עורך דין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עורכי דין, ציור מעשה ידי אונורה דומיה, 1848.
לבוש מסורתי של עורך דין צרפתי; שנות ה-20 המוקדמות.
לבוש מסורתי של עורך דין אנגלי; שנות ה-20 המוקדמות.

עורך דיןראשי תיבות: עו"ד) הוא אדם המורשה לעסוק בעריכת דין, לאחר שלמד משפטים.

באנגליה (ובמדינות אחרות בהן שיטת המשפט שאובה מהמשפט האנגלי, כגון אוסטרליה) מקובלת הפרדה בין עורך דין המופיע בבית המשפט (barrister) ובין עורך דין העוסק בכל פעילות משפטית אחרת (solicitor). הפרדה זו אינה נהוגה בישראל, וכל עורך דין רשאי לעסוק בשני סוגי הפעילות.

בקרב עורכי הדין מקובלת התמחות לתחומים ספציפיים של המשפט, כגון דיני עבודה, דיני מסים, משפט מסחרי, משפט פלילי וכו'. משרד גדול לעריכת דין מעסיק לעתים עורכי דין בעלי מגוון התמחויות, כדי לספק קשת שלמה של שירותים ללקוחותיו; עם זאת, ישנם משרדים גדולים המתמחים בתחום מסוים.

חיסיון עורך דין - לקוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הדברים הייחודיים למקצוע עריכת הדין, בדומה למספר קטן של מקצועות טיפוליים, הוא חסיון עורך דין - לקוח. על פי חוק, עורך דין חייב לשמור בסודיות כל מידע שהובא לידיעתו על ידי הלקוח. הדבר תופס גם לגבי עובדי משרדו והכפופים לו. מנגד, במדינות רבות, רשויות המדינה מכירות בחובתו זו של עורך הדין. כך למשל, כל מסמך או מידע המאוחסן אצל עורך הדין, מוגן מפני תפיסה או חיפוש כלשהו, מצד רשויות שלטון כגון המשטרה, או כל גורם אחר. החיסיון נועד לאפשר ללקוח כנות וגילוי לב מלא, מבלי לחשוש שדבר זה יכול לשמש כנגדו ביום מן הימים. ניתן לחשוף את המידע החסוי רק בעקבות הרשאה מפורשת של הלקוח לעשות כן.

יוצא מן הכלל הוא מקרה בו לקוח מגלה לעורך הדין על כוונתו לבצע עבירה בעתיד, שבו חייב עורך הדין לחשוף את המידע על מנת למנוע ביצוע העבירה, כמו כן החיסיון אינו חל במקרה של תביעת עורך הדין בגין שכר טרחה לו הוא זכאי בעניין שבו טיפל עבור לקוחו.

זכות ההיוועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינות רבות נקבע שיש לאדם זכות להיוועץ עם עורך דין לפני חקירה, וכי על החוקר להבהיר לנחקר את זכותו זו. זכות זו נכללת בארצות הברית באזהרת מירנדה ומוכרת גם בישראל. מכיוון שהעצה הראשונה במעלה שעורכי דין נותנים ללקוחותיהם היא לשתוק בחקירה[1], מחפשים השוטרים דרכים לשכנע את הנחקרים שלא להיוועץ בעורך דין. בישראל, נתגלו מקרים לא מעטים בהם חוקרי משטרה הביעו זלזול באנשי הסנגוריה הציבורית וטענו כי אלו אינם מוכשרים או אינם דואגים לטובת החשודים, במטרה להביא את הנאשמים שלא לשעות לעצותיהם ולהודות בהאשמות שהוטחו בהם[2]. במקרים אחרים, אומרים חוקרים לחשודים שעורכי הדין שלהם מחפשים רק להרוויח כסף על חשבונם[3]. נגד דברים אלו יצאו בחריפות השופטים עוזי פוגלמן ואליקים רובינשטיין[4].

העיסוק בעריכת דין בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מעורכי הדין בישראל עובדים כעצמאים במשרדים שבבעלותם. אחרים עובדים כשכירים במשרדי עורכי דין, ויש העוסקים בייעוץ משפטי לחברות בהן הם מועסקים. קבוצה גדולה של עורכי דין מועסקת בפרקליטות המדינה ובפרקליטות הצבאית.

