יחיאל שמי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יחיאל שמי
Yehiel Shemi.jpg
שם לידה יחיאל שטיצברג
תאריך לידה 1922
תאריך פטירה 31 באוקטובר 2003 (בגיל 81 בערך)
לאום ישראלי
תחום יצירה פיסול
זרם באמנות אופקים חדשים

יחיאל שמי (1922 - 31 באוקטובר 2003), פסל וצייר ישראלי. כחבר בקבוצת "אופקים חדשים", הוביל שמי את המעבר מפיסול פיגורטיבי לפיסול מופשט בברזל. על יצירתו זכה שמי בפרס ישראל לפיסול לשנת 1986.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיפה, בית הערבה, 1922-1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחיאל שטיצברג נולד בשנת 1922 לאסתר ומשה שטיצברג. בהיותו בן חודשיים עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בחיפה. שמי גדל בשכונת בת גלים ולמד בבית הספר "נצח ישראל" ואחר כך בבית הספר הריאלי בחיפה. בהיותו בן 14 החל בפעילות במסגרת תנועת הנוער "המחנות העולים". בתקופה זו החל ללמוד ציור אצל פאול ק. הניך[1].

בשנת 1939 היה שטיצברג בין מייסדי קיבוץ בית הערבה בצפון ים המלח. לצד העבודה החקלאית עסק שמי באמנות. בתחילה יצר ציורים ורישומי נוף ולאחר מכן עבר לפיסול. יצירותיו הפיסוליות הראשונות נעשו בחומר ובעיקר בגבס[2], אולם שמי זנח טכניקות אלו במהרה ועבר לפיסול באבן[3]. בשנת 1940 הוא נשא לאישה את חביבה לבית זברסקי.

בשנת 1941 התגורר שטיצברג בתל אביב במסגרת של קומונה[4]. באותה עת התקרב אל דוד הנדלר ועם הפסל יצחק דנציגר, שחזר באותה עת מלימודים באנגליה והקים סטודיו בתל אביב. שטיצברג שהה בסטודיו של דנציגר כשלושה חודשים בשנת 1942 (בקירוב)[5] כמתמחה והושפע מאמנותו של דנציגר, אולם התנער מן האידאולוגיה הכנענית שנקשרה בו. "משיכה לפיסול של המזרח, זה כן", העיד שמי, "אבל, לא בתור שלוחה של התפיסה הפילוסופית של הכנענים. לא הייתי בעד 'גיבוש הנוער העברי', לא הייתי נגד יידיש ולא חשבתי, שעלינו להינתק מהשרשרת של ההיסטוריה היהודית. אני הייתי ציוני, סוציאליסט, מרקסיסט. אופרה אחרת לגמרי"[3].

בשנת 1945 עיברת שטיצברג את שמו ל"שמי", והצטרף כשליח לפעילות תנועת "החלוץ" בארצות הברית. עד שנת 1948 המשיך שמי בתפקיד זה כשהוא מבקר לסירוגין גם ארץ ישראל, במצרים, צרפת ואיטליה. בניו יורק למד שמי תקופה מסוימת אצל חיים גרוס (1991-1904). לצד השפעת האמנות הארכאית, שהייתה אופנתית בעשורים הראשונים של המאה ה-20, התוודע שמי גם אל האמנות האמריקאית המודרנית המופשטת, שהגיע לשיאה בתקופה זו בניו יורק[6].


אמן בקיבוץ, כברי, 1949-1955[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת מלחמת העצמאות ננטש קיבוץ בית הערבה. באותה עת היה שמי בארצות הברית ובשטח הקיבוץ נותרו כמה מיצירותיו, כגון הפסל "גיחזי", שאבדו. בשנת 1949 הקימו יוצאי הקיבוץ, ובהם שמי, את קיבוץ כברי בגליל המערבי. שנותיו הראשונות של שמי בכברי מהוות גורם מעצב לא רק בגיבוש סגנונו האמנותי של שמי, אלה גם בתפיסת אמנותו, השלובה בחיי הקיבוץ והתנועה. בשנים הראשונות עבד שמי ביצירת טפסות לבנייה[7]. בין השנים 1950-1952 שימש כמזכיר הקיבוץ והיה ממארגני הסמינרים לאמנות לחברי הקיבוצים בנען, שהתקיימו בהדרכת יוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי ואחרים. בעקבות הכרות זו הצטרף שמי, בשנת 1952 לקבוצת "אופקים חדשים". בתקופה זו הוא יצר את אנדרטת ההתגברות. בשנת 1954, השנה בה זכה בפרס דיזנגוף, הוכרע באספת קיבוץ כי שמי יוכל לעבוד כפסל, מתוך הנחה כי במלאכה זו יוכל להכניס כספים לקיבוץ. דיון דומה נערך בכברי בשנת 1959, אז התאפשר לשמי לצאת לשנתיים לפריז ביחד עם משפחתו[8].

