אוסמאן פאזוואנטולו
לידה |
1758 וידין, האימפריה העות'מאנית |
---|---|
פטירה |
17 בפברואר 1807 (בגיל 49 בערך) וידין, האימפריה העות'מאנית |
מדינה | האימפריה העות'מאנית |
אוסמאן פאזוואנטולו (Osman Pazvantoğlu ; 1758 - 27 בינואר 1807) היה איש צבא עות'מאני שמרד והקים ישות מדינית עצמאית באזור וידין.
שנותיו הראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוסמאן נולד בחורף 1758, בכפר בוסני. סבו מצד אביו היה בן למשפחת ארומנים שהתאסלמו ממניעים כלכליים, כדי לא לשלם את המיסים הנוספים שהוטלו על מי שלא היו מוסלמים או לפי גרסה אחרת אבי הסב היה טורקי ואמו קרואטית. הסב היה חייל במשמר הבוסני של העיר סופיה ומכאן שם המשפחה, שמשמעותו בטורקית היא: "בן חייל המשמר". מוצא האם כולל אלבנים, יהודים, סרבים, בולגרים וטורקים. כבר בגיל צעיר התייתם מאביו ועבר אל סבו, שגידל אותו.
אוסמאן למד מסבו את אומנויות השימוש בנשק ובנפרד עסק מעט בפוליטיקה ובמתן הלוואת בריבית, מעשה אסור על המוסלמים. לאחר שנתפס בקלקלתו היה צפוי לתלייה, אך בעקבות תשלומי השוחד שנתן סבו נצלו חייו ורק נכלא. מהכלא ברח, כנראה בסיוע חיילי משמר מחברי סבו. במהלך הלילה חצה את הדנובה בעזרת סירה קטנה ונכנס לנסיכות ולאכיה.
בשירות מברוגני
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר זמן, שבמהלכו היה מעורב בקטטות ושערוריות, הצטרף כחייל שכיר לשירותו של שליט ולאכיה, ניקולאה מברוגני. בבוקרשט, בתוך הצמרת הרומנית, שכללה פנריוטים רבים, המורגלים לשוחד ותככים, פאזוואנטולו התאקלם במהרה ופילס לו את הדרך לתפקיד ראש המשמר האישי של השליט (המשמר האלבני). בהיותו משכיל התיידד עם המשורר היווני ריגאס פראיוס.
אוסמאן התאהב ברומניה בשם אניטה, אך זו דחתה את חיזוריו והוא נכנס לדיכאון ונפל למשכב במשך חודשיים. כשקם היה מלא זעם ורצונו בנקם על הדחייה, ישפיע על מאורעות מאוחרים יותר. הוא לקח חלק, יחד עם בויארים מחצר השליט, בתככים שנועדו להדיח את מברוגני. התככים התגלו והשליט הזועם הורה לערוף את ראשו בהוצאה להורג פומבית על בימה שהתחילו בבנייתה, ברחוב ליפשקאן, בבוקרשט. חיי פאזוואנטולו נצלו פעם נוספת הודות להשתדלות חברו המשורר וסכומי שוחד גדולים ששולמו כנראה לשליט.
תקופת וידין
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוסמאן פאזוואנטולו חצה שוב את הדנובה, אסף קבוצה גדולה של חיילים שכירים אלבנים וטורקים ועבר איתם לאזור וידין, משם שדד איתם בכל רחבי הבלקנים ואסף סכומי כסף גדולים שאת חלקם שלח לסולטאן עם הבטחה שאם ימונה לאע'א הסכום יוכפל. הסולטאן מינה אותו, אך התיאבון של פאזוואנטולו גדל והוא ביקש לקבל במהרה מינוי של פאשה. כשבחצר הסולטאן לא מיהרו להיענות לבקשתו, גייס פאזוואנטולו צבא שכירים, מינה את עצמו לפאשה והכריז ב-1797 על מרד נגד הסולטאן סלים השלישי. פאזוואנטולו הקים באזור וידין ישות מדינית, בשליטתו, שניהלה את הטריטוריה שבין הדנובה, הרי הבלקנים, מבצר בלגרד והעיר וארנה. במהלך המרד כבשו כוחותיו את העיר פלבן ויהודי העיר הותקפו ונשדדו. בני הקהילה נטשו את העיר ונמלטו לסופיה[1].
פאזוואנטולו הביא לתנופת בנייה בבירתו, וידין, הקים מבני ציבור, הטביע מטבעות משלו וקשר יחסים דיפלומטיים עם מדינות האזור ועם המעצמות המערביות, כולל קונסוליה בצרפת. על צד אחד של המטבעות שהטביע הופיע דיוקנו ועל הצד השני בית הסוהר של סופיה.
הסולטאן לא יכול היה לעבור לסדר היום על מעשיו, לכן בשנת 1798 שלח צבא של מאה אלף חיילים, בפיקודו של האגה Husein Kukuc, כדי לתפוס אותו ולהכניע את וידין. הצבא העות'מאני נכשל במשימתו, לא הצליח ללכוד את פאזוואנטולו ולא הצליח לכבוש את וידין. המפקד העות'מאני תירץ זאת בפני הסולטאן בכך שהשליט הוולאכי, קונסטנטין חנ'רגלי (Constantin Hangerli), לא סיפק לו את האספקה הדרושה. הסולטאן הדיח את חאנגרלי והורה על הוצאתו להורג, פעולה שבוצעה על ידי מפקד הצבא העות'מאני ביום 18 בפברואר 1799. בקיץ של אותה שנה הסולטאן נאות להכיר בפאזוואנטולו כפאשה של וידין ופאזוואנטולו שב לשלם לו מס.
