מזונות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מזונות הוא תשלום המתקיים במשפחה שבה בני הזוג נפרדו, ובמסגרתו חייב אחד מבני הזוג (בדרך כלל הגבר) בהשתתפות בכלכלתם של הילדים שאצל בן הזוג האחר, ולעתים גם בהשתתפות בכלכלתו של בן הזוג האחר. חובת תשלום המזונות מתקיימת בעקבות גירושים, בעקבות פרידה שלפני גירושים, וגם במקרה של הורות ללא נישואים.

מזונות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזונות לילדים יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ענייני נישואים וגירושים מתנהלים בישראל לפי דתם של בני הזוג, ובהתאם לכך גירושים של יהודים נעשים לפי המשפט העברי, ושל מוסלמים לפי הדין המוסלמי.

החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט-1959, קובע כי שני ההורים חייבים במזונות ילדיהם, ללא קשר למקום מגוריהם של הילדים, כל הורה על פי הכנסתו הכוללת מכל מקור שהוא. כלומר, היקף המזונות הוא נגזרת של השתכרותו של ההורה. אולם חוק זה, מעבר לכך שאינו מגדיר את אופן קביעת סכום המזונות, חל רק על אחוז קטן מאוכלוסיית ישראל, הנחשבים חסרי דת. שאר האוכלוסייה כפופה בנושא המזונות לכללי הדת שאליה הם שייכים. עם זאת, השימוש בחוק זה עומד בבסיס הכיוון האזרחי שאליו פונים דיני המשפחה בשנים האחרונות.

על-פי המשפט העברי כפי שהוא מיושם בבתי המשפט בישראל, על האב מוטלת החובה הבלעדית לזון את ילדיו עד גיל 15, גם אם שכרה של האם גבוה משלו וגם אם הוא חסר כל (מצד הדין האב מחויב במזונות ילדיו עד גיל 6, אלא שתקנות הרבנות הראשית משנת תש"ד הרחיבו את החובה שבדין[1]). מגיל 15 מוטלת חובת המזונות גם על האם וגם על אב מדין צדקה, אולם בפועל בתי המשפט ממשיכים להשית את דיני המזונות על האב בלבד גם כשמדובר בילדים מעל גיל 15, ואף אינם נוהגים להפחית בדמי מזונות אלה, אף שבשלב זה מדובר בדיני מזונות מדין צדקה. עם זאת, קיימת בהלכה שיטה שוויונית יותר (שיטת הר"ן) לגבי חלוקת נטל מזונות ילדים בין הורים, אך היא כמעט ואיננה מוכרת, וממילא איננה מיושמת בבתי הדין ובבתי המשפט[2].

מאז כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג-1973, מופעל עקרון איזון המשאבים, והרכוש המשותף מתחלק בין ההורים בצורה שווה, אלא אם כן נחתם הסכם ממון שקבע אחרת. חוק זה חל גם על בתי המשפט למשפחה וגם על בתי הדין הרבניים, כדי להישפט על פי כללי ההלכה, השונים מחוק זה, שני בני הזוג צריכים לבקש זאת במפורש. אולם ההטמעה של מדיניות שוויונית לא התרחשה בחוק המזונות, וכך יוצא שבעוד הרכוש מתחלק באופן שווה בין ההורים, נותר על כנו החיוב המוחלט המוטל על האב לזון את ילדיו והפטור המלא של האם מכך. הדברים נוסחו בתמציתיות בדבריה של השופטת עדנה ארבל: "חובתו המוחלטת של האב לשאת בצרכים ההכרחיים של ילדיו הקטינים חלה בין אם המשמורת על הילדים נמסרה לאם, בין אם היא נמסרת לאב, ובין אם היא ניתנת במשותף לשני ההורים." (השופטת עדנה ארבל, בע"מ 2561/08)

חיובו הבלעדי של האב בדמי מזונות הילדים, ללא התחשבות במצבו הכלכלי וברמת מעורבותו ההורית, הביא לכך שאבות רבים לא היו מסוגלים לשלם את הסכומים שהושתו עליהם, פעמים רבות נפלה האחריות למזונות על המוסד לביטוח לאומי, שהעביר לאם סכומים חלקיים, ובנוסף גרם הדבר לריבוי התדיינויות משפטיות וסכסוכים בין ההורים.

על מנת לתקן את האפליה המגדרית במצב הזה, הוקמה ב-5 ביוני 2005 ועדת שיפמן על ידי חיים רמון בעת שכיהן כשר המשפטים. ועדת שיפמן גיבשה נוסחה מתמטית המבוססת על שני מרכיבים עיקריים: הכנסות כל אחד מן ההורים, וחלוקת הזמנים המתקיימת בין ההורים, ובאמצעות כך ביקשה לפשט ולאחד את פסיקת מזונות בישראל, מתוך נקודת המוצא ששני ההורים צריכים לשאת באחריות משותפת לילדיהם, טיפולית וכלכלית.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועדת שיפמן

באוגוסט 2013 יצר השופט בבית המשפט לענייני משפחה, יהורם שקד, תקדים משפטי, כאשר פסק בתיק מזונות שבו התקיימה משמורת משותפת והכנסתה של האם הייתה שווה להכנסתו של האב ואף עלתה עליה, אין הצדקה לחיוב האב במזונות[3]. בדצמבר 2013, פסק השופט יעקב כהן פסיקה דומה, לפיה כאשר חולקים שני ההורים באופן מלא במשמורת ומשתכרים באופן דומה, אין סיבה לתשלום מזונות מצד אף אחד מההורים[4]. פסיקות אלו התבססו על מסקנות ועדת שיפמן ועל עקרון השוויון, והן מהוות תקדים[5].

אף שהחובה למזונות הנה כמעט מוחלטת, ילד עשוי לאבד את זכותו למזונות, או שמזונותיו יצומצמו, אם הוא מוכרז כילד "מורד", קרי יחסו אל האב מזלזל, מעליב, תוקפני ולחלופין הוא מסרב להתראות עמו. בית המשפט יכריז על ילד כמורד רק אם השתכנע שלא נפל פגם בהתנהגות האב, כגון שהאב לא התנכר לילד תקופה ממושכת בעצמו, או לא נהג בו בכל דרך אחרת שהביאה את הילד להתייחס אליו באופן הזה, וכי האב עשה כל שביכולתו על מנת לפייס את הילד ולחדש את הקשר עמו. הכרזה על ילד כמורד היא נדירה ביותר, ולרוב יעדיף בית המשפט להפנות את הילד לטיפול לשיקום יחסיו עם האב.[6]

מזונות מעל גיל 18[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), 1959 קבע חובת מזונות כל עוד הילד הוא קטין, כלומר עד הגיעו לגיל 18. במדינת ישראל, אשר בה צעירים בגיל 18 מתגייסים לצבא ולפיכך אינם יכולים עדיין לפרנס את עצמם, נוצר צורך בהארכת תקופת החיוב. בתחילת העשור הראשון של המאה התקבלה פסיקה בבית המשפט העליון, שחייבה אבות התשלום דמי מזונות לילדיהם עד תום שירותם הצבאי או הלאומי בסך של שליש מדמי המזונות המקוריים המיועדים לאותו ילד. פסיקה זו חלחלה לבתי המשפט לענייני משפחה, בתי הדין הרבניים ולהסכמי גירושים[7] בהמשך הורחבה ההלכה גם לילדים הלומדים בכיתות י"ג, י"ד, או למסלולי עתודה שונים[8].

מזונות מהאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, בניגוד לחובת המזונות המוחלטת החלה על האב בהלכה היהודית, חובת המזונות על האם היא מדין צדקה בלבד, כלומר חובה מופחתת, החלה רק אם יש לה די והותר לצרכיה שלה והילדים אינם יכולים להתקיים ממקורות אחרים. לפי "שולחן ערוך" חובת מזונות מהאם קמה רק כשהאב נפטר או כשהוא חסר יכולת ואף קרובי האב עניים[9]. אמנם על פי סעיף 3א לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות): "(א) אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו. (ב) בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא, אולם סעיף 3א לחוק המזונות חל על זוגות מעורבים בלבד ולא על בני זוג יהודים, שעליהם כאמור חל הדין הדתי.

בפועל, בתי המשפט ממעטים לפסוק חובת מזונות לאם, וזאת אף כשהילד נמצא במשמורת בלעדית של האב, ואף אם קיימים פערי שכר משמעותיים לטובת האם, בשל הדין הדתי החל על יהודים.

מזונות לילדים מוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדין האישי שחל על מוסלמים בישראל הוא חוק המשפחה העותמאני, משנת 1917, אשר בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, מקום שיש צורך בפרשנות או השלמה יש לפנות למקורות האסלאם בכל הקשור לדיני השריעה מאסכולה זו. בהתאם לדין זה, האדם מחויב במזונות עקב נישואין (בעל לאשתו) וקשרי דם (אב לבנו, בן לאביו וכדומה).

מזונות ילדים לפי החוק השרעי, בניגוד למעגלי החיוב במשפט העברי, בדין המוסלמי החיוב הוא ייחודי לאב ואין כל חובה על האם להשתתף עם האב בתשלום מזונות ילדים. הדין השרעי אינו נוקב בגיל הקטין לגביו חלה חובת המזונות של האב, והמבחן במזונות קטין הוא מבחן הנזקקות בלבד. האב ימשיך לחוב במזונות קטין עד הגיעו לגיל שבו קטינים בגילו יכולים לעבוד ולהתפרנס. מקובל כי חובת האב היא עד לגיל 18, ובמידה והבן ממשיך ללמוד מעל גיל 18 ימשיך לזונו, עד לסיום לימודיו.

מזונות הקטינים- סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט- 1959, קובע כי אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו ושל בן זוגו, לפי הוראות הדין האישי החל עליו. בפסק הדין – דובר על מוסלמים והדין הוא הדין השרעי שעל פיו יש לאב חובת מזונות כלפי הקטין.

החובה האבסולוטית של אב מוסלמי כלפי בנו מתייחסת ללבושו, מזונו, שיכונו ובריאותו, ואף השכלתו. ואולם הדין השרעי מתייחס באשר לקביעת שיעור המזונות גם לפוטנציאל ההשתכרות של האב. בפסק הדין היתה לאב הכנסה גבוהה בהרבה מן הנטען על ידו, אולם צורכי הקטינים לא הוכחו. שם בית המשפט העריך את סכום מזונותיהם וקבע כי סכום מזונותיהם יהא בסך של 1,150 ₪ לחודש בצירוף החלק היחסי במדור לכל קטין.

פסיקת מזונות בדין המוסלמי מורכבת משני תחומים – האחד, תחום פסיקת המינימום של דמי מזונות ללא צורך בהבאת ראיות מיוחדות. השני – פסיקת מזונות על פי פוטנציאל השתכרות. על פי הדין המוסלמי, יכולתו של אב ובעל לשאת במזונות אשתו וילדיו אינה נמדדת רק על פי הכנסתו בפועל אלא בהתאם לפוטנציאל השתכרותו.

הדין המוסלמי קובע כי אדם אשר איננו יכול לעבוד או להשתכר הינו אחד משני הבאים – לוקה במחלת נפש או מחלה הגורמת לאובדן מוחלט של כושר השתכרות, או מחוסר עבודה.

יודגש, די בהיות האב בריא בגופו על מנת לאיין את טענתו כי הוא מחוסר עבודה. ההלכה הפסוקה קובעת כי אם עיסוקו של האב אינו מביא לו הכנסה מספקת, עליו לחפש תעסוקה אחרת שתאפשר לו קיום חובותיו כלפי הקטינים ולהתאמץ עד קצה גבול יכולתו (אף לעבוד כפועל פשוט). כל עוד לא הוכחו בפני בית המשפט נסיבות אובייקטיביות המונעות מהאב להשתכר, לא יוכל הוא להיתלות בטענות שונות כדי לפטור עצמו מחיובו לפרנסת ילדיו הקטינים.

לפי הדין השרעי, אישה זכאית למזונותיה בהתקיים התנאים הבאים: נישואין תקפים, האישה מקיימת את חובת "אלאחתבאס"- חובת האישה להקדיש עצמה לבעלה, כאשר קיומה של חובה זו מתאפשר אך ורק במגוריה עימו. חריג לכך מאפשר פסיקת מזונות לאישה מוסלמית שאינה מתגוררת עם בעלה, אם היא מוכיחה כי המניעה לקיום חובתה הוא בעטיו של הבעל ומטעמים מוצדקים.

מזונות לבן או בת הזוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההלכה, הבעל חייב לפרנס את אשתו. חובה זה מתורגמת לתשלום מזונות לאישה בשלב שבו בני הזוג אינם חיים בשלום אך טרם התגרשו. במונח "מזונות" הכוונה לסיפוק כל צרכיה החומריים של האישה, ברמה שלה זכתה בעודה נשואה. חובה זו קיימת עד לגירושים, אך ניתנת לביטול בתנאים מסוימים. בהסכמי גירושים נקבעת לעתים רחוקות חובת תשלום מזונות לאישה (ובמקרים נדירים - לגבר), לכל ימי חייה או לתקופה מוגבלת (למשל עד שילדיה שבחזקתה יתבגרו ותוכל לפרנס את עצמה).

גביית מזונות בין מדינות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם ל"אמנה של ועידת האו"ם בדבר חיובי מזונות" (מכונה גם אמנת ניו יורק משנת 1956), שעליה חתומה גם מדינת ישראל, ניתן להגיש תביעת מזונות עבור ילדים החיים במדינה כנגד חייב במדינה אחרת, וכן ילדים החיים במדינה אחרת יכולים להגיש תביעת מזונות כנגד חייב המתגורר בישראל. בכל מקרה כזה זכאים הילדים לסיוע משפטי מהרשות המרכזית על פי האמנה , כשבישראל הגורם הרלוונטי הוא האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, אשר יגיש בשם הפונים הזרים בקשה לאכיפת פסק הדין הזר לבית המשפט לענייני משפחה בישראל[10], בהתאם לאמור בחוק לאכיפת פסק חוץ, תשי"ח-1958, או בהתאם לאמור בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967.

זיכוי ממס[עריכת קוד מקור | עריכה]

פקודת מס הכנסה מעניקה זיכוי ממס בגין תשלומי מזונות. בהתאם לסעיף 40(ב) לפקודה, הורה המשלם מזונות ילדים זכאי לנקודת זיכוי אחת או חלק ממנה, לפי חלקו בהוצאות הכלכלה. בהתאם לסעיף 40(א) לפקודה, מי שנישא שנית ומשלם מזונות לבן זוגו לשעבר זכאי לנקודת זיכוי אחת.

מזונות בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזונות ילדים:

מזונות אישה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]