נמרוד (פסל)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| פַּסל | יצחק דנציגר |
| תאריך יצירה | 1939 |
| טכניקה וחומרים | אבן חול |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב |
33 ס״מ  |
| גובה |
95 ס״מ |
| עומק | 33 |
| נתונים על היצירה | |
| זרם אמנותי |
הכנענים |
| מספר יצירה | B81.0600 |
| מיקום |
מוזיאון ישראל ירושלים שבישראל |
  | |
"נִמְרוֹד" הוא פסל העשוי מאבן חול נובית שיצר הפסל יצחק דנציגר בשנים 1938–1939. הפסל נחשב לאחת מיצירות האמנות החשובות בתולדות האמנות הישראלית וכביטוי הוויזואלי המובהק ביותר של תנועת "הכנענים".[1]
תיאור
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפסל, בגובה של 95 ס"מ, ברוחב של 33 ס"מ ובעומק של 33 ס"מ, חצוב באבן חול אדמדמה. שמו של הפסל מקשר אותו אל דמותו של נמרוד המקראי – ”וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד... הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה'” (בראשית י, ח–ט). בתרבות היהודית נתפס נמרוד כדמות צייד ישראלית-כנענית, ארוטית ומרדנית (כפי שנובע מפירוש שמו, לשון מרד), שנחשבת כמי שהתחרתה באלוהים ובאברהם.
מבחינת עיצובו, מציג הפסל את דמותו של נמרוד כצייד עירום. עיניו הפקוחות בולטות וחסרות אישון, חוטמו פחוס כשל דמויות מן הפיסול האפריקאי והוא אינו נימול. גופו צנום ועל כתפו ציפור ציד – בז. על ירכו של נמרוד חקוקה ציפור המופיעה במהופך, בצורה מקוטעת, כשפניה כלפי מטה. מאחורי גבו הוא אוחז במעין חרב, אולם צורת האחיזה בה אינה רגילה.
עיצובו של הפסל מעיד על השפעת הפיסול המצרי. השפעה זו בולטת בעיקר בתוספת הבז על כתפו של נמרוד, הקשורה לאיקונוגרפיה של פסלי הפרעונים, ובייחוד לדמותו של האל הורוס, אשר נתפס בעיני המצרים העתיקים כמי שמאציל את השלטון על מלכי מצרים. השפעות נוספות הן מן האמנות האשורית והבבלית, וכן ניכרת בו השפעת פסלי ה"קורוס" היוונים. סמדר תירוש מצאה בפסל "תערובת של מזרח ומערב: הטיפוס של טורסו מערבי מגולם באלמנטים של פיסול הודי: לא רק האבן האדמדמה המקובלת בפיסול ההודי, אלא גם, ובעיקר, דימוי הגוף האירוטי: נערי, רזה, גמיש."[2]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגרסה הראשונה של הפסל נוצרה כהצעה לתבליט קיר שתוכנן עבור האוניברסיטה העברית. כדוגמן לגופו של "נמרוד" שימש אחיו הצעיר של דנציגר, מיכאל (מופי).[3] במרכז התבליט, שנועד לבניין בתכנונו של ריכרד קאופמן, הייתה אמורה להופיע דמותו של נמרוד הצייד. אולם ההזמנה לתבליט בוטלה בשל הפרובוקטיביות ששידרה דמותו של נמרוד המקראי בעיני בני התקופה.
על פי עדותו של דנציגר, הארכאולוג אלעזר ליפא סוקניק, שהיה מראשי האוניברסיטה ואף מיודד עם דנציגר, ביקש ממנו להשמיט את דמותו של נמרוד מן התבליט. דנציגר סיפר על שיחה שלו עם סוקניק, שבה אמר לסוקניק: "היום טענת שקשה כל כך למצוא עתיקות של יהודים, הכל הלניסטי, ביזנטי, רומאי. אתן לך תשובה: היהודים היו כמוך. הם שאלו תמיד למה לך? הוא לא רצה לסלוח לי על כך, והתפייסנו רק אחרי שנים במוזיאון הבריטי, בתערוכה על ארכאולוגיה ארצישראלית".[4] רישומי ההכנה לפסל מצביעים על השפעה אקספרסיוניסטית בעיצוב דמותו של הפסל.