נוסף על התפיסה כי אמן הוא מקצוע לגיטימי במסגרת התנועה הקיבוצית, העיד הדבר על תפיסת עולמו של שמי את האמנות כישות עצמאית, בהתאם לרוח תנועת "הקיבוץ המאוחד" בכלל ויצחק טבנקין בפרט. "צריכה להיות סינתזה גדולה יותר של האמנות עם ציבורנו וכל תרבות חיינו", טען שמי בכינוס של אמני הקיבוץ הארצי בשנת 1952. אולם, סינתזה זו אין משמעותה יצירת אמנות שימושית, כי אם, כדברי טבנקין, הוספת "טעם של יופי לחיי היוצר היהודי"[9].

את השתקפות הדיון האמנותי ניתן למצוא הן בנטייה של שמי להפשטה הולכת וגוברת של יצירתו, על רקע האמנות הרווחת של הקיבוץ הארצי[10]. השפעת הפעילות של שמי ב"אופקים חדשים" היוותה גורם מזרז לתפיסת האמנות המופשטת האמנות המנותקת מכל הקשר שימושי[11]. באנדרטה שיצר שמי בשנת 1954 בקיבוץ הסוללים, לדוגמה, התעקש להפריד בין הפסל שיצר - "עלם כורע" - לבין כתובת ההנצחה.

ציפור פצועה, 1961-1955[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחיאל שמי בתצוגת עבודותיו בבית דיזנגוף, 1957

במחצית שנות ה-50 של המאה ה-20 עברה יצירתו של שמי שינוי דרמטי, במסגרתו המיר את הפיסול באבן ועץ בפיסול בברזל. את פסלו הראשון במתכת בדמות ציפור יצר בשנת 1955 לאחר שביקש לבטא נפחים דקים. בין השנים 1955-1957 יצר שורה של פסלים מסוג זה העושים שימוש בבניית נפחים על ידי חיבור משטחי ברזל. פסלים אלו היוו אמנם הפשטה של פיגורות חיות או דמויות אדם, אך היו חסרות כל ממד קונקרטי. כמה פסלים מאלו הוצגו בתערוכה השביעית של "אופקים חדשים" שבשנת 1957 נפתחה בבית דיזנגוף תערוכה ובה כ-30 מיצירותיו של שמי. בביקורת על התערוכה הגדיר יונה פישר את שמי כ"אמן הבולט בשטח הפיסול בארץ" באותה עת[12].

בין השנים 1957-1956, יצר שמי קבוצת פסלים הנושאים את השם "קֵן". מבחינה צורנית פסלים אלה מבוססים על אסמבלאז' של פיסות ברזל, היוצרים חלל פנימי. בעבודות אלו זנח שמי לראשונה את הכן המסורתי או את המשטח שעליו נשען הפסל עד אותה עת. במקומו, ניצבו פסליו של שמי כשהם נשענים במספר נקודות ו"צומחים" מתוך פני השטח או על רגלי מוטות ברזל דקים[7]. המוטיב של החלל הפנימי של הפסל עתיד להופיע שוב בעבודות מאוחרות יותר של שמי.

לצד התפתחותו אמנותית הפך שמי לדמות בולטת בקרב האמנים הישראלים. בשנת 1956 הוא היה שותף מרכזי בהקמת "ארגון ציירי ופסלי הקיבוץ", זכה ב-"פרס דיזנגוף" ובשנת 1958 הוזמן ליצור "פסל לתערוכת העשור". למרות זאת חש שהוא "עובד בואקום", כלומר, באופן נטול סביבה אמנותית מתאימה בישראל[13]. תחושות אלו קיבלו אישוש בביקורו בביאנלה של ונציה ובאירופה בשנה זו, אז נחשף לראשונה לפיסול הברזל של אמנים כדייוויד סמית, אדוארדו צ'ילידה, חוליו גונזאלס.

