אבדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אֲבֵדָה היא חפץ שיצא מרשות בעליו, והבעלים אינו יודע את מקום הימצאו. כאשר אדם אחר מוצא את האבדה ונוטל אותה, היא הופכת למְצִיאָה.

בהלכה נכללת מצוות השבת אבדה, המורה למוצא האבדה לפעול למען השבתה לבעליה.

סוגיות בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיית שניים אוחזין בטלית עוסקת במחלוקת בין שניים הטוענים לבעלות על אותה מציאה[1].

סוגיית ייאוש שלא מדעת עוסקת במעמדה של אבדה שנמצאה לפני שנודע לבעליה שאבדה.

לפי ההלכה האב מקבל את מציאת בתו (הכוונה לאבדה שלא ניתנת להחזרה. אם היא ניתנת להחזרה היא שייכת לבעלים המקוריים). והבעל זוכה במציאת אשתו[2]. לדעת הרא"ש מציאת האשה לבעל גם כאשר אינו משלם לה דמי מזונות, ואילו לדעת הרמ"ה במקרה כזה אינו זוכה במציאתה[3].

אבדה בחוק הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוקי מדינת ישראל מורה חוק השבת אבדה, תשל"ג-1973: "המוצא אבדה ונוטלה חייב להשיבה לבעלה או להודיע עליה בהקדם למשטרה, זולת אם בנסיבות העניין יש להניח שבעל האבדה התייאש ממנה מחמת מיעוט שוויה".

בביטוח מיטלטלין, שהוא חלק מביטוח רכוש, נכלל לעיתים פרק העוסק בפיצוי שיינתן למבוטח במקרה של אבדה של מיטלטלין שנהוג להוציאם אל מחוץ לבית, כגון תכשיט או מצלמה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

US Department of Justice Scales Of Justice.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא חוק ומשפט. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.