אינטונציה (מוזיקה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

במוזיקה, אינטונציה היא מונח בעל שני מובנים. המובן הנפוץ באופן מובהק מציין את רמת הדיוק בגובהו של צליל מוזיקלי (המכונה לפעמים רמת הניקיון המוזיקלי). המובן השני מתאר צורה מוזיקלית עתיקה.

דיוק גובה הצליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אינטונציה גרועה היא מה שמכונה בלשון הדיוטות "זיוף". המונח מתייחס לשני סוגי מיומנות מוזיקלית:

  • בדרך כלל מתייחס המונח אינטונציה למיומנות הדיוק בהפקת הצליל על ידי נגן או זמר בזמן הביצוע המוזיקלי. בעיקר הנגינה בכלי מיתר (להוציא כלי מקלדת) דורשת מיומנות רבה כדי להשיג אינטונציה טובה, אך גם זמרים חייבים לפתח את מיומנותם כדי לשיר באינטונציה טובה במשך שנות אימונים רבות, ובדומה להם גם נגני טרומבון - כל אלה אינם מוגבלים בהפקת הצליל לחלוקת האוקטבה לשנים עשר חצאי-טונים, אלא מסוגלים להפיק גם כל צליל ביניים, ולכן רכישת המיומנות לקלוע לגובה הצליל המדויק בעת הנגינה או השירה דורשת אימון רב.
האינטונציה של תזמורת תלויה גם ברמת הדיוק בהתכווננותם של הכלים השונים אלה לאלה לפני הנגינה.
האינטונציה של מקהלה תלויה באינטונציה של כל אחד מזמרי המקהלה. חלק נכבד מעבודת ההכנה המוזיקלית של מנצח המקהלה כרוך בשיפור רמת האינטונציה של המקהלה.
  • המונח אינטונציה מתאר גם את רמת הדיוק בגובה הצלילים שהושגה בעת בנייתו של כלי מוזיקלי וכוונונו על ידי בונה הכלי. למשל השגת אינטונציה טובה של פסנתר דורשת מיומנות גבוהה ועמל רב בעת בנייתו.

בעיית אינטונציה יכולה להיווצר באופן טבעי, כשלמשל מנסים "לתרגם" לחנים לא-מערביים למערביים: שכן בעוד שהמוזיקה המערבית מתאפיינת בחלוקת האוקטבה לתריסר מרווחים מוזיקליים זהים - למעשה של חצאי טונים, הרי שיש סולמות לא-מערביים שבהם קיימת חלוקה יותר עדינה שכוללת אפוא גם מרווחי ביניים - כגון של רבעי טונים, מה שבהכרח מעורר תחושת "זיוף" - אפילו לאוזן מערבית - כאשר אי אילו לחנים לא-מערביים מסוימים מושמעים על ידי כלֵי נגינה מערביים כדוגמת פסנתר (או על ידי זמרים שמורגלים רק למוזיקה המערבית שאינה ערוכה לאפשר מרווחים מוזיקליים שקטנים מחצאי טונים), שכן כדי שכל שני צלילים רצופים שונים שבלחן הלא-מערבי המקורי יושמעו כשונים גם בביצוע מערבי - השמעת אי אילו צלילים שבלחן המקורי תצטרך להיות כרוכה ב"זיוף" של לפחות חצי טון - הנתפס אפוא כ"זיוף" גם לאוזן מערבית. זה קורה אם ורק אם: הלחן הלא-מערבי המקורי (בהנחה שהמרווחים המוזיקליים שבסולם שלו מהווים כפולות שלמות של רבעי טון) מכיל קטע של מרווחים מוזיקליים רצופים עולים - שמתחיל עם (פלוס) רבע טון ושמסתיים עם (פלוס) רבע טון נוסף - כשבין שניהם אין שום מרווח מוזיקלי שאינו של (פלוס) חצי טון. למשל: הקטע המוזיקלי היווני העתיק Greek Dorian enharmonic genus.png (בתווי מוזיקה שמתחילים ב-E), הוא דוגמה לסולם לא-מערבי - שנוצר מצירוף שני טטרקורדים אנהרמוניים נפרדים - ושאותו לא יהיה ניתן להשמיע בפסנתר (מערבי) בלי "לזייף" (לאוזן מערבית) לפחות בחצי טון (מה שבהכרח יצטרך אז לקרות הן בצליל השלישי שבדוגמה והן לפחות בעוד אחד שבה), אלא אם כן "הזיוף" ישתקף בכך שאי אילו צלילים - שמבוצעים בסולם המקורי כשונים מהקודם להם - יושמעו בביצוע המערבי כזהים לקודם להם (מה שבהכרח יצטרך אז לקרות הן בצליל השלישי הנ"ל או בקודם לו שבדוגמה והן לפחות בעוד אחד שבה). למעשה, כך נשמע הקטע המקורי (ה"בלתי מזויף"):



מעבר לעובדה שבדרך כלל אנו מעדיפים לשמוע נגינה שאינה "מזייפת", חשובה אינטונציה טובה בנגינה או שירה באנסמבל ליצירת ההרמוניות הרצויות, שבתורן משרות הלך רוח מסוים, ושבהולכת קולות הן מאפשרות למנגינות ל"התקדם" בעצמאות או באחדות.

מונח צורני[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-16, היה קיים פרק אינסטרומנטלי חופשי (בדומה לפרלוד), בדרך כלל לאורגן, הבא כהקדמה ליצירה קולית דתית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]