איבן ריבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איבן ריבר
Ivan Ribar
Ivan Ribar (1).jpg
לידה 21 בינואר 1881
קרואטיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 2 בפברואר 1968 (בגיל 87)
זאגרב, הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה האוסטרו-הונגרית, מדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים, ממלכת יוגוסלביה, יוגוסלביה הדמוקרטית-פדרלית, הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות מירוגוי עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • Order "For Merit to the People" with golden star
  • מסדר כוכב הפרטיזן
  • מסדר גיבור העמל הסוציאליסטי
  • Order of the People's Liberation
  • Order of the Yugoslav flag with ribbon
  • Order of Brotherhood and Unity עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
איבן ריבר

איבן רִיבָּרקרואטית: Ivan Ribar;‏ 21 בינואר 1881 - 2 בפברואר 1968[1]), פוליטיקאי יוגוסלבי ממוצא קרואטי, שהיה נשיא האספה הלאומית היוגוסלבית מ-29 בדצמבר 1945 עד 14 בינואר 1953.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריבר נולד בווקמרניק והיה לעורך דין. הוא פנה לפוליטיקה והיה חבר בקואליציה הקרואטו-סרבית שבהמשך הייתה חלק מהמפלגה הדמוקרטית העצמאית. הוא נבחר לאספה הלאומית כנציג ג'קובו[2] ובשנת 1919 נבחר לנשיא האספה החוקתית הראשונה של ממלכת יוגוסלביה[3]. בשנת 1921 הוא היה במרכבה של אלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה בעת שקומוניסט ניסה להתנקש בחיי המלך על ידי זריקת פצצה. המלך וריבר לא נפגעו[4].

משנת 1929 נודע כמתנגד של השלטון הדיקטטורי של המלך[5].

בשנת 1936 הוא כתב מאמר נגד החוזה המתגבש בין ממלכת יוגוסלביה והוותיקן בגלל שראה בין סכנה להתגברות הפאשיזם. בעקבות זאת הוא הוחרם בידי הכנסייה[6].

במהלך מלחמת העולם השנייה עמד לצידו של יוסיפ ברוז טיטו. בנובמבר 1942 כשטיטו כינס את המועצה האנטי-פשיסטית הלאומית לשחרור יוגוסלביה, הועמד ריבר בראשה. בתחילת דצמבר 1943, כשטיטו הכריז על עצמו כראש ממשלת יוגוסלביה, הועמד ריבר בראש המדינה[7].

לאחר המלחמה נבחר בתחילת 1946 לתפקיד הייצוגי של נשיא האספה הלאומית, למרות שלא היה קומוניסט, אלא רק איש שמאל[8]. בתפקידו ביצע תפקידים ייצוגיים כקבלת שגרירים[9] והשתתפות בהלוויה של המלך ג'ורג' השישי[10], ולא היה לו כל השפעה[11].

לקראת סוף 1952 הוחלט על שינויים חוקתיים ביוגוסלביה ומעבר למשטר נשיאותי[12]. בינואר 1953 נבחר טיטו על ידי שני בתי האספה הלאומית של הרפובליקה הפדרלית העממית של יוגוסלביה לנשיא יוגוסלביה[13] וריבר פרש לגמלאות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איבן ריבר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Harris M. Lentz, Heads of States and Governments Since 1945, Routledge, 2014-02-04
  2. ^ The National Question in Yugoslavia: Origins, History, Politics, page 172
  3. ^ Heads of States and Governments Since 1945, page 851
  4. ^ Vladimir Dedijer, Tito speaks: his self portrait and struggle with Stalin, Weidenfeld and Nicolson, 1953, page 41
  5. ^ Rodoljub Čolaković, Winning Freedom, Lincolns-Prager, 1962, page 427
  6. ^ The Three Yugoslavias: State-building and Legitimation, 1918-2005, page 97
  7. ^ Yugoslav-Americans and National Security During World War II, page 158
  8. ^ Contemporary Yugoslavia: Twenty Years of Socialist Experiment
  9. ^ צירי ישראל ברוסיה וביוגוסלביה, הצופה, 7 ביולי 1949
  10. ^ 2 מליון מצטופפים בלונדון להלוויית המלך, מעריב, 15 בפברואר 1952
  11. ^ Josef Korbel, Tito's Communism, page 92
  12. ^ הסכנה - מהכפר, דבר, 12 באוקטובר 1952
  13. ^ נשיא יוגוסלביה, חרות, 15 בינואר 1953