תקנון הקונפדרציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תקנון הקונפדרציה (אנגלית: The Articles of the Confederation) הוא מסמך מכונן בתולדות ארצות הברית, אשר נכנס לתוקף ב-1781 ואשר איחד את 13 המושבות המורדות לקונפדרציה. תקנון הקונפדרציה בטל ב-1788, עם אישורה של חוקת ארצות הברית.

We The People.jpg
מסמכים מכוננים
של ארצות הברית
אמנת המייפלאוור (1620)
הכרזת העצמאות (1776)
תקנון הקונפדרציה (1781)
חוקת ארצות הברית (1787)
מגילת הזכויות (1789)


חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקנון הקונפדרציה נדון בקונגרס הקונטיננטלי השני ואושר בו ב-15 בנובמבר 1777. כעבור יומיים התקנון נשלח אל המושבות השונות לאישור; רובן אישרו אותו בתוך שנה, ונציגיהן חתמו עליו ביולי 1778. ניו ג'רזי חתמה בנובמבר אותה שנה, ודלאוור - בראשית 1779. מרילנד הייתה האחרונה לאשר את התקנון, לאחר שווירג'יניה וניו יורק נסוגו מתביעותיהן לשטחים בעמק נהר האוהיו. עם קבלת אישרורה של מרילנד ב-1 במרץ 1781, נכנס תקנון הקונפדרציה לתוקף.

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקנון הקונפדרציה איחד את 13 המושבות המורדות לקונפדרציה בשם "המדינות המאוחדות של אמריקה", ייסד בית מחוקקים לקונפדרציה - קונגרס הקונפדרציה, וכן את הנשיאות שלו - ועדת המדינות, שאמורה הייתה לפעול בין כנסי הקונגרס. בקונגרס ישבו נציגים מכל מושבה, ולכל מושבה היה קול אחד. לקונגרס היו הסמכויות להכריז מלחמה, לתקן מידות ומשקלות ולשמש כפוסק עליון במחלוקות בין המושבות. בנוסף לכך התקנון קבע את הזכויות של המושבות השונות, ובד בבד עם זאת הגביל את מדיניות החוץ שלהן.

בנוסף לאלה קבע התקנון את חופש התנועה בין המדינות, קבע סדרים לקבלת ישות חדשה לקונפדרציה, קבע שחובות הקונפדרציה ישולמו מכספים שייגבו מהמושבות, ולבסוף קבע, שלשם כניסתו לתוקף ושינויו דרוש אישורן של כל המושבות החתומות עליו.

אולם, אף על פי שהתקנון איחד להלכה את המושבות המורדות לקונפדרציה, הקים צבא מאוחד וקבע שהאיחוד יקבל כספים מהמדינות, לא היו לו הסמכויות לאכוף את החלטותיו והסמכויות לדרוש מהמדינות כסף וחיילים לצבא ולפעולות אחרות שלו. בנוסף לכך, קונגרס הקונפדרציה לא יכול היה להטיל מסים משלו על האוכלוסייה, מה שגרם - יחד עם תזרים מזומנים לא-סדיר ומועט מהדרוש מצד המושבות - לבעיות הכספיות של הקונפדרציה.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרט לאישורו של חוזה פריז, אשר חתם את מלחמת העצמאות האמריקאית, קונגרס הקונפדרציה חוקק את פקודת האדמות של 1785, אשר עיקרה היה מכירתם לכל דכפין של שטחים ממערב למושבות אשר נכבשו מהבריטים - וכך הונח הבסיס למדינות החדשות שקמו באדמות ההן, וכן את פקודת הצפון-מערב מ-1787, אשר קיבעה את הסכמת המדינות שלא לספח לעצמן חלקים מהשטחים שנכבשו מהבריטים במערב.

במאי 1786, הציע צ'ארלס פינקני, ציר מדרום קרוליינה בקונגרס הקונפדרציה, שהתקנון ישונה וייתן לקונגרס סמכות להכריע בענייני מסחר וסמכות לגבות כספים מהמדינות. ברם, הצעתו של פינקני לא עברה.

מאוחר יותר, בספטמבר אותה שנה, התכנסה ועידת אנאפוליס בראשות אלכסנדר המילטון, אשר המליצה אף היא על שינויים בתקנון הקונפדרציה. ב-21 בפברואר 1787 הקונגרס אמר "הן" להצעה לבחון מחדש את התקנון, והניח בכך את אבן הפינה לחוקת ארצות הברית.