דנציגר יצר את "נמרוד" מאבן חול נובית אדומה, שהובאה מהעיר הנבטית פטרה שבירדן על ידי פועלים ערבים ממפעלי ים המלח. אולם דנציגר היסב את ייעודה. בספר "סיפורה של אמנות ישראל" נטען כי הפסל עוצב משבר אבן של פסל קודם של דנציגר, פסל שנותץ בידי קנאי דתי בחצר בית החולים "דנציגר", שבו שכן הסטודיו של הפסל. מהאבן נוצר, בנוסף ל"נמרוד", גם הפסל "שבזיה".[5]
הפסל הוצג לראשונה בשנת 1944 במסגרת תערוכה כללית של אמני ארץ ישראל בבית "הבימה" בתל אביב. בעקבות הצגתו נמתחה עליו ביקורת רבה, ודנציגר אמר ש"כתבו שנמרוד מבטא את הטומאה. הוא אליל",[4] אך אחרים ראו בו כנציג של הלאומיות היהודית החדשה.
במאמר ב"הארץ" כתב חיים גמזו, ידיד משפחתו של דנציגר, על הצגת הפסל בבניין תיאטרון "הבימה" ושיבח את מקוריותו וחדשנותו של דנציגר. על הפסל עצמו כתב גמזו כי "מתקבל הרושם כאילו צורת האבן 'התנתה' את צורתה השטוחה בחזה של הדמות. קשה להסכין עם נמרוד הצייד ואיש השדה והיער בעל חזה של שחפן. אולם, ההיוליות שבהבעה ובהופעה הכללית הנם עדות לכישרונו של האמן".[6]
בשנת 1947 הוצג הפסל (ביחד עם "שבזיה" ופסל בשם "מזבח") בתערוכה "תערוכת אמנים נבחרים ארץ-ישראליים" בבית הנכות בצלאל בירושלים.[7] בשנת 1952 הוצג הפסל בתערוכה של אגודת הציירים והפסלים במוזיאון תל אביב שנקראה "תערוכה ארצית של הציור והפיסול בישראל, למלאות 20 שנה ליסוד המוזיאון".[8]
להצלחה מפתיעה זכה הפסל בקרב בני הדור הצעיר, בעת שהוצג בחלון ראווה של גלריה "ישראל", ברחוב בן-יהודה בתל אביב. חוה מגנס, אחותו הבכורה של דנציגר, סיפרה על הפופולריות של הפסל בקרב צעירי העיר ותיארה את הנשים הצעירות, "אשר היו מצמידות את השפתיים אל הזכוכית ומנשקות דרכה את הפסל".[9]
במשך שנים רבות זכה הפסל למעמד קאנוני באמנות הישראלית. בעיתון "הבוקר" נכתב בשנת 1965 כי "נמרוד אינו רק פסל. הוא סיכום של מעוף והעזה, של מנטאליות, של התמרדות נעורים. נמרוד הוא גם דמות וגם התמרדות: יש בו, עם כל התאפקותו הארכאית, מאותה חוצפת נעורים, המציינת דור שלם".[10]
אהרון אמיר, מי שהיה מראשי התנועה הכנענית, תיאר בראיון מאוחר כי "ממרחק הזמן נראה לי, כי לי ולשכמותי היו הפסלים הללו, תפארת התקופה ה"כנענית" שלו, בחינת שבירת הקליפה של גרעין עצמיותנו הפוריה ביותר ופריצת-דרך אל מרחבים של עתיד שגיא-מכאן, ושל עבר קלאסי, טרום מונותאיסטי, עתיד-הוד-ורזים".[11]
הפרשנות סביב דמותו האניגמטית של נמרוד ניסתה, בסוף שנות השמונים ובשנות התשעים של המאה העשרים, לקשר את הפסל אל לאומיות יהודית-עברית מתכוננת. בטורו ב"מעריב" שאל אדם ברוך: ”כיצד קרה שהפסל 'נמרוד' של יצחק דנציגר, נעשה הדימוי המייצג ביותר של המודרניזם הישראלי והלא 'נמרוד' הינו דימוי אלילי, ארוטי, פרימיטיבי, אזורי ועלילתי, בעוד המודרניזם הזה שאף הפשטה, בינלאומיות, הטמעה של אתיקה הומניסטית באסתטיקה דקה? מדוע המודרניזם המקומי קיבל על עצמו את 'נמרוד'? זו אחת החידות (סתירות) המהותיות בנפש האמנות הישראלית". גם שרה ברייטברג-סמל תהתה על היפרדות ה"עבריות מעל העבריות עד להזדהות עם היפוכה”.[12] במאמר "אגריפס נגד נמרוד" (1988) תקפה ברייטברג-סמל את התפיסה הקאנונית של מחקר תולדות האמנות לגבי פסלו של דנציגר, שראתה בו כמייצג בלעדי של הלאומיות העברית. במקומו הציעה את ציורו של אריה ארוך "רחוב אגריפס" (1964) כאלטרנטיבה ראויה יותר, ובעלת ערכים "יהודיים" יותר.