תנאים לקבלת רישיון כעורך דין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל מוסדר העיסוק בעריכת דין באמצעות חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961[5]. סעיף 24 לחוק זה מציב שלושה תנאים לכשירותו של אדם להיות עורך-דין:

  • בעל השכלה משפטית גבוהה: לימודי משפטים בישראל נעשים באוניברסיטאות ובמכללות.
  • עבר תקופת התמחות: בתקופת ההתמחות, הנמשכת שנה (החל מאוקטובר 2016, תחול תקופת התמחות של שנה וחצי על תלמידים חדשים) ונערכת לאחר סיום לימודי משפטים, עובד המתמחה בהנחייתו של עורך-דין ותיק או שופט[6].
  • עמד בבחינות של לשכת עורכי הדין - האחת בכתב (מבחן אמריקאי) והשנייה בעל-פה. הבחינות נערכות בסוף תקופת ההתמחות. בבחינה שהתקיימה בנובמבר 2004 נכשלו מחצית מ-1,250 המתמחים שניגשו לבחינה (מדובר בשיעור נכשלים גבוה יחסית לבחינות קודמות)[7].

אדם הכשיר להיות עורך דין והוא תושב ישראל ובגיר, יהיה לעורך דין עם קבלתו כחבר לשכת עורכי הדין. הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לטעון טענותיו לפניה, שלא לקבלו כחבר הלשכה, על אף כשירותו, אם המועמד הורשע בעבירה שיש עמה קלון, והלשכה סבורה שלנוכח הרשעה זו אין הוא ראוי לשמש עורך דין.

בראשית ימי המדינה, היו עורכי דין רבים שעלו מחוץ לארץ ולא הצליחו לקבל רישיון עריכת דין בגלל קושי הבחינות והחובה להתמחות ארוכה ללא קבלת שכר[8].

סמכויות עורך הדין בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין מייחד את הפעולות הבאות לעורכי דין בלבד:

עם זאת, סעיף 21 לחוק קובע כי אין בהוראות לגבי ייחוד המקצוע כדי לפגוע בסמכות ייצוג של אישים אחרים, בנסיבות מסוימות, כגון ייצוג לפני בתי דין דתיים ולפני בתי דין צבאיים, ייצוג של נישום בידי רואה חשבון או יועץ מס בפני רשות המסים, סמכויות של סוכן פטנטים, ייצוג ארגון עובדים או מעבידים בבוררות לענייני עבודה או בקשר להסכם עבודה, ועוד.

מספר עורכי הדין בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 נלמד מקצוע עריכת הדין בישראל אך ורק בפקולטות למשפטים של אוניברסיטאות. בעקבות הביקוש הרב ללימודי משפטים הגיעו דרישות הקבלה לפקולטות למשפטים לרמות גבוהות מאוד (בין הגבוהות מבין כל הפקולטות) ורק כ-15% מהמועמדים התקבלו ללימודים. בעקבות לחץ של אנשים שבקשו ללמוד עריכת דין שונה החוק והוא אפשר לימודי משפטים לצורכי הסמכה כעורך דין במכללה לא אקדמית[9] והוקמו שלוש מכללות לא אקדמיות ללימודי משפט. הקמת המכללות הביאה לגידול ניכר במספר עורכי הדין בישראל. בהמשך, החל תהליך של פתיחת מכללות אקדמיות ברחבי ישראל שהביא לפתיחת מכללות נוספות בהם התקיימו לימודי משפטים והמכללות הלא אקדמיות קיבלו הסמכה להעניק תארים אקדמיים.

בעקבות הגידול במספר עורכי הדין ובהתאם לכך למספר עורכי הדין שנמצאו ברמה מקצועית נמוכה מונתה בשנת 2000 ועדה בראשות השופטת הילה גרסטל שהמליצה להטמיע כמה שינויים מהותיים בהתמחות.

  1. הארכת תקופת ההתמחות משנה לשנה וחצי.
  2. חיוב המתמחים במהלך מחצית השנה הראשונה במעבר קורס מעשי שינוהל בידי הלשכה.
  3. עריכת בחינה בתום ההתמחות במתכונת של "ניתוח מקרה" בנוסף לבחינה האמריקאית.
  4. מינוי שופט בדימוס כמפקח על ההתמחות.

המלצותיה של ועדת גרסטל לא יושמו, בין השאר כתוצאה מהתנגדות עזה של הסטודנטים שאף הפגינו נגד המלצות אלה.

לאחר מספר שנים ועדה בראשותו של עורך הדין שי סגל מונתה לבחון דרכים להקטין את מספר עורכי הדין. אחת ממטרותיה המוצהרות של הוועדה, שאושרה פה אחד על ידי הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, היא העלאת רף הציון העובר בבחינות לשכת עורכי הדין מ-65 ל-70, כלומר, נבחן שיקבל 65 בכל הבחינות יוסמך כעורך דין, אולם נבחן שיקבל פחות מכך, אפילו רק באחת מהבחינות, יזדקק לממוצע של 70 על מנת להיות מוסמך כעורך דין.

מספר עורכי הדין בישראל עמד על 30,000 בסוף 2004; 36,000 באפריל 2007; 47,000 בסוף 2010 ו-63,000 במחצית 2012[10].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]