אוסקר פטיפורד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אוסקר פטיפורד
Oscar Pettiford
פטיפורד, ניו יורק 1946
פטיפורד, ניו יורק 1946
לידה 30בספטמבר 1922
אוקמולגי, אוקלהומה
פטירה 8 בספטמבר 1960 (בגיל 37)
קופנהגן, דנמרק
מוקד פעילות ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1942–8 בספטמבר 1960 (כ־18 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מוזיקאי ג'אז ונגן בס
סוגה ג'אז, ביבופ
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה קונטרבס, צ'לו
חברת תקליטים דביו רקורדס עריכת הנתון בוויקינתונים
שיתופי פעולה בולטים ת'לוניוס מונק, קולמן הוקינס,דיזי גילספי, מיילס דייוויס
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אוסקר פטיפורד (30 בספטמבר 1922 - 8 בספטמבר 1960) היה נגן קונטרבס, צ'לן ומלחין ג'אז אמריקאי. הוא היה אחד הנגנים הראשונים שעבדו בסגנון הבי בופ.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטיפורד נולד באוקמולגי, אוקלהומה. אמו הייתה משבט צ'וקטאו, ואביו היה חצי צ'רוקי וחצי אפרו-אמריקאי[1]. הוא גדל וניגן בלהקה המשפחתית בה שר ורקד לפני שעבר לפסנתר בגיל 12, ואז עבר לנגן בקונטרבס כשהיה בן 14. הוא צוטט באומרו ש"הוא לא אהב את הדרך בה אנשים מנגנים בבס ולכן פיתח את דרכו לנגן אותו".

אף על פי שזכה להערכה רבה מאמנים רבים וביניהם נגן הקונטרבס מילט הינטון, הוא ויתר בגיל 14, (1941) מכיוון שלא האמין שהוא יכול להתפרנס ממקצוע זה. כעבור חמישה חודשים הוא פגש שוב את הינטון, ששכנע אותו לחזור למוזיקה.

בשנת 1942 הצטרף ללהקת צ'רלי בארנט ובשנת 1943 זכה לתשומת לב ציבורית רחבה יותר לאחר שהקליט עם קולמן הוקינס בשירו "האיש שאני אוהב".(The Man I Love)

באותה תקופה פטיפורד הקליט גם עם הפסנתרן ארל היינס ועם נגן הסקסופון בן ובסטר. לאחר שעבר לניו יורק, הוא היה אחד הנגנים (יחד עם דיזי גילספי, ת'לוניוס מונק, קני קלארק) שבתחילת שנות הארבעים נגנו יחד במועדון הג'אז "Minton's Playhouse" בהארלם, שם התפתח סגנון המוזיקה שלימים נקרא בי-בופ bebop. הוא ודיזי גילספי הובילו קבוצת בופ בשנת 1943.

בשנת 1945 נסע פטיפורד עם הוקינס לקליפורניה, שם הופיע בסרט "The Crimson Canary", סרט מסתורין הידוע בפסקול הג'אז שלו, בו הופיע גם הזמר והגיטריסט ג'וש ווייט.

לאחר מכן עבד עם דיוק אלינגטון בין השנים 1945 ל -1948 ועבור וודי הרמן בשנת 1949. לאחר מכן עבד בעיקר כמנהיג להקה בשנות החמישים. כמנהיג הוא גילה בשוגג את קנונבול אדרלי. לאחר שאחד הנגנים שלו שכנע אותו לאפשר לאדרלי, מורה לא ידוע למוזיקה, לעמוד על הבמה, הוא שמע את אדרלי מבצע קטע סולו של יצירה תובענית וקשה במיוחד, אותה ביצע אדרלי בצורה מרשימה.

פטיפורד נחשב לחלוץ הצ'לו ככלי סולו במוזיקת הג'אז[2][3]. הוא ניגן לראשונה בצ'לו כבדיחה על מנהיג הלהקה שלו (וודי הרמן) כשירד מהבמה בזמן הסולו שלו וחזר, באופן בלתי צפוי, עם צ'לו וניגן עליו. בשנת 1949, לאחר שסבל משבר זרוע, פטיפורד לא הצליח לנגן בבס שלו, ולכן התנסה בצ'לו שחבר השאיל לו. הוא כוונן אותו ברביעיות, כמו קונטרבס, אך אוקטבה גבוהה יותר, פטיפורד מצא את האפשרות להופיע במהלך השיקום שלו (שבמהלכו זרועו הייתה במתלה) ועשה את ההקלטות הראשונות שלו עם הכלי בשנת 1950. הצ'לו הפך לפיכך לכלי המשני שלו, והוא המשיך להופיע ולהקליט איתו לאורך כל הקריירה שלו.

הוא הקליט רבות במהלך שנות ה -50 של המאה העשרים עבור חברת הקלטות הג'אז האמריקאית Debut Records, חברת ההקלטות העצמאית Bethlehem Records ו- ABC Paramount.

באמצע שנות החמישים הוא ניגן בשלושת האלבומים הראשונים של ת'לוניוס מונק שהוקלט עבור החברת ההקלטות Riverside Records.

בין השנים 1954–1958 הוביל פטיפורד גם הרכבי שישייה ("סקסטט"), להקות ביג בנד ותזמורות ג'אז שניגנו במקומות במנהטן כמו Birdland, שם המשיך לחקור השמעות אינסטרומנטליות יוצאת דופן, כולל קרן צרפתית ונבל. נגן כלי הנשיפה והמלחין גיגי גריס שיתף פעולה עם פטיפורד בעיבודים החדשים של אלבומי hi-fi של התזמורת.

בשנת 1958 עבר פטיפורד לקופנהגן, דנמרק והחל להקליט עבור חברות אירופיות.

לאחר שעבר לאירופה הוא הופיע לעיתים קרובות עם מוזיקאים אירופיים, כמו הגיטריסט אטילה צולר, וגם עם מוזיקאים אמריקאים אחרים שהתיישבו באירופה, כמו הפסנתרן באד פאוול והמתופף קני קלארק.

הוא נפטר בשנת 1960 בקופנהגן זמן קצר לפני יום הולדתו ה -38, מנגיף שקשור למחלת הפוליו.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמוביל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • · Bass Hits (Topaz, 1943–46)
  • · The New Oscar Pettiford Sextet (Debut, 1953)
  • · Oscar Pettiford Sextet (Vogue, 1954)
  • · Oscar Pettiford (Bethlehem, 1954)
  • · Basically Duke (Bethlehem, 1954)
  • · Another One (Bethlehem, 1955)
  • · "Oscar Pettiford Volume 2" (1956)
  • · The Oscar Pettiford Orchestra in Hi-Fi (ABC-Paramount, 1956)
  • · The Oscar Pettiford Orchestra in Hi-Fi Volume Two (ABC-Paramount, 1957)
  • · Discoveries (Savoy, 1952-57 [1986])
  • · Winner's Circle (Bethlehem, 1957) with John Coltrane
  • · Vienna Blues – The Complete Session (Black Lion, 1959) with Hans Koller, Attila Zoller, Jimmy Pratt
  • · The Complete Essen Jazz Festival Concert, (Black Lion, 1960) with Coleman Hawkins, Bud Powell, Kenny Clarke
  • · My Little Cello (Debut, 1960) also released as Last Recordings of the Late Great Bassist and Montmartre Blues
  • · First Bass (IAJRC, 1953-60 [2000])

כמלווה (רשימה חלקית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • · Kenny Burrell: Swingin' (Blue Note, 1956 [rel. 1980])
  • · Art Blakey: Drum Suite (Columbia, 1957)
  • · The Birdlanders: Vol. 2 (OJC, 1954) with Kai Winding, Al Cohn, Tal Farlow, Duke Jordan, Max Roach, Denzil Best
  • · Sid Catlett: 1944–1946 (Classics)
  • · Teddy Charles: 3 for Duke (Jubilee/London,1957)
  • · Jimmy Cleveland: Introducing Jimmy Cleveland and His All Stars (EmArcy, 1955)
  • · Earl Coleman: Earl Coleman Returns (Prestige, 1956)
  • · Chris Connor & John Lewis Quartet: Chris Connor (Atlantic)
  • · Miles Davis: The Musings of Miles (Prestige)
  • · Miles Davis: Miles Davis Volume 1/Miles Davis Volume 2 (Blue Note, 1952–54)
  • · Kenny Dorham: Jazz Contrasts (OJC, 1957) Afro-Cuban (Blue Note, 1955)
  • · Duke Ellington: Carnegie Hall Concert January 1946 (Prestige)
  • · Duke Ellington: Carnegie Hall Concert December 1947 (Prestige); 1947–1948 (Classics), 1949–1950 (Classics), Great Times! (OJC, 1950) (includes "Perdido", "Blues for Blanton")

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אוסקר פטיפורד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ John Goldsby, The Jazz Bass Book: Technique and Tradition, Hal Leonard Corporation, 2002, ISBN 978-0-87930-716-5. (באנגלית)
  2. ^ Oscar Pettiford: Bass Beyond Bop, NPR.org (באנגלית)
  3. ^ Oscar Pettiford | Biography & History, AllMusic (באנגלית)