המעמד הקאנוני של הפסל התבטא בצורות שונות. ראשית, הודגשה בפרסומים השונים על הפסל העובדה שהאבן שממנה נוצר היא נובית. גם אופן הצגתו של הפסל במוזיאון ישראל, שרכש את הפסל בתחילת שנות השמונים, נעשתה בדרך כלל על גבי כן גבוה, תוך יצירת מיסטיפיקציה של הפסל.
בשנת 1991 הוצג הפסל במוזיאון ישראל במסגרת תערוכה בשם "מסלולי נדודים", שעסקה במוטיב הנוודות באמנות הישראלית. בתערוכה, שאותה אצרה שרית שפירא, הוצג הפסל בגובה הרצפה, על גבי משטח עץ. על ידי הורדת הפסל מכנו הרם והצגתו בגובה הרצפה, הוא חזר להיות בן דמות של צייד ועובד אדמה.[2]
עם חנוכת הקמפוס המשופץ במוזיאון ישראל, בשנת 2010, הוצב הפסל במרכז אולם הכניסה של המוזיאון, בפתח תערוכת הקבע של האמנות הישראלית.[13]
עותקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפסל המקורי, העשוי אבן, נמכר בשנת 1981 למוזיאון ישראל על ידי אלמנתו של דנציגר. לאחר מותו של דנציגר נוצקו שמונה עותקים עשויים ברונזה של הפסל. את תבנית היציקה יצר דנציגר בעצמו, במטרה ליצוק ממנה עותקים של הפסל עבור בני משפחתו.
עותק נוסף, מזויף, הועמד למכירה פומבית באוקטובר 2001 דרך "סותבי'ס". הוא נוצר בבית היציקה שיצר את העותקים הרשמיים של הפסל. העותק נמכר תמורת 22 אלף דולר לארנולד דרוק, שהעמיד אותו למכירה פומבית. לאחר התערבות אלמנתו של דנציגר, סוניה דנציגר, הוצא הפסל מהמכירה והושמד בעקבות צו של בית משפט.[3]
ביוני 2005 נמכר עותק ברונזה, באישורה של משפחת דנציגר.[14] בשנת 2009 הוצע עותק נוסף למכירה באמצעות "גלריה גולקונדה" בתל אביב תמורת 840,000 ש"ח.[15]
התייחסות באמנות ישראלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות התשעים החל גם ניסיון לבדיקה מחודשת של דמות "נמרוד". בשנת 1989 יצר אלדד זיו עבור פסטיבל ישראל כרזה שכונתה "נמרוד ההומו", שבה הופיע הפסל נמרוד בצבע ורוד. בנוסף, חיבר זיו מחזה עבור התיאטרון הקאמרי, שעסק בפסל ובאנשי הקבוצה הכנענית.
ניסיון אחר היה תערוכה קבוצתית שנפתחה בחודש מרץ 1996 במוזיאון ישראל, אשר הציגה את השפעתו של הפסל באמנות הישראלית. בתערוכה הוצגו עבודות של אמנים כגון יחיאל שמי, שלום סבא ושושנה היימן, שהתייחסו אל הפסל בעבודותיהם.[16] התייחסויות נוספות, מן העשור הראשון של המאה ה-21, ניתן למצוא בצילום של עדי נס המציג נער מזרחי שעל כתפו פוחלץ של ציפור. צילום זה כונה בידי המבקרים "נמרוד". עבודה נוספת של הציירת אפרת גלנור – "עין לנמרוד צופייה" (2002) – הציגה את דימוי הפסל, תוך ביקורת על מעמדו הקאנוני, בסגנון המשלב את אמנות הפופ עם אמנות "בצלאל". בשנת 2004 הציגה דרורה דומיני בגלריה גבעון סדרת עבודות בטכניקת ריקועי מתכת שהתייחסו לנמרוד כאל פוחלץ וכאל בעל בעיות מיניות. בשנת 2007 ציירה אורה ראובן ציור שמן על בד בשם "נמרוד ואת": זהו דיוקן עצמי עירום של הציירת, אישה לא צעירה שגופה מלא ורפוי, מול גופו הדק של נמרוד. האישה בציור עומדת בתנוחת גוף מתריסה מול נמרוד, ובה בעת מצביעה על הזמן החולף והגוף המזקין כנגד האשליה של המיתוס המאצ'ואיסטי.[17] אייל אסולין יצר את מוטי המתכתב עם נמרוד. אסולין משתמש בשפה של האמנות העכשווית ובמסגרת העיסוק בזהויות, מציג את מוטי השחור עם שרשרת זהב והכיתוב חי כדי לעשות תיקון אפליה היסטורית על רקע מוצא והשמעת קולו של האחר.
