ספקטרומטר אופטי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


חלקיקים בפיזיקה - חלקיקים מרוכבים

מולקולה · אטום · גרעין האטום

האדרון · באריון · מזון · באריון אקזוטי · מזון אקזוטי · טטראקווארק · פנטאקווארק