בקה
 בקה
| |
|---|---|
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | פרוקי-רגליים |
| תת־מערכה: | שש-רגלים |
| מחלקה: | חרקים |
| סדרה: | זבובאים |
| תת־סדרה: | יתושים |
| על־משפחה: | יתושעשים |
| משפחה: | יתושעשיים |
| תת־משפחה: | Psychodinae |
| סוג: | בקה |
| שם מדעי | |
 Phlebotomusלואי, 1845 | |
| |
בקה (גם זבוב החול; שם מדעי: Phlebotomus) הוא סוג של יתוש בתת-המשפחה Psychodinae אשר שייכת למשפחת היתושעשיים. הסוג מכונה לעיתים בשפה העממית "זבוב החול" או "זבובון החול" אך למעשה השם מטעה מאחר שמדובר בסוג של יתוש שאינו נראה כזבוב הבית. בדומה לשאר היתושים הנקבה ניזונה מדם ולכן מהווה מטרד לבני האדם. הבקה אף עלול להעביר מחלות כגון שושנת יריחו. לרוב המינים בסוג זה בהירים וקטנים מאוד לכן קשה מאוד להבחין בהם בעין בלתי מזוינת.
זיהוי הבקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]זבובי החול הבוגרים הם חרקים שעירים ובהירים בעלי רגלים ארוכות שאורכם 1–3 מ"מ. הם ניכרים בכנפיהם המורמות בצורת V בשעת מנוחה, ובתעופה בצורת דילוגים ללא זמזום. הבקה פעילים בעונה החמה בשעות החשיכה ובין הערביים. רק הנקבות עוקצות, ועקיצותיהן מכאיבות ומטרידות יחסית לעקיצות היתושים.
יתושי הבקה עוקצים באזורי עור חשופים, בעיקר באזור הפנים והגפיים. מאחר שהנקבה של הבקה משחרת לטרף עם שקיעת החמה, יהיו רוב העקיצות בשעות החושך. ברוב המקרים העקיצות הן קלות, מגרדות למספר שעות ונעלמות בהדרגה. עיקר הסכנה היא עקיצה על ידי בקה באזור ים המלח או קציעות. באזורים אלו עשוי הבקה לשאת את טפיל הלישמניה הגורם למחלת "שושנת יריחו" (לישמניאזיס). במקרה של העברת הטפיל מהבקה לאדם, עלול להתפתח פצע מוגלתי לאחר מספר שבועות, אשר נשאר לחודשים רבים ומותיר צלקת.
הבקה נוהג לעופף קרוב לקרקע, ועל כן מומלץ לישון באזורים אלו על מיטה או משטח מורם ולא על הקרקע (עם זאת, הבקה מסוגל גם לטפס על קירות ולהגיע לקומות הגבוהות ברבי קומות). בעת שהות באזורי רבייה של הבקה, מומלץ להקפיד על לבישת מכנסיים ארוכים, אי-הפשלת השרוולים בשעות החשיכה ושימוש בחומרים דוחי חרקים.
מחזור חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנקבה מטילה את הביצים בקבוצות של כמה עשרות, בתנאי לחות גבוהים מאוד משום שביצים אלו רגישות להתיבשות. לאחר כעשרים יום בוקעים הזחלים. זחלי הבקה הם בעיקר אוכלי נבלות, פטריות, עובש וכן צמחייה נרקבת. במהלך מחזור חייהם זחלי הבקה יוצרים גלמים למשך תקופה של בין שבוע לשבועיים לרוב, בטרם בוקעים מהם הבוגרים. המחזור כולו נמשך כשלושים עד שישים יום.[1]
הבקה, השייכים לקבוצת היתושים, עלולים להעביר לאדם טפילים חד תאיים מהסוג ליישמניה (Leishmania). טפילים אלה גורמים למספר מחלות הנקראות בשם כללי לישמניאזיס.