באוקטובר 2011 נפתחה בבית האומנים בירושלים תערוכת "הנמרודים החדשים"[18] שאותה אצר גדעון עפרת. התערוכה ביקשה לבחון את השימוש הישיר והעקיף בדימוי הפסל "נמרוד" באמנות הישראלית מאז שנות ה-50 ועד ימינו.
|
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דוד אוחנה, "מ'נמרוד' לקלעת נמרוּד – מחוזות הזיכרון של הישראליות", בתוך מיכאל פייגה וצבי שילוני, קרדום לחפור בו: ארכאולוגיה ולאומיות בארץ ישראל, שדה בוקר: מכון בן-גוריון, עמ' 121–155.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נמרוד, באתר מוזיאון ישראל
- הלוחם הרך, באתר ynet, 4 ביולי 2007
- עוזי צור, נמרוד מודד שמלת כלה, באתר הארץ, 18 בינואר 2005
- גדעון עפרת, "נמרוד: כל הסיפור", באתר "המחסן של גדעון עפרת"
- דוד שפרבר, "כוחה של איקונוגרפיה", באתר ערב רב, 4 בנובמבר 2011
- הנמרודים החדשים, באתר בית האומנים בירושלים
- דליה מנור, נמרוד – יצירתו של דימוי קנוני, באתר ערב רב, 5 בינואר 2020
- כשמוזיאון ישראל מוריד את נמרוד למחסנים, אודי שרבני, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2024
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ דף הפסל באתר מוזיאון ישראל.
- ^ 1 2 סמדר תירוש, "הגיבור הכנעני הוא יהודי נודד", משקפיים, 22: 17–19, 1994.
- ^ 1 2 נרי ליבנה, "אגדת דנציגר", הארץ, 12.2.2002 (גרסה מקוונת: נרי ליבנה, אגדת דנציגר, באתר הארץ, 19 בפברואר 2002).
- ^ 1 2 אמנון ברזל, "הנוף כיצירת אמנות" (ריאיון עם יצחק דנציגר), הארץ, 22.7.1977.
- ^ בנימין תמוז (עורך), סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, 1980, עמ' 139. כנראה מדובר בפסלו של דנציגר "השבועה" (1938, שנעשה לזכר דוד נשרי ונהרס בחצר הסטודיו; ראו: מרדכי עומר, יצחק דנציגר, מוזיאון תל אביב, 1996, עמ' 94–95. גדעון עפרת הביע השערה כי מאותה אבן שממנה נוצר נמרוד נוצר גם פסלו של יחיאל שמי "גייחזי" (משנות ה-40), שאבד עם פינוי בית הערבה במאי 1948, ראו: גדעון עפרת, "הבן האובד של נמרוד", הארץ, 16 בפברואר 1996; הפרטים מובאים בתוך: מיכאל סגן כהן, יחיאל שמי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1997, עמ' 13–14.
- ^ חיים גמזו, "התערוכה הכללית ב'בית הבימה'", הארץ, 2.5.1944, מופיע בתוך: ד"ר חיים גמזו: ביקורות אמנות, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2006, עמ' 441.
- ^ ראו: תצלום באוסף מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים
- ^ ראו: תערוכה ארצית של הציור והפיסול בישראל, אגודת הציירים והפסלים בישראל, תל אביב, 1952.
- ^ נרי ליבנה, "אגדת דנציגר", הארץ, 12.2.2002. אישור להצגתו בגלריה ניתן גם במאמר ב"הבוקר" מתאריך 24.9.1965.
- ^ "נמרוד – למוזיאון ישראל!", הבוקר, 24.9.1965.
- ^ ראו: אוריון, עזרא, "לא יהודי, עברי: שיחה עם אהרון אמיר", סביבות, מדרשת שדה בוקר, מס' 43, דצמבר 1999, עמ' 96
- ^ שרה ברייטברג-סמל, "אגריפס" נגד "נמרוד", קו, מס' 19, 1999, עמ' 98.
- ^ נטע אלכסנדר, 120 עיתונאים ו-100 מיליון דולר: מוזיאון ישראל נפתח מחדש, באתר הארץ, 21 ביולי 2010
- ^ דנה גילרמן, עותק ברונזה של "נמרוד" יוצע ב-60–80 אלף ד', באתר הארץ, 17 ביוני 2005.
- ^ אביטל בורג, יצירות אמנות למכירה, באתר הארץ, 23 ביולי 2009
- ^ שרה ברייטברג-סמל, "נמרוד – תערוכה קבוצתית במוזיאון ישראל", סטודיו, גיליון מס' 70, מרץ-אפריל 1996, עמ' 8.
- ^ התמונה "נמרוד ואת" מאת אורה ראובן.
- ^ ראו: עפרת, גדעון, הנמרודים החדשים, בית האמנים, ירושלים, 2016 עברית / אנגלית