לאחר שובו מאירופה יצר את שמי את סדרת הפסלים "אלמנטים" (1959-1958) ובה ניסה ליצור קומפוזיציות פחות "אמוציונליות ואקספרסיביות" שבהן "האוויר שבין האלמנטים" יוכל "לנשום" ולקבל מעמד של ממש ביצירה[13]. בשנת 1960 החל שמי בקשרים עם בטי פרסונס, בעלת גלריה ידועה בניו יורק, שהציגה את עבודותיו.

ברזל קרוע, 1970-1962[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמאל: חביבה ויחיאל שמי עם רות דבל בכברי (1965)

עם שובו לישראל, בשנת 1962, החל שמי ליצור יצירות בעלות אופי אקספרסיבי. תקופה זו הייתה אחת הפוריות ביותר בחייו. חומר הגלם של הפסלים היה ברובו פסולת מתכת אותה רכש ממספנות ישראל בחיפה[14]. חומר זה אפשר לו ליצור אסמבלאז'ים ללא תוכנית עבודה מוכנה מראש. שמי תיאר את אופן עשייתן כתהליך אקספרסיבי שבו "צורת האם" עוברת שינויים ונוספים לה "מוטיבים המפתחים את המוטיב הנתון ועושים אותו למורכב יותר"[15]. האסמבלאז'ים מפיסות הברזל החלוד שיצר מבוססים, ברובם, על יריעות ברזל היוצרות חלל פנימי. קומפוזיציות של עבודות אלו עוטשות שימוש בחזרה וגיוון כאלמנט מרכזי. לעתים בחר שמי להדגיש את נקודות החיבור בשורת ברגים המהווים גם כאלמנט בקומפוזיציה[16].

בשנת 1966 התגורר שמי כחצי שנה בגדות. מגורים אלו היו במסגרת של סיוע אזרחי לקיבוץ, שהיה נתון להפגזות הצבא הסורי. בשנת 1967 שהה כחצי שנה נוספת בהיאחזות הנח"ל קלי"ה.

במהלך שנות השישים הציג שמי את פסלי האסמבלאז' שלו במספר תערוכות יחיד מוזיאליות בפאלה דה בוז'אר בבריסל (1964), במוזיאון תל אביב (1966) ובמוזיאון ישראל (1967). כמו כן יצר שתי עבודות ציבוריות גדולות ממדים בסגנון זה - "פסל-ים", שנחנך בשנת 1967 בעתלית, ופסל-קיר גדול ממדים עבור בית לוחמי הגיטאות (1968). בפסל זה, שאורכו 9 מטרים, לא השתמש שמי בפסולת מתכת אלא יצר בעצמו לוח ברזל קרוע בעזרת פיצוצים מבוקרים ועל ידי שימוש בתחמושת מסוגים שונים. "כשגמרתי את הפסל", הסביר שמי, "ידעתי שמיציתי את צורת העבודה הזו, שאין לי יותר מה לומר ב'ברזל פצוע'"[17].

1990-1970[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות ה-60 ובמהלך במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 שינה שמי את סגנון הפיסול שלו. במקום שימוש בחומרי רדי מייד אקספרסיביים, צמצום שמי את יצירותיו לצורות גאומטריות חמורות[18]. השפעת המרחב האמריקאי, בו הרבה שמי ליצור באותה עת, עודדה את התפרשותו של הפסל לכיוונים שונים[19].

את ביטויו של סגנון חדש זה ניתן לראות בשתי עבודות ציבוריות שיצר שמי בראשיתה של תקופה זו. בקבוצת העבודות עבור בניין תיאטרון ירושלים יצר שמי מבנים גאומטריים מופשטים עשויים בטון לפני מבנה התיאטרון, בפואייה הפנימי וכן יצר תבליט גדול ממדים מעל הכניסה לבניין. על אף אופיין הארכיטקטוני של העבודות, הרי אין הן מהוות אלמנט דקורטיבי למבנה, כי אם שומרות על עצמאותן. גם ב"אנדרטה לחללי חטיבה 8" (1972), אנדרטה שהוקמה בשטח נמל תעופה בן-גוריון, יצר שמי מבנה עשוי בטון וברזל היוצרים קומפוזיציה מבוזרת ומרובת אלכסונים, סביב מוקד פנימי, שבו חקוקים שמות חללי חטיבה 8.