הפשיטות על ולאכיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]למימון צבא השכירים שלו ולתשלום המס לסולטאן ארגן פאזוואנטולו פשיטות שוד על הטריטוריות שמעבר לדנובה, באזור אולטניה. במהלך פשיטה על קראיובה נהרסו ונשרפו בתי העיר ומתוך 7,000 בתים נותרו רק 300. מסעי שוד אלה היו אכזריים במיוחד וחיילי פאזוואנטולו, בעידודו בגלל טינתו לנשים רומניות, אנסו נשים רבות ורצחו גברים וילדים ושרפו את היישובים. פעולות חיילי פאזוואנטולו הפכו לשם דבר ועוררו באוכלוסייה רגשות אנטי-עות'מאניים עזים. המרחב שנפגע מפשיטות אלה הלך והתרחב והתקרב לבוקרשט. השליט הוולאכי, אלכסנדרו מורוזי, ביקש בעצמו את ביטול מינויו. השליט החדש, מיכאיל סוצו, ששמע על התקרבות חיילי פאזוואנטולו, ברח מבוקרשט והשאיר הוראות למשמר האלבני להגן על הבירה. מפקדי המשמר התחילו לריב ביניהם מי יהיה המפקד העליון ובינתיים השתלטו על העיר כנופיות השודדים של פאזוואנטולו ודלת העם. השלום הושב רק לאחר התערבות של חיל מצב טורקי שחנה לא רחוק מבוקרשט.
בפברואר 1801 הוטל על גובה החובות יוניצה באשוטה מנסיכות מולדובה לגייס גוף צבאי המורכב מחיילים שכירים זרים שייצא למאבק נגד המורדים מווידין שפלשו לנסיכות ולאכיה והחריבו את קראיובה.
הרושם של האירועים היה כה עמוק עד שהשאיר את חותמו גם בשפה הרומנית. הכינוי שניתן לחייל של פאזוואנטולו, "פאזוואנג'יו" וברבים "פאזוואנג'יי" נהפך למילה רומנית שפירושה "שודד ורוצח" ונכנס למילונים[2].
התגובה הוולאכית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הלחץ המתמשך של חיילי פאזוואנטולו על האוכלוסייה הוולאכית, במיוחד באולטניה, הביא להיווצרותן של קבוצות היידוקים. ההיידוקים החלו להשיב מלחמה לחיילי פאזוואנטולו ובמיוחד הצטיינו בכך ההיידוקים המונהגים על ידי ינקו ז'יאנו. קבוצות של היידוקים ופנדורים מאולטניה, בעיקר בהנהגת ז'יאנו, החלו לחצות את דנובה לכיוון השני ולפשוט על מחוזותיו של פאזוואנטולו ובאחת הפשיטות נפגשו בקרב אוסמן פאזוואנטולו וינקו ז'יאנו והאחרון הצליח לפגוע באחת מעיניו של פאזוואנטולו ומאותו זמן כונה בשם פאזוואנטה שתום העין.
לגבי קצו של פאזוואנטולו יש שתי גרסאות, האחת טוענת שפאזוואנטולו הורעל בעיצומם של הקרבות. החשד נפל על הרופא היהודי שטיפל בו ונאמניו של פאזוואנטולו בצירוף אספסוף מקרב אוכלוסיית וידין, נערכו לבצע פוגרום ביהודי העיר. בני הקהילה החלו נמלטים בהמוניהם דרך נהר הדנובה לעיר רוסצ'וק. פאזוואנטולו שכבר שכב על ערש דווי התערב ונתן את פקודתו האחרונה שלא לפגוע ביהודי וידין. מאוחר יותר נתגלה שהיו אלו נאמני הסולטאן שנשלחו להרעיל את פאזוואנטולו[1][3]. לאחר מותו של פאזוואנטולו חגגו בני הקהילה היהודית במשך עשרות שנים, בכל שנה בד' באדר את "פורים דה וידין", לזכר הצלתם מהפוגרום ויש אומרים מהמושל עצמו[4].
הגרסה השנייה טוענת שפאזוואנטולו נהרג כאשר ינקו ז'יאנו ולוחמיו חצו את הדנובה וכבשו את וידין.
בקרבות האלה הרסו ההיידוקים הרומנים את טרגו מגורלה, המבצר שהיה ראש הגשר העות'מאני על הגדה הוולאכית של הדנובה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Constantin C. Giurescu, Istoria Românilor, volumul III, Sfârşitul epocii fanariote în Muntenia
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הסיפור של פאזוואנטה שתום העין (ברומנית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 קשלס, חיים, היהודים בבולגריה בימי השלטון העותומני, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 50–51.
- ^ dexonline - מילון רומני-רומני מקוון
- ^ שלמה אברהם רוזאניס, קורות היהודים בתוגרמא וארצות קדם, סופיה, 1934, כרך ה', עמודים 154–196, 178–181.
- ^ הקהילה היהודית בוידין, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה.