איסור כתובת קעקע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איסור כתובת קעקע
(מקורות עיקריים)
חריטה בבשר עם דיו
חריטה בבשר עם דיו
מקרא ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק כ"ח
משנה תורה הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י"ב, הלכות י"א-י"ב
שולחן ערוך יורה דעה, סימן ק"פ
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו