לדלג לתוכן

אגוצנטריות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אגוצנטריות היא ראיית העולם מנקודת מבטו הבלעדית של המתבונן, ללא התייחסות לנקודות המבט של אנשים אחרים.

האגוצנטריות היא מצב נפשי בו האדם רואה עצמו כמרכז העולם ומתעלם מקיומם וצורכיהם של אחרים. ז'אן פיאז'ה טוען שהאגוצנטריות היא מאפיין בולט בחשיבתו של ילד צעיר, שבאופן טבעי שבוי בנקודת מבטו ואינו מודע לקיומן של נקודות מבט אחרות.

המילה אגוצנטריות היא הלחם של שתי מילים לטיניות, ego (אגו), שזה אני ו-centrum (צנטרום), שזה מרכז.

דיבור אגוצנטרי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצל ילדים קטנים קיימת תופעה של דיבור, שאינו מכוון אל האחר. אצל ילדים עד גיל 10 הדיבור הזה מהווה 20% עד 60% מהדיבור שלהם. פיאז'ה היה הראשון שהתייחס לתופעה וכינה אותה "דיבור אגוצנטרי". פיאז'ה חילק את הדיבור האגוצנטרי לשלושה סוגים:

  1. חזרה על המילים (אקולליה).
  2. מונולוג.
  3. מונולוג בחברת ילדים נוספים.[1]

לאחר שפיאז'ה בחן את מושג האגוצנטריות אצל ילדים, הוא כינה את המצב ההתחלתי שבו נמצאת החשיבה שלהם- מצב אוטיסטי. כוונתו הייתה לחשיבה מרוכזת בעצמה ועיוורת לניגודים. בשלבים מאוחרים יותר מתחילים הילדים להבחין בזולת, בהשפעת חשיבה פחות מרוכזת בעצמה ויותר רציונלית.

החשיבה האגוצנטרית של הילדים מייצגת שלב מעבר, כמו פשרה בין אוטיזם מקורי לבין הגיון.[2]

הדיבור משקף את טבעה האגוצנטרי של החשיבה אצל ילדים, ואת עקרון העונג (pleasure principle) המנחה אותה. במהלך התפתחותם נעלם לילדים הדיבור האגוצנטרי ומפנה את מקומו לדיבור חברתי הקשור לעקרון המציאות ומובן לסובבים אותם.

ויגוצקי, שחזר על כמה מניסוייו של פיאז'ה, טען בתוקף שדיבור אצל ילדים הוא חברתי כבר מראשיתו. בגיל מסוים אותו דיבור חברתי פרימיטיבי מתחלק לשניים: לדיבור אגוצנטרי עבור עצמי ולדיבור תקשורתי עבור אחרים. דיבור פנימי הוא תוצר השינוי וההפנמה של הדיבור האגוצנטרי עבור עצמי. הדיבור האגוצנטרי רחוק מלהיות תופעה נעלמת וחסרת תועלת, ומהווה שלב הכרחי בהתפתחות הדפוסים הפנימיים של חשיבה מילולית ושליטה עצמית.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ילדים מדברים עם עצמם באתר הסתדרות המורים
  2. ^ לב ויגוצקי, למידה בהקשר החברתי, הקיבוץ המאוחד, 2004