אוטו דמן
 | |
| לידה |
12 בדצמבר 1896 בודפשט, האימפריה האוסטרו-הונגרית  |
|---|---|
| פטירה |
אוקטובר 1919 (בגיל 22) |
  | |
אוטו דמן (במקור גולדשמיד - Goldschmied עד 1906,[1] בכמה זיכרונות עליו מופיע תחת השם הבדוי דוד שירמייסטר, (בהונגרית: Demény Ottó; בודפשט, 12 בדצמבר 1896[2] – פולין, אוקטובר 1919) היה צייר יהודי-הונגרי, גרפיקאי, חבר חוג גליליאו, פעיל אנטי-מלחמתי, אחיו של הפוליטיקאי פאל דמן. למרות גילו הצעיר במותו אוטו דמן השאיר רושם עמוק על כל הרבים שקשר איתם קשרים בשל אישיותו התוססת והבלתי מתפשרת בדעותיו ורעיונותיו.
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוטו גולדשמיד נולד במשפחה יהודית בורגנית ליברלית, אליה השתייכו גם משפחותיהם של אוסקר יאסי ויוז'ף מדז'אר.[3] סבו וסבתו מצד אביו היו יעקב גולדשמיד ואילונה זילברברג.[4] הורים אדולף גולדשמיד (מ-1906 דמן)[5] (בשם נוסף אנדור) היה סוחר לבד, וכן סוכן מניות וארנקה גולדשמיד.[2] אחיו היו פאל דמן ואימרה דמן.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דמן עזב את בית הספר הריאלי והפך למכין תוכניות אצל נגר רהיטים אמנותיים. ב-1916 הפך לסטודנט באקדמיה ההונגרית לאמנויות יפות בבודפשט. הוא למד אצל וילמוש פרלוט-צ'אבה במושבת האמנים של קצ'קמט שהקים אותה הצייר בלה איוואני-גרינלוולד. על פי זיכרונותיו של פאל דמן, מוריו היו גם איוואני וקארוי קרנשטוק.[6] הוא היה חבר גם בחוג של לאיוש קשאק. דמן עיצב את השער של מגזין הספרות והאמנות של קשאק בשם מא (Ma) ועוד כמה פרסומים הקשורים למגזין. במהלך מלחמת העולם הראשונה הצטרף לסוציאליסטים המהפכניים, תנועה אנטי-מלחמתית שמקורה בחוג גלילאו. הוא היה בעיקר בקשר עם אנשים כמו ארווין סאבו, אילונה דוצ'ינסקה, יוז'ף לנדייל, אימרה שלאי, אוטו קורווין ויאנוש ילקאי (רובם ככולם יהודים מהפכנים). הוא לא מילא אחר צו הזימון לגיוס לצבא. במקום להתגייס, הסתתר וחי באופן בלתי חוקי כעריק, תחת השם הבדוי דוד שירמייסטר. דמן מוזכר תחת שם זה במספר זיכרונות של בני זמנו ובמסמכים מאותה תקופה. בתקופת הרפובליקה הסובייטית ההונגרית, היה אחד מראשי מועצת הפועלים המחוזית ברובע 4 של בודפשט, הוא אף היה נשיא המועצה לזמן מה. לאחר נפילת הרפובליקה רצה לנסוע למוסקבה, אך לא הצליח לעבור את חזיתות מלחמת האזרחים. הוא נעלם בניסיון השלישי שלו לחצות את הגבול (החזית).
היעלמותו, מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי כמה מקורות, הוא אבד בדרכו לרוסיה הסובייטית דרך רומניה, אבל זה היה כנראה מבוסס על דיווחיו שלו למטרות הטעייה. למעשה, רצה לנסוע למוסקבה דרך פולין עם טרנספורט שהחזיר שבויי מלחמה לרוסיה הסובייטית, אבל - לפי דיווחו של לזר קגנוביץ' - שנסע גם הוא ברכבת זו - דמן נקלע לקרב אש עם חיילים פולנים ליד הגבול הסובייטי ואיבד את חייו בחילופי הירי.
עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעט מיצירותיו הדי רבות (למרות גילו הצעיר) שרדו עד היום. רק כמה מחיתוכי הלינו (אנ') והגרפיקה שלו. רוב בני דורו, כולל קשאק, לא ראו עדיין את כישרונו. הוא מת ממש בתחילת הקריירה שלו.
הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשל פעילותו יוצאת הדופן והרבה, הוא מופיע בזיכרונותיהם של עשרות אמנים בני זמנו, חברי חוג גליליאו, פעילים אנטי-מלחמתיים, סוציאליסטים מהפכניים וקומוניסטים.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Lengyel József: Mérni a mérhetetlent. 2. köt (למדוד את מה שבלתי ניתן למדידה)
- Kassák Lajos: Egy ember élete.
- Demény Pál: „A párt foglya voltam”. Budapest, Medvetánc Könyvek, 1988
- Demény Pál: Zárkatársam, Spinoza. Bp., Akadémiai, 1989
- Tardos Márton: Társadalom (Mozgó Világ, 14. évf. 1. sz. 36. old. / Google könyv) – 1988
- Muraközy László: Az infrastruktúra és a magyar gazdaság teljesítőképessége (Társadalmi szemle, 43. kötet 46-51. old. / Google könyv) – 1988
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אוטו דמן בספרו של לאיוש קשאק
- אוטו דמן ב-unionpedia
- ספר השנה של האוניברסיטה ההונגרית לאמנויות יפות עם שמו של אוטו דמן כתלמיד המוסד
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ A Belügyminisztérium 1906. évi 118767. számú rendelete. MNL-OL 30791. mikrofilm 587. kép 1. karton. Névváltoztatási kimutatások 1906. év 14. oldal 32. sor.
- ^ 1 2 Demény Ottó születése bejegyezve Budapest VI. ker. polgári akv. 3221/1896. folyószám alatt.
- ^ Demény Pál: „A párt foglya voltam”. Budapest, Medvetánc Könyvek, 1988. 6-7. p.
- ^ Demény Adolf halotti anyakönyvi kivonata. Budapest, I. ker. polgári akv. 1215/1934. folyószám.
- ^ A Belügyminisztérium 1906. évi 118767. sz. rendelete. MNL-OL 30791. mikrofilm 587. kép 1. karton. Névváltoztatási kimutatások 1906. év 14. oldal 31. sor.
- ^ Demény Pál: „A párt foglya voltam" i. m. 5. p.