איליין בראון
.jpg) | |
| לידה |
2 במרץ 1943 (בת 81) פילדלפיה, ארצות הברית  |
|---|---|
| מדינה |
ארצות הברית |
| השכלה |
|
| בן או בת זוג |
Raymond Hewitt |
  | |
איליין בראון (באנגלית: Elaine Brown; נולדה ב-2 במרץ 1943) היא פעילה בתחום הכליאה, סופרת, זמרת אפרו-אמריקאית, ויושבת הראש לשעבר של מפלגת הפנתרים השחורים. היא התמודדה לנשיאות ארצות הברית כמועמדת מפלגת הירוקים ב-2008. היא מתגוררת באוקלנד, קליפורניה, שם היא ממשיכה באקטיביזם פוליטי.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
איליין בראון גדלה בשכונות העוני של צפון פילדלפיה, אם אמה החד-הורית. למרות העוני שחיו בו, אמה, דורותי, הצליחה לדאוג לאיליין לחינוך פרטי, שיעורי מוזיקה, ובגדים יפים. היא למדה פסנתר קלאסי ובלט בבית ספר ניסיוני שהיה כמעט כולו לבן, כך שכצעירה היו לה רק חברות שחורות מועטות. לאחר שסיימה תיכון, נרשמה ללימודים באוניברסיטת טמפל, אך נשרה מהלימודים כעבר סמסטר אחד, ונסעה לקליפורניה לנסות ידה בכתיבת שירים. בקליפורניה, נרשמה ללימודים באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, ומאוחר יותר נרשמה גם ללימודי משפטים, אך לא סיימה.[1]
כשהגיעה לקליפורניה עם רק מעט כסף וללא קשרים מקומיים, בראון עבדה בתור מלצרית במועדון חשפנות. שם, פגשה בג'יי ריצ'רד קנדי, סופר רומנים לבן נשוי, והשניים החלו מערכת יחסים. קנדי היה הראשון שהכיר לבראון פוליטיקה רדיקלית. לאחר שלמדה ממנו על קומוניזם, קפיטליזם, והתנועה לשחרור האזרח, נהייתה בראון פעילה בתנועת שחרור השחורים. בראון וקנדי ניסו להתגורר יחד תקופה, אך נפרדו תוך זמן קצר.[1] המעורבות הפוליטית של בראון גדלה, והיא התחילה לעבוד בעיתון הרדיקלי Harambee,[2] והייתה לנציגה השחורה הראשונה של אגודת הסטודנטים השחורים לקונגרס השחור בקליפורניה. ב-1968, לאחר ההתנקשות בחייו של מרטין לותר קינג, היא הלכה לפגישה הראשונה שלה במפלגת הפנתרים השחורים.[1]
פעילות בפנתרים השחורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1968 הצטרפה בראון למפלגה, והחלה ללמוד תאוריה מהפכנית, למכור עיתונים של המפלגה, לנקות כלי נשק ולמלא משימות אחרות בשירות המאבק. היא עזרה להקים תוכנית ארוחות בוקר חינם לילדים, וכן תוכנית הסעות לבתי כלא, ותוכנית סיוע משפטי.[3]
באותה שנה, דייוויד היליארד, מנהל המטה של המפלגה, ביקש מבראון להקליט את שירה, והתוצאה הייתה אלבום בשם Seize the Time. ב-1969, סייעה להנהיג את התא של המפלגה בניו הייבן, קונטיקט, כשאריקה האגינס הייתה בכלא, ופעלה לשחרורה. מאוחר יותר, נטלה את תפקיד עורכת העיתון של המפלגה בדרום קליפורניה, וב-1971 נהייתה חברה בוועד המרכזי כשרת המידע. ב-1973, הוציאה בראון אלבום נוסף, הפעם של שיריו של מייסד המפלגה ושר הביטחון בה, יואי פ. ניוטון, בשם Until We're Free.
על פי הוראותיו של מנהיג מפלגת הפנתרים השחורים, יואי ניוטון, בראון רצה למועצת העיר אוקלנד ב-1973, ללא הצלחה, ושוב ב-1975.[1]
כשניוטון נמלט לקובה ב-1974, כאשר הוא עומד בפני האשמת רצח, הוא מינה את בראון להנהיג את המפלגה. האישה היחידה שעמדה בראש הפנתרים השחורים, בראון מילאה תפקיד זה בין השנים 1974 ל-1977. בספר זכרונותיה, A Taste of Power, מ-1992, היא כתבה:[4]
אישה בתנועת הפנתרים השחורים נחשבה, במקרה הטוב, ללא רלוונטית. אישה שעמדה על שלה, הייתה מנודה. אם אישה שחורה לקחה על עצמה תפקיד הנהגה, אמרו עליה שהיא שוחקת את הגבריות השחורה, ומציבה מכשולים להתקדמות הגזע השחור. שהיא אויבת לעם השחור... אני ידעתי שעלי לגייס כוחות אדירים כדי לנהל את מפלגת הפנתרים השחורים.
בעת כהונתה, היא התמקדה בפוליטיקה של הבחירות ושירותים קהילתיים. ב-1977, היא ניהלה את מסע הבחירות המצליח של ליונל וילסון לראשות העיר אוקלנד, השחור הראשון שהגיע למעמד זה.
בראון התפטרה ממנהיגות הפנתרים תוך פחות משנה מעת חזרתו של ניוטון מקובה, ב-1977, כאשר ניוטון אישר את הכאתה של רג'ינה דייוויס, מנהלת בבית הספר של הפנתרים, מכיוון שנזפה בעמית שלא עשה את המוטל עליו.[5] זה היה הקש ששבר את גבה של בראון, שכבר לא יכלה לשאת את הסקסיזם ודפוסים הפטריארכליים של המפלגה. היא עזבה את אוקלנד יחד עם בתה, אריקה, ועברה ללוס אנג'לס.
בראון הקליטה שני אלבומים Seize the Time (Vault, 1969) ו- Until We're Free (Motown Records, 1973). הראשון כולל את "האספה", ההמנון של מפלגת הפנתרים השחורים.
המשך אקטיביזם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שעזבה את הפנתרים, בראון החלה לכתוב את זכרונותיה. מאוחר יותר היא חזרה לפעילות בתנועת שחרור השחורים, והפעם התמקדה בצורך ברפורמות רדיקליות בשיטת הכליאה. בין 1980 ל-1983 היא למדה משפטים באוניברסיטת סאות'ווסטרן. מ-1990 ועד 1996 היא התגוררה בצרפת.[6] משם עברה לאטלנטה, ג'ורג'יה, והקימה את העמותה "Fields of Flowers", שסיפק הזדמנויות חינוכיות לילדים שחורים משכונות מצוקה. ב-1998, היא הייתה מייסדת שותפה לארגון העממי "Mothers Advocating Juvenile Justice", או אמהות מקדמות צדק לנוער, שניסה למנוע את העמדת בני נוער למשפט כמבוגרים במקום בבית משפט לנוער. היא גם פעלה למען בני נוער בבתי כלא דרך המשרד לסיוע משפטי על שם מייקל לואיס. לואיס, שהיה ידוע גם כ"בי הקטן", נשפט למאסר עולם בגיל 14 בגין רצח שבראון האמינה שלא הוא ביצע. בראון כתבה את סיפורו של לואיס בספר The Condemnation of Little B, שניתח את המקרה של לואיס כחלק מתופעה רחבה יותר של כליאת נוער שחור בארצות הברית.[7]
ב-2003, בראון הקימה את הברית הלאומית לרפורמת בתי הכלא, אשר מסייעת לאלפי אסירים למצוא דיור לאחר שחרורם, ומספקת תחבורה לבני משפחה לבקר את יקיריהם בכלא, עוזרת למשוחררים למצוא תעסוקה, ומגייסת כספים לטובת יכולתם של אסירים לבצע שיחות טלפון ולספק להם מתנות בחגים.[3] גם ב-2005, עת השתתפה במחאה נגד מפגש ה-G-8, בסי איילנד, ג'ורג'יה, למדה בראון על העוני בעיירה הסמוכה, ברנסוויק. היא החליטה לרוץ לראש עיריית ברנסוויק, כשהיא מייצגת את מפלגת הירוקים. היא קיוותה למנף את התפקיד כדי להביא לבמה הלאומית את המקרה של לואיס, וגם לבנות בסיס כלכלי בעיר שתשרת את אוכלוסיית תושביה השחורים. אף על פי שבסופו של דבר בראון נפסלה מהבחירות מטעמי תושבות, מאמציה אכן העלו את המקרה לכותרות. מאוחר יותר, הייתה בראון למייסדת-שותפה של אגודת הנשים לפעולה עממית בברנסוויק.[8]
בראון גם מרצה באוניברסיטאות, כנסים, וארגונים אחרים ברחבי ארצות הברית בנושא רפורמת בתי הכלא.
מפלגת הירוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במרץ 2007, בראון הודיעה שהיא מתמודדת על המינוי של מפלגת הירוקים לנשיאות. היא הרגישה שנדרש קמפיין כדי לקדם את האינטרסים של כל מי שלא מיוצג על ידי המפלגות הגדולות, ובמיוחד נשים מתחת לגיל 30 ואפרו-אמריקאים. מצע הבחירות שלה התמקד במשפחות ממעמד הפועלים, כאשר היא הציעה תוכניות לדיור בר-השגה, שכר שניתן להתקיים ממנו, שירותי בריאות אוניברסליים, הגדלת תקציבים לחינוך ציבורי, הוצאת כוחות ארצות הברית מעיראק, שימור סביבתי, וקידום של שוויון.[9] בראון קיוותה למשוך שחורים רבים למפלגת הירוקים דרך הקמפיין שלה, ורצתה שהם יראו במפלגה אלטרנטיבה למהפכה חברתית. בסוף 2007, היא התפטרה מהמפלגה, לאחר שהסיקה שהלבנים שמנהלים את המפלגה לא באמת מעוניינים להחיל שינוי חברתי אמיתי, ואפילו "יהדפו באגרסיביות ניסיונות להביא שינוי חברתי רחב במסגרת הבחירות".[10]
ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Brown, Elaine. The Condemnation of Little B: New Age Racism in America (Boston: Beacon, 2002).
- Brown, Elaine. A Taste of Power: A Black Woman’s Story (New York: Doubleday, 1992).
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Elaine Brown, Brown's website.
- "Black Panther Party long victimized by campaign of lies", an article by Brown in the Atlanta Journal-Constitution, March 25, 2000.
- Elaine Brown on Georgia Prison Strike: “Repression Breeds Resistance” - video interview by Democracy Now!
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 "Brown, Elaine (1943- ) | The Black Past: Remembered and Reclaimed". The Black Past.
- ^ Brown, Scot.
- ^ 1 2 "More About Elaine". Elaine Brown. אורכב מ-המקור ב-2010-11-28. נבדק ב-2016-03-31.
- ^ "Elaine Brown at Spartacus Educational."
- ^ "Voices of Color—Invisible Women: Sexism in the Black Panther Party - www.socialism.com".
- ^ "Seize the Time: Elaine Brown."
- ^ "The Condemnation of Little B." Fleming, Robert, Black Issues Book Review, 15220524, May/Jun2002, Vol. 4, Issue 3.
- ^ http://www.elainebrown.org/MayoralRaceBrunswick.htm
- ^ "Pan-African News Wire: Former Panther Leader Elaine Brown Seeks Green Party Presidential Nomination For 2008". Panafricannews.blogspot.com. 2007-03-09.
- ^ Morris, Bob (2007-12-31). "Elaine Brown withdraws from Green Party presidential race | Politics in the Zeros". Polizeros.com.