הערבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ערוב של מידע ממקורות מקראיים במידע ממקורות היסטוריים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
נוף טיפוסי באזור הערבה
הנוף ממצפה השלום לכיוון חצבה, בצפון הערבה

הערבהאנגלית: Arabah, בערבית: وادي عربه) היא עמק צר וארוך המשתרע מדרום ים המלח ועד מפרץ אילת ומפריד בין הרי אדום ממזרח ובין הר הנגב ממערב. אורכה של הערבה כ-175 ק"מ בקירוב מצפון לדרום. מקורות המים בערבה מועטים. בכמה מקומות, יש בערבה מחצבי נחושת ומחצבים אחרים, אך עיקר חשיבותה כאזור מעבר.

השם קדום (נזכר בתיאור נדידתם של בני ישראל בצאתם ממצרים) ופירושו אזור שומם ויבש, נרדף למדבר. יש המחשיבים את אילת כבירת אזור הערבה, משום שהיא המרכז הכלכלי והעסקי של יישובי הערבה. קו הגבול בין ירדן לישראל עובר לאורך הערבה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערבה בעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מימים קדומים עברו בערבה דרכים חשובות ממרכז הארץ ומהר הנגב אל מפרץ אילת ואל עבר הירדן מזרחה. על פי המקרא, בימי השופטים שלטו בה בני אדום עד שנכבשה בידי דוד המלך, שלמה המלך הקים נמל באילת וחצב נחושת בערבה. משנתפרדה הממלכה, חזרו בני אדום והשתלטו על הערבה, עד שסולקו על ידי הנבטים.

בתחילתה של המאה ה-2 השתלטו הנבטים על הערבה וגם הקימו בה מבצרים ותחנות משמר לאבטחת הדרכים והאזור. אחרי הכיבוש הערבי והתנוונותן של מדינות האזור, איבדה גם הערבה את חשיבותה כמעט עד ימינו.

הערבה בעת המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהפרדת עבר הירדן משטחי המנדט הבריטי בארץ ישראל המערבית, חולקה גם הערבה כאשר הגבול הוגדר לאורך נחל הערבה וקו הנקודות הנמוכות ביותר הממשיכות אותו דרומה עד מפרץ אילת.

הערבה יועדה להיכלל במדינת ישראל במסגרת תוכנית החלוקה של האו"ם. קטע קטן באזור סדום הוחזק בידי מפעלי ים המלח במהלך מלחמת העצמאות ושוחרר במבצע לוט. חלקה העיקרי של הערבה נתפס בידי ישראל במסגרת מבצע עובדה בסוף מלחמת העצמאות ומאז עלתה חשיבותה מחדש.

נקודות עניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

פארק תמנע
דישון מקראי על רקע נוף ערבה אופייני בחי-בר יטבתה

אתרים ארכיאולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתרים הארכיאולוגיים הבולטים בערבה הם:

  • תל אל ח'ליפה - עציון גבר המקראית, בצמוד ממזרח לגבול ישראל-ירדן בראש מפרץ אילת.
  • מכלול בארות שרשרת במלחת עברונה.
  • נווה יטבתה.
  • מואה.
  • מצד חצבה.
  • פונון - למרגלות הרי אדום, בתחום ירדן (אתר כריית נחושת).

פרט לאתרים אלו, יש בערבה שרידים רבים של דרכים עתיקות (למשל, דרך הבשמים חוצה את הערבה באזור מואה) ואתרים נוספים, בעיקר בקרבת מעיינות ומקורות מים אחרים.

אתרי טבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגני ניקוז ונחלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגן הניקוז הראשי בערבה הוא זה של נחל הערבה המתנקז לכיכר סדום. נחל הערבה קולט אליו מי שטפונות המגיעים משטחים נרחבים בהר הנגב ובהרי אדום.

היובל העיקרי של נחל הערבה בתחומי ישראל הוא נחל פארן (למעשה, זהו הערוץ הראשי, אך לפי השמות העבריים, נחל פארן נחשב כיובל של נחל הערבה). יובלים גדולים נוספים הם נחל חיון, המנקז את דרום הנגב, ונחל נקרות המנקז את אזור מכתש רמון.

שני ערוצים חשובים נוספים בתחומי ישראל, המתנקזים ישירות לכיכר סדום, הם נחל אמציהו ונחל צין.

שיא הגובה בערבה הוא גב הערבה, ברום כ- 205 מ' מעל פני הים, מדרום לנחל חיון.

מנקודה זו דרומה ועד אילת, אין אגן ניקוז מרכזי אחד, ובערבה הדרומית יש ארבע מלחות בולטות המהוות אגני ניקוז ללא מוצא: קע א-סעידיין (צפונית ליהל, רובה המכריע בתחום ירדן), מלחת יטבתה, מלחת עברונה ומלחת אילת (האחרונה בימינו מנוקזת למפרץ אילת).

הנחלים הבולטים בערבה הדרומית הם נחל שעלב (באזור יהל - גרופית) ונחל רחם.

יישובי הערבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטע תמרים ישראלי בערבה על רקע הרי אדום.

למרות שהערבה היא אזור נרחב, גרים בה רק כ-60,000 תושבים, כשרובם (46,000) גרים באילת. שאר יישובי הערבה נמצאים רובם ככולם בתחום שיפוט המועצה האזורית הערבה התיכונה והמועצה האזורית חבל אילות. מרבית היישובים הם יישובים חקלאיים, והענף החקלאי הנפוץ בהם הוא גידול ירקות חממה לייצוא ולשיווק מקומי.

בהכשרת השטחים החקלאיים נעשה שימוש רב במצע חולי, הנדיר בצד הישראלי של הערבה ונפוץ בצד הירדני, למרגלות הרי אדום.

כתוצאה מכך, במהלך שנות ה- 70' וה- 80' של המאה ה- 20', התפתחה החקלאות הישראלית בעיקר בשטחים שנכבשו על ידי צה"ל במזרח הערבה לאחר מלחמת ששת הימים.

עם חתימת הסכם השלום בין ישראל וירדן, בוצעו חילופי שטחים המשאירים את רוב שטחי החקלאות בתחום ישראל. באזור מושב צופר, שם השטחים החקלאיים חדרו לעומק 4 ק"מ בתחום ירדן, הוחכר השטח ל- 25 שנה למדינת ישראל, בדומה לאזור נהריים.

שני היישובים הצפוניים ביותר בערבה, נאות הכיכר ועין תמר, נמצאים בכיכר סדום ושייכים למועצה האזורית תמר.

בנוסף ליישובים אלו ראויים לציון חוות הבודדים באר מנוחה והיאחזות הנח"ל לשעבר שיטים.

יישובים נוספים משתייכים למועצה האזורית חבל אילות, אך מבחינה גאוגרפית אינם ממוקמים בבקע הערבה אלא בדרום הנגב:

קואורדינטות: 30°25′01″N 35°09′05″E / 30.41694°N 35.15139°E / 30.41694; 35.15139

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יאיר גלעדי (עורך), ערבה אין קץ, הוצאת ערבה, עין יהב, אוגוסט 2012

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]