אגם אוניאמסי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אגם אונימאסי)

אגם אוניאמסי או ים יוניאמסי (Lake Uniamési) היה השם שניתן על ידי מיסיונרים בשנות הארבעים עד השמונים של המאה ה-19 לאגם ענק או לים תוך יבשתי ששערו שקיים במרכז מזרח אפריקה.

שלושה מיסיונרים, שישבו באזור החוף של מזרח אפריקה, שמעו על אזור יונאמזי בצפון-מערב מדינת טנזניה והגזימו בגודלו כך שכלל חלק גדול מפנים היבשת. הם שמעו על אגם גדול, ודמיינו גוף מים עצום שיהיה מקורם של נהרות הבנואה, הנילוס, הזמבזי והקונגו. הם ציירו מפה המציגה את "אגם אוניאמסי" הענקי שפורסמה בשנת 1855. המפה דרבנה את המשלחת של ריצ'רד פרנסיס ברטון וג'ון הנינג ספיק לחקור את אזור האגמים הגדולים באפריקה, שם הם גילו כי אגמים ויקטוריה, טנגניקה וניאסה היו גופי מים נפרדים. רק בשנת 1877 אושר כי אגמים האלה הם המקורות של הנילוס, הקונגו והזמבזי, גם אם בנפרד.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה גרמנית של מזרח אפריקה 1894. השם אומנאנסי מופיע במרכז המפה, מתחת לאות D של המילה דוייטשלנד.

האגמים הגדולים של מזרח אפריקה כוללים את האגמים אלברט, אדוארד, קיבו וטנגניקה, כולם שוכנים בזרוע המערבית או האלברטיני של מערכת הבקעים במזרח אפריקה. אגם ויקטוריה ממזרח לשרשרת זו ואגם ניאסה (מלאווי) מדרום. אגם ויקטוריה הוא האגם השלישי בגודלו בעולם, והוא שוכן על הרמה שבין הזרועות המערבי והמזרחי של הבקע האפריקאי. בניגוד לאגמים הארוכים, הצרים והעמוקים של הבקע, אגם ויקטוריה הוא רחב ושטוח יחסית.[1]

עמי הבנטו עברו לאזור שבין האגמים הגדולים לאוקיינוס ההודי זמן מה לאחר 1000 לפני הספירה והתערבבו עם האוכלוסייה המקומית.[2] עד המאה הראשונה לספירה סחרו ספינות מחצי האי ערב לאורך חופי מזרח אפריקה. ערבים מוסלמים מעומאן החלו ליישב את החוף במאה ה-8 לספירה.[3] עמי הבנטו בחוף התחתנו עם הערבים ויצרו את העם הסוואהילי, עם שפה המשלבת יסודות בנטו, ערבית ופרסית. תרבות הסוואהילית שילבה היבטים רבים בערבית ואיסלאמית, תוך שהיא נותרה למעשה תרבות של עמי הבנטו באופייה.[4]

אזור אונימאסי שוכן סביב העיר טבורה, בין החוף לאגם טנגניקה, וכולל את מחוזות טבורה, נגה וקהאמה ברמת המערב של טנזניה המודרנית. במאה ה-19 נקראו התושבים שם אנשי Nyamwezi על ידי נוסעים שהגיעו מבחוץ, אם כי מונח זה כיסה קבוצות שונות ומגוונות.[5] האזור שכן בצומת בו התפצלו מסלולי הסחר מהחוף, כאשר מסלול אחד המשיך מערבה לנמל אוג'יג'י באגם טנגנייקה ואילו האחר הוביל צפונה לממלכות בוגנדה ובוניורו.[6] סוחרי החוף התיישבו ביונימווזי, חלקם עם מאות שומרים חמושים היטב.[7] הניומווזי סיפק את מרבית הסבלים לשיירות שאורגנו על ידי ערבי החוף והסוואהילים, וגם ניהלו שיירות משלהם.[8] הניימווזי היו סוחרים למרחקים ארוכים ברחבי מזרח אפריקה.[5]

השנהב לא היה בשימוש נרחב על ידי הניומווזי, אך בשלב מסוים הם התוודעו כי קיים שוק מעבר לים למוצר, והחלו לשאת שנהב לאורך המסלול מטבורה לחוף האוקיינוס ההודי אזור זנזיבר. יש תיעודים של הסולטאן סייד סעיד מזנזיבר שניהל משא ומתן עם שליחים מיונימווזי בשנת 1839 למעבר בטוח השיירות בפנים היבשת.[9] הניימווזי לא מכרו את בני עמם כעבדים, מכיוון שהם היו זקוקים לכוח אדם לסחר השנהב, אולם לאחר שנות ה-50 של המאה ה-19 החל סחר העבדים להיות חשוב. עבדים שהובאו מאגן הקונגו או מאזור האגמים הגדולים היו מוחזקים בטבורה, ואז נשלחים לחוף בקבוצות קטנות למשלוח הלאה.[6]

קשרים אירופיים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוהאן לודוויג קראפף

בתחילת 1844 נתן הסולטאן סעיד סעיד למיסיונר הגרמני יוהאן לודוויג קראפף (1810 - 1881) אישור להקים מסיון בחוף. קראפף הגיע למומבסה ב־13 במרץ 1844.[10] אליו הצטרף בשנת 1846 יוהנס ריבמן (1820–1876). ב־12 בנובמבר 1848 התחיל ריבמן במסע אל פנים הארץ. העלון של המיסיונרים דיווח כי "המטרה הסופית, שאליה יצאו המיסיונרים שלנו, הייתה להגיע לאונמאסי, אותה מדינה פנימית בה מתפצלים הדרכים למזרח אפריקה ומערב אפריקה."[11] נאמר כי אוניאמסי נמצאת סביב 150 עד 200 שעות מערבית לממלכת צ'אגה, ששכנה על מורדות הר קילימנג'רו.[12]

ב־10 ביוני 1849 הגיעו ג'ייקוב ארהרט (1823–1901) וג'ון וגנר לתחנת המסיון ריבאי ליד מומבסה. ואגנר נפטר ב־1 באוגוסט 1849. באביב 1850 נסעו ארהרד וקראפף במורד החוף המזרחי של אפריקה ממומבסה.[13] במסע הם פגשו סוחרים מאוניאמווזי. קראפף תיעד כי שיירה של שלושה עד ארבעה אלפי אנשים מאונאימווזי הגיעו לחוף בחודש דצמבר לאחר מסע של שלושה חודשים, ויצאו למסע חזרה בחודש מרץ או אפריל.[14] ערביי זנזיבר היו עוינים כלפי אירופאים שהגיעו לאוניאמווזי.[15]

קראפף כתב, "עיינתי לאחרונה במאמר שכתב על אגם ניאסה ועל אגם אוניאמסי, ונראה כי יש להם נפח מים זהה ... מילידים אחרים אני יודע לפחות שהם מבחינים בבירור בין אגמי הניאסה לאגם האוניאמסי. אך שהפעלתי את הכלל לחוסר אמון בכל הדיווחים הילידיים, עד אשר הם יאושרו על ידי התבוננות אישית, אני לא אומר דבר נוסף בנקודה זו."[16] קראפף העריך כי נהר הניגר ויובלו הבנואה, נהר הקונגו, הנילוס וקילימאני (כנראה הזמבזי) יצאו כולם ממרכז אפריקה.[17] לדעתו אגם אונימאסי יכול לספק את המים לכל הנהרות הגדולים.[18]

המפה של ארהרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ייקוב ארהרט בילה שישה חודשים בטנגה בחקר שפת קיסמברה, שם שמע את סיפוריהם של סוחרי שנהב שביקרו בפנים הארץ.[19] לדברי ריבמן, שפורסמו בזכרונותיו של קראפף, הם הציגו בפניו כי אגם אונימאסי הוא פשוט המשך לאגם ניאסה. האחרון, לדבריהם, סוטה מערבה מכיוונו הצפוני, ואז מתפשט אפילו למרחב גדול יותר מאשר עד כה, כדי להתקרב להרים העוברים במרכז היבשת. ההרים יוצרים מחסום בלתי חדיר לזרמי המים. הצד הצפוני של המכשול הררי מכיל את מקורות הנילוס, אגם צ'אד, ונהר צ'אד, ואילו הצד הדרומי שולח את מימיו בחלקו לאוקיינוס האטלנטי, על ידי נהר קונגו או זאיר, בחלקו לאוקיינוס ההודי ... וגם, לפי דעתי מאוד סביר, לאגם הגדול של פנים הארץ עצמו.[19]

מפת השבלול של ארהרט, 1856

ארהרט הופתע מהעובדה שנוסעים שונים שיצאו ליבשה מנקודות שונות בחוף המזרחי של אפריקה הגיעו כולם לים פנימי, והכין מפה המבוססת על בסיס המידע הזה כולל ממצאי קרפף וריבמן. בנובמבר 1854 "בשעה שדיברנו על הבעיה עם ריבמן באותו הרגע הבזיקה לשנינו ונפתרה הבעיה מתוך ההנחה הפשוטה כי היכן שהשערה גאוגרפית עד כה הניחה קיום של ארץ הרים אדירה, עלינו לחפש כעת עמק עצום וים פנימי."[20] על המפה שצייר ריבמן מצוינים שלושת האגמים כאגם אחד גדול מאוד בצורת S.

בשנת 1855 הוחזר ארהרט בגלל בריאות לקויה, ולקח איתו את המפה.[21] ריבמן כתב מכתבים לעלון המיסיונרי שפרסם אותו בשנת 1855, ובו הוא קרא לאגם אונימאסי. הוא אמר שעל פי דיווחים של סוחרים, שנחשבו אמינים על ידי המיסיונרים, האגם התארך מקו הרוחב 0.5 ° N עד 13.5 ° S ומקו האורך 23.5 ° E עד 36 ° E, והיה בגודל שטח של 13,600 מיילים מרובעים, לעומת 7,860 מיילים מרובעים לים השחור ו-7,400 מיילים מרובעים לים הכספי. המפה פורסמה לראשונה ב-Calwer Missionsblatt בהמשך שנת 1855, ושוב בשנת 1856.[21]

יוהאן ג'ייקוב ארהרט

אוגוסט היינריך פטרמן פרסם את המפה ב-Mittheilungen שלו, אך הזהיר כי ייתכן שהמיסיונרים הגיבו בהגזמה לידיעות שהם קבלו. הוא סיפק סקיצה משלימה המציגה את האגם המשתרע בין 7 ° S ל־12 ° S ו-22.5 ° E עד 30.5 ° E, שליש מגודלו המשוער של ריבמן.[22] המפה שוחזרה בפרסומים אחרים עם פרשנויות.

פרדיננד דה לספס ראה גרסת עט ודיו של המפה שנעשתה על ידי "מר ריבמן ממובאר, בחוף הזנגאובר." במכתב מאפריל 1857 לאקדמיה למדעים של פריז הוא העיר שהים הפנימי גדול יותר מהים השחור. לספס כתב, "קיומו של ים כזה אושר לי במהלך שהותי בח'רטום על ידי עולי רגל ממכה, המאכלסים את מרכז אפריקה, ומסר כעדות את מחמוד פאשה, אחד משרי המשנה למלך. הפרטים מתאימים למפה של מר ריבמן. עולי הרגל הוסיפו כי הם ראו כלי שיט גדולים יותר באוניאמסי מאשר אלה שבהם הפליגו במורד ים סוף."[23]

הדיווחים על שלג על בכיפת הקילימנג'רו והר קניה, סמוך לקו המשווה, עוררו מחלוקת ניכרת.[24] סר פרנסיס גולטון, שזכה במדליית הזהב של החברה הגאוגרפית המלכותית בשנת 1853 בגלל מחקרו בדרום מערב אפריקה, פרסם בעיתון של החברה את המפה של ארהרט. גלטון רצה לנסוע לאפריקה כדי לאשר את הדיווח על הר קילימנג'רו. אבל הוא לא החלים במלואו מהמשלחת הקודמת שלו.[25] במקום זאת, החברה המלכותית הגאוגרפית שכנעה את ממשלת בריטניה להקציב ₤ 1,000 למסע של ריצ'רד פרנסיס ברטון וג'ון הנינג ספיק לחקור את האגם הגדול, או האגמים, ולקבוע אם הם מקור הנילוס.[26] המפה נודעה בכינוי "מפת השבלול" על שם צורת הים הפנימי אוניאמסי או ניאסה. ברטון כינה אותה מפת המשימה של מומבסה.

חקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוהנס ריבמן

ברטון וספיק הגיעו לזנזיבר ב־20 בדצמבר 1857, ביקרו את ריבמן בתחנת המסיון Kisuludini שלו וביקרו בפוגה, בירת ממלכת אוסאמארה. ברטון פגש את המלך קימווערי ניומבאי, שהיה פעם לוחם רב עוצמה ששלט על דרכי הסחר לפנים מזרח אפריקה.[26] הם יצאו לפנים הארץ ב־26 ביוני 1858. לאחר שנסעו באזור הררי הם הגיעו לרמה הפנימית של אוניאמסי. בעמדת המסחר הערבית בקאזה (כיום טבורה) הם רשמו את הגובה אלף מ'.[27]

בקאזה ברטון וספיק מצאו אוכלוסייה מעורבת של ניאמווזי, טוטסי וערבים שעסקו בגידול בקר וטיפוח מזונות כמו אורז, קסבה והדרים. ברטון כינה את יוניאמווזי הגן של אפריקה הבין-טרופית.[6] הארץ משופעת משם לאגם טאקניקה או אוניאמסי, שאליה הגיעו ב־3 במרץ 1849 ושם רשמו גובה של 568 מ'[27]

ברטון וספיק מצאו כי האגם משתרע על פני 480 מיילים צפונית מאוג'יג'י, שם הוא סגור על ידי רכס הרים בצורת סהר. תושבי המקום אמרו להם שהאגם הגיע עד קו רוחב 8° דרומית. מאוחר יותר מסר דייוויד ליווינגסטון מידע עקבי על ידי סוחר ערבי שפגש בדרכו בדרום האגם, ונוסע סוואהילי שאישר גם כי "טקניאקה" לא היה קשור לאגם ניאסה מדרום.[27] ברטון וספייק חזרו לקאזה, שם נאלץ ברטון לנוח בעוד ספיק נסע צפונה כדי לחקור את אגם ויקטוריה (המכונה גם אגם Ukerewe), והגיע אליו ב-3 באוגוסט 1849. ספיק רשם גובה של 1,155 מטר ונאמר לו כי נהר יוצא מצפון האגם. הוא זיהה אותו כמקור לנילוס.[28]

נוצרה מחלוקת מתמשכת לגבי האגמים הגדולים והנהרות שניקזו אותם. ספיק ערך מסע ארוך עם ג'יימס אוגוסטוס גרנט בין אוקטובר 1860 לפברואר 1863, כשהוא נוסע מהחוף מול זנזיבר דרך טבורה ואוגנדה לחרטום.[29] עם זאת, לא נפתרה השאלה השאלה האם הנילוס באמת יוצא מאגם ויקטוריה.[30] בשנים 1866 –73 עזב דייוויד ליווינגסטון את החוף בפמבה, עקב אחרי נהר הרוומה והלך עד הקצה הדרומי של אגם ניאסה. לאחר מכן הוא פנה צפונה לאגם טנגניקה.[31] לאחר בירור ממושך במדינה דרומית-מערבית לאגם טנגניקה, עם בריאותו השבורה, ליווינגסטון הגיע לאוג'יג'י ממזרח לאגם טנגניקה, שם קיים את פגישתו המפורסמת עם הנרי מורטון סטנלי ב־10 בנובמבר 1871.[32]

ורני לובט קמרון נשלח בשנת 1873 כדי לסייע לדייוויד ליווינגסטון. זמן קצר לאחר שעזב את זנזיבר נודע לו כי ליווינגסטון מת, אך הוא המשיך לאוג'י. הוא עקף את אגם טנגניקה וגילה כי יש לו מוצא כלפי מערב, ונכנס ליובל של נהר קונגו. קמרון המשיך לאוקיינוס האטלנטי, והפך לאחד האירופאים הראשונים שעשו חצייה ממזרח-למערב של אפריקה המשוונית.[33]

רק לאחר שסטנלי הקיף את אגם ויקטוריה בשנים 1874–1875, אושר כי האגם הוא מקור הנילוס הלבן. עם שובו של סטנלי לזנזיבר בשנת 1877, נפתרה השאלה האחרונה סביב ניקוז האגמים הגדולים.[32]

קראפף שיער כי היה אגם אחד גדול שמזין את הקונגו, הזמבזי, הנילוס והבנואה. התברר כי למעשה קיימים שלושה אגמים שמזינים את הנהרות הגדולים - קונגו, זמבזי והנילוס.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Griffiths, Ieuan L.l. (2013). The Atlas of African Affairs. Taylor & Francis.p, 3
  2. ^ Taylor, James Clagett (1963). The Political Development of Tanganyika. Stanford University, p.5
  3. ^ Taylor, James Clagett (1963). The Political Development of Tanganyika. Stanford University,p. 6
  4. ^ Fyle, C. Magbaily (1999-01-01). Introduction to the History of African Civilization: Precolonial Africa. University Press of America. p. 46.
  5. ^ 1 2 Jerman, Helena (1997). Between Five Lines: The Development of Ethnicity in Tanzania with Special Reference to the Western Bagamoyo District. Nordic Africa Institute, p. 111
  6. ^ 1 2 3 Fage, J. D.; Flint, John E.; Oliver, Roland Anthony (1976). The Cambridge History of Africa. Cambridge University Press. p. 300
  7. ^ Jerman, Helena (1997). Between Five Lines: The Development of Ethnicity in Tanzania with Special Reference to the Western Bagamoyo District. Nordic Africa Institute.,p. 316
  8. ^ Fage, J. D.; Flint, John E.; Oliver, Roland Anthony (1976). The Cambridge History of Africa. Cambridge University Press. p. 285
  9. ^ erman, Helena (1997). Between Five Lines: The Development of Ethnicity in Tanzania with Special Reference to the Western Bagamoyo District. Nordic Africa Institute, p. 112
  10. ^ "Church Missionary Intelligencer: a monthly journal of missionary information". Seeley. 1850. Retrieved 2013-09-11.
  11. ^ "Church Missionary Intelligencer: a monthly journal of missionary information". Seeley. 1850. Retrieved 2013-09-11.p. 106
  12. ^ "Church Missionary Intelligencer: a monthly journal of missionary information". Seeley. 1850. Retrieved 2013-09-11.p. 107
  13. ^ Bursik, Heinrich (2008). "Wissenschaft u. Mission soll sich aufs innigste miteinander befreunden" (PDF). Universität Wien. Archived from the original (PDF) on 2015-02-18.,p. 45
  14. ^ Jerman, Helena (1997). Between Five Lines: The Development of Ethnicity in Tanzania with Special Reference to the Western Bagamoyo District. Nordic Africa Institute. ISBN 978-91-7106-408-0. Retrieved 2013-09-11.p. 114
  15. ^ "Church Missionary Intelligencer: a monthly journal of missionary information". Seeley. 1850. Retrieved 2013-09-11., pp. 112-113
  16. ^ Church Missionary Intelligencer 1850, p. 128.
  17. ^ Church Missionary Intelligencer 1850, p. 450.
  18. ^ Krapf, Dr. (1852). "Hope for Africa". Wesleyan-Methodist Magazine: Being a Continuation of the Arminian Or Methodist Magazine First Publ. by John Wesley. p. 456.
  19. ^ 1 2 Krapf, Johann Ludwig; Ravenstein, Ernest George (1860)
  20. ^ Godsall, Jon R. (2008). The Tangled Web: A Life of Sir Richard Burton. Troubador Publishing Ltd. p. 146
  21. ^ 1 2 Heldring, J.W. (2011). The Killing of Dr. Albrecht Roscher. Xlibris Corporation. p. 68. ISBN 978-1-4653-6786-0. Retrieved 2013-09-11.
  22. ^ The Lake Region in Central Africa". The New Englander. A. H. Maltby. 1862. Retrieved 2013-09-11.p. 18
  23. ^ Lesseps, Ferdinand de (1888). Recollections of Forty Years. D. Appleton. p. 42. Retrieved 2013-09-11.p. 42
  24. ^ Newman, James L. (2009). Paths Without Glory: Richard Francis Burton in Africa. Potomac Books, Inc. p. 64. ISBN 978-1-59797-596-4. Retrieved 2013-09-11.,p. 64
  25. ^ Wright, Nicholas (2001). A Life of Sir Francis Galton : From African Exploration to the Birth of Eugenics: From African Exploration to the Birth of Eugenics. Oxford University Press, USA.p. 110
  26. ^ 1 2 Briggs, Philip; McIntyre, Chris (2013). Northern Tanzania, 3rd: Serengeti, Kilamanjaro, Zanzibar. Bradt Travel Guides. p. 175
  27. ^ 1 2 3 Krapf, Johann Ludwig; Ravenstein, Ernest George (1860).
  28. ^ Krapf, Johann Ludwig; Ravenstein, Ernest George (1860), p. xxix
  29. ^ Kokwaro, J. O. (1994). Flowering Plant Families of East Africa: An Introduction to Plant Taxonomy. East African Publishers. GGKEY:YRQ2AK3YL8E. Retrieved 2013-09-11.p.3
  30. ^ Kalb, Jon (2001). Adventures in the Bone Trade: The Race to Discover Human Ancestors in Ethiopia's Afar Depression. Springer. p. 288
  31. ^ Moorehead, Alan (2000). The White Nile. HarperCollins. p. 139.
  32. ^ 1 2 Moorehead, Alan (2000). The White Nile. HarperCollins. p. 139
  33. ^ Koivunen, Leila (2008). Visualizing Africa in Nineteenth-Century British Travel Accounts. Taylor & Francis. ISBN 978-0-203-88463-8. Retrieved 2013-09-11.p. 216
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אגם_אוניאמסי&oldid=38218481"