האנדטה בשדה התעופה הייתה האנדרטה האחרונה שבנה שמי. בדיעבד התייחס אליה בצורה ביקורתית בשל העובדה שנתפשה כ"מקום קדוש". לאחר בנייתה הקפיד שמי על "הימנעות מסמליות, מדברים אסוציאטיבים ומאילוסטרציה"[20] ביצירותיו.

בשנת 1981 זכה שמי בפרס סנדברג מטעם מוזיאון ישראל ושנת 1986 בפרס ישראל לפיסול, ביחד עם בתיה לישנסקי. בשנת 1988 ראה אור הספר "פיסול חילוני" מאת אדם ברוך אודות שמי, ובעקבותיו אף נערכה תערוכת יחיד במוזיאון רמת גן לאמנות תחת השם "תערוכה עקרונית". ברוך הגדיר את שמי כ"פסל חילוני", וראה בו כמייצג את הישראליות המודרנית-הציונית. פרשנות זו ליוותה את יצירתו של שמי מאז. יצירתו מאותם שנים המשיכה בקו המופשט החמור שלה, כפי שהתבטא לדוגמה בסדרת פסלי "הברות".

על אף שיצר רישומים ומתווים במשך כל שנות פעילותו, הרי שבשנים אלו החל שמי לעסוק, לצד עשייתו הפיסולית, גם בקולאז', רישום ובציור באופן עקבי[21]. יצירות אלו, שנעשו באמצעים מצומצמים כגון קשת צבעים מונוכרומית, שימוש בצבע זפת והיצמדות לקו גאומטרי ומופשט, המקביל ליצירתו הפיסולית.

שנים מאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 זכתה יצירתו של שמי למחקר מקיף ראשוני. בשנת 1995 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית לשמי במוזיאון הפתוח תפן ובשנת 1997 הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית מעבודותיו במוזיאון תל אביב לאמנות בלווי קטלוג ביוגרפי מאת מיכאל סגן כהן. בשנת 1998 ראה אור "ניירות יחיאל שמי" מאת מאיר אגסי, שהתבסס על סדרה של שיחות עם הפסל.

לאחר מותו של שמי, שנת 2003, הפך הסטודיו - "אטלייה שמי" - שבו עבד לחלל תצוגה מתחלף לעבודותיו של האמן ולאמנות המתכתבת עם מורשתו האמנותית. לצד האטלייה הוקם גן פסלים ובו יצירות מעיזבון האמן.

שמי הוא אביה של כוריאוגרפית יעל כנעני וסבם של האמניות עופרי כנעני ואביטל כנעני. ב-2010 נערכה תערוכה משותפת של שלושת הדורות[22].

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1957 מוזיאון תל אביב, תל אביב-יפו
  • 1957 בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים
  • 1960 גלריה בטי פרסונס, ניו יורק, ארצות הברית
  • פאלה דה בוזאר, בריסל, בלגיה
  • 1966 "יחיאל שמי, פסלים 1966-1962", מוזיאון תל אביב, תל אביב-יפו
  • 1966 "פסלים קטנים", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
  • 1967 מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 1971 בית גולדמן, חיפה
  • 1973 גלריה בטי פרסונס, ניו יורק, ארצות הברית
  • 1975 "יחיאל שמי", גלריה בטי פרסונס, ניו יורק, ארצות הברית
  • 1976 "פסל מעטפת", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
  • 1976 "פסלים משנות ה-50 ורישומים", גלריה דבל, ירושלים
  • 1978 "גורמים לאחד: רישומים", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
  • 1979 "קולאז'ים יל נייר ונייר זפת ופסלים", גלריה דבל, ירושלים
  • 1980 "הברות: פסלי קיר", גלריה בטי פרסונס, ניו יורק, ארצות הברית
  • 1981 "הברות: פסלי ברזל", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
  • 1982 "פסלי עץ וברזל", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
  • 1982 גלריה בטי פרסונס, ניו יורק, ארצות הברית
  • 1982 הגלריה בכברי, כברי
  • 1984 גלריה משכנות שאננים, ירושלים
  • 1985 "הברות", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
  • 1985 "ארבע הברות בברזל וקולאז'ים קטנים", סדנאות האמנים, ירושלים
  • 1986 "שני פסלים בעץ וברזל", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
  • 1988 "יחיאל שמי תערוכה עקרונית", מוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן
  • 1988 "תחריטים וקולאז'ים" גלריה ראש הנקרה, ראש הנקרה
  • 1990 "ציורים", הגלריה בכברי, כברי
  • 1990 "תחריטים וליטוגרפיות", סדנת ההדפס, ירושלים
  • 1990 "שמי יחיאל, ציורים", גלריה גבעון, תל אביב-יפו
  • 1993 "עובדות - פסלי קיר - שפתח לאבות ישורון", גלריה גורדון
  • 1994 "פסלי קיר", הגלריה בכברי, כברי
  • 1995 "יחיאל שמי 95-93", המוזיאון הפתוח, תפן
  • 1997 "יחיאל שמי רטרוספקטיבה", מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיסול במרחב הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