התנהגות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבקה פעילים בעיקר בזמן החשכה. הם קטנים ולכן תעופתם מושפעת מאוד מרוחות, הם נעים קרוב לקרקע אך כאשר נתקלים במחסום אנכי מסוגלים לעלות לאורכו עד גובה של כמה מטרים.[2]
המחלה ותפוצתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – שושנת יריחו
בישראל נפוצים מספר טפילי ליישמניה המועברים על ידי הבקה וגורמים למחלת שושנת יריחו. הבקה נדבקים בטפילים על ידי עקיצת בעל חיים נגוע, ומעבירים אותם הלאה על ידי עקיצת פרטים אחרים, בדרך כלל מאותו המין. בני האדם נדבקים באקראי כשהם נעקצים על ידי בקה נגוע. בישראל שתי צורות עיקריות למחלה: ליישמניה של האיברים הפנימיים (ליישמניה ויסצרלית) וליישמניה של העור (חבורת יריחו).
במחלת הליישמניה של האיברים הפנימיים, הטפילים מחוללי המחלה מתרכזים באיברים הפנימיים ומועברים לאדם על ידי הבקה, בדרך כלל באמצעות כלב הבית. במהלך השנים דווחו מקרי מחלה בודדים, בעיקר בגליל המערבי. בעבר אותרו כלבים חולים וכלבים הנושאים את הטפילים ביישובים נטף, ניל"י ומתתיהו.
במחלת הליישמניה של העור, הטפילים מחוללי המחלה מתרכזים בשולי הפצע, ומועברים לאדם על ידי הבקה, בדרך כלל באמצעות מכרסמים נגועים. מאגר הטפילים מצוי ברוב אזורי הארץ בעיקר בגרבילים. המחלה מתבטאת בהופעת פצעים בעור העלולים להישאר פתוחים זמן רב, ולהשאיר צלקות ניכרות. מוקדי מחלה התגלו באזור הערבה, מרכז הנגב, בקע הירדן (דרומית למשואה), המורדות המזרחיים של הרי יהודה ואזור ואדי אל-חמאם.
הטיפול
[עריכת קוד מקור | עריכה]הטיפול בעקיצות רגילות זהה לטיפולים שהומלצו לגבי עקיצות היתושים. אם מתפתח פצע מוגלתי שאינו נרפא יש לפנות בהקדם לרופא עור כדי לשלול אפשרות של התפתחות שושנת יריחו (לישמניה). טיפול מוקדם בשושנת יריחו, בזריקות או משחות מיוחדות למטרה זו, יכול למנוע היווצרות צלקת לאחר ריפוי הנגעים.
מינים בישראל (רשימה חלקית)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Phlebotomus papatasi נפוץ בעיקר בדרום הארץ והערבה, נוהג לחדור למגורי אדם ונשא של מחלת לישמניה מייג'ור.
- Phlebotomus sergenti נפוץ בצפון ים המלח, מרכז וצפון מערבית לכנרת. נמשך לאור, כרוב החרקים, אך נוהג להישאר באזורים פתוחים ואינו חודר לבתים. נשא של מחלת לישמניה טרופיקה.
- Phlebotomus arabicus - נשא של מחלת לישמניה טרופיקה.
- Phlebotomus syriacus
- Phlebotomus tobbi
- Phlebotomus galilaeus
- Phlebotomus simici
- Phlebotomus perfiliewi
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בקה, באתר NCBI (באנגלית)
- בקה, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- בקה, באתר GBIF (באנגלית)
- זבוב החול, באתר המשרד להגנת הסביבה
- עופר חדד, חדשות 2, זבוב החול שגורם לזיהומים וצלקות, באתר מאקו, 25 במאי 2016
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ R. Killick-Kendrick, The life-cycle of Leishmania in the sandfly with special reference to the form infective to the vertebrate host, Annales De Parasitologie Humaine Et Comparee 65 Suppl 1, 1990, עמ' 37–42 doi: 10.1051/parasite/1990651037
- ^ בניסוי מטעם בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית הודגם שעלו עד לגובה המקסימלי של הקיר האנכי בניסוי (2.7 מטר) אפיון התנהגות ותעופת זבובי חול
