אדם בערבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אדם בערבה
Man in Arava.jpg
פַּסל יחיאל שמי
תאריך יצירה 1952
טכניקה וחומרים אבן גיר
ממדים בס"מ 70 רוחב × 210 גובה × 60 עומק
מיקום עזבון האמן
כברי שבישראל

"אדם בערבה" הוא פסל מאת הפסל הישראלי יחיאל שמי. הפסל שייך לפיסול המוקדם ביצירותו של שמי וסגנונו משויך אל האמנות הכנענית.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסל "אדם בערבה" מציג דמות גברית עירומה שאחת מידיה נשענת על דמות של נשר. הדמות מעוצבת במונומנטליות. לבד מגודלו של הפסל, החריג באמנות הישראלית וביצירתו המוקדמת של שמי, גופו הוא שרירי ותווי פניו מודגשות באופן מעט ארכאי. בסגנונו מושפע הפסל מן הפיסול הכנעני ובייחוד מפסלו של יצחק דנציגר "נמרוד" (1939).

המוטיב המרכזי בקומפוזיציה של הפסל היא התנועה האלכסונית של גוף הדמות, המרמז על פריצה אל החלל.[1] מוטיב זה מעומת עם האנכיות של דמות הנשר.

ההיסטוריה של הפסל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסל הוצג לראשונה בתערוכה בקיבוץ נען בשנת 1953. לאחר סיום התערוכה נשאר הפסל בשטח הקיבוץ. במהלך שנות השישים של המאה ה-20 התגלה הפסל מחדש על ידי אילן אוקו בשטח הקיבוץ ושוקם על ידו. במשך השנים הוצג הפסל בכמה תערוכות. בשנת 1996 הוצג בתערוכה במוזיאון ישראל ובשנת 1997 במוזיאון תל אביב לאמנות. בשנת 2011 הוצג הפסל בתערוכת "הנמרודים החדשים" שהתקיימה בבית האמנים בירושלים.

במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 הפך הפסל למוקד של סכסוך בעלות, לאחר ששמי ביקש להשיב את הפסל לחזקתו ואילו אוקו טען כי שמי נטש את הפסל. בינואר 1996 אף היה הפסל אמור להימכר במכירה פומבית של חברת מצא[2], אולם מכירה זו בוטלה. בשנת 2002 פסק בית המשפט כי הפסל יעבור לרשות שמי.

בפסק הדין כתבה השופטת דרורה פלפל כי "יצירת אמנות אינה דומה למיטלטלין רגילים: אמן יולד את יצירתו, היא עבורו חלק מאישיותו ואינו מתייחס אליה כאל נכס קנייני רגיל. לכן, ככל שמדובר על נטישה אפשרית של יצירת אמנות - דרושה לכך (הוכחה) מעבר לעזיבת הפסל בשטח, כדי (לוודא) את כוונת הנטישה. דבר זה לא היה כאן".[3]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: סגן כהן, מיכאל, יחיאל שמי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1997, עמ' 18.
  2. ^ ראו: "מכירת אמנות ישראלית בהיקף של שני מיליון דולר", באתר וואלה!, 12 בינואר 2006.
  3. ^ ראו: "שנים אוחזין בפסל", אתר הקיבוצים, 2 במאי 2002.