(*) שנת הצבת הפסל

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ניירות יחיאל שמי, מאיר אגסי, א"ר הסדנה לספרים, 1998.
  • 3 פסלים בבארי, קטלוג, קיבוץ בארי, 1985.
  • פסלים, הקיבוץ המאוחד, 1965.
  • תחריטים וליטוגרפיות , מאת יחיאל שמי, סדנת ההדפס ירושלים, 1991.
  • פסלים וציורים ’93-’95, יחיאל שמי, עורכת - אני גולדנברג, תרגום לאנגלית - ריצ’רד פלאנץ, מוזיאון תפן, 1995.
  • צביקה דרור, ברזל לברזל אדם, יחיאל שמי, פסל, נדפס במבפנים, מ"ח, 1986.
  • נעמי אביב, "כשאתה דוחף עד הסוף, אתה צריך לחזור חצי-סיבוב לטווח הגמישות", נדפס ב"יחיאל שמי", 1995.
  • יחיאל שמי, קטלוג, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1997, עמ' 49-51.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: סגן כהן, מיכאל, יחיאל שמי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1997, עמ' 96.
  2. ^ ראו: אגסי, מאיר, ניירות יחיאל שמי, א.ר. הסדנה לספרים, 1998, עמ' 44.
  3. ^ 3.0 3.1 ראו: בר-קדמא, עמנואל, "הברזל מדבר", ידיעות אחרונות, 9 במאי 1986
  4. ^ ראו: אגסי, מאיר, ניירות יחיאל שמי, א.ר. הסדנה לספרים, 1998, עמ' 39.
  5. ^ ראו: אגסי, מאיר, ניירות יחיאל שמי, א.ר. הסדנה לספרים, 1998, עמ' 40.
  6. ^ ראו: סגן כהן, מיכאל, יחיאל שמי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1997, עמ' 14, 96.
  7. ^ 7.0 7.1 ראו: אגסי, מאיר, ניירות יחיאל שמי, א.ר. הסדנה לספרים, 1998, עמ' 84.
  8. ^ ראו: סגן כהן, מיכאל, יחיאל שמי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1997, עמ' 37-39.
  9. ^ ראו: סגן כהן, מיכאל, יחיאל שמי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1997, עמ' 21-24.
  10. ^ להשלים הערה - גליה בר אור ועפרת
  11. ^ ראו: אגסי, מאיר, ניירות יחיאל שמי, א.ר. הסדנה לספרים, 1998, עמ' 60.
  12. ^ ראו: פישר, יונה, "פסלי יחיאל שמי", למרחב, 19 ביולי 1957
  13. ^ 13.0 13.1 ראו: דבל, רות, "שיחה בין רות דבל לבין יחיאל שמי לקראת תערוכתו בגלריה דבל, באוגוסט 1976, כברי, 23 באוגוסט 1976", ארכיון גלריה דבל, מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  14. ^ ראו: סגן כהן, מיכאל, יחיאל שמי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1997, עמ' 41.
  15. ^ שמי, יחיאל, יחיאל שמי: פסלי ברזל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1967, ללא מספרי עמודים
  16. ^ ראו: צלמונה, יגאל, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 217
  17. ^ סגן כהן, מיכאל, יחיאל שמי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1997, עמ' 53.
  18. ^ ראו: סגן כהן, מיכאל, יחיאל שמי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1997, עמ' 59.
  19. ^ ראו: אגסי, מאיר, ניירות יחיאל שמי, א.ר. הסדנה לספרים, 1998, עמ' 97.
  20. ^ ראו: חיים באר, "האלון של שמי", על המשמר, 3 באוקטובר 1986
  21. ^ ראו: אגסי, מאיר, ניירות יחיאל שמי, א.ר. הסדנה לספרים, 1998, עמ' 150-151.
  22. ^ ספריה ומרכז הנצחה קרית טבעון, www.tivon-lib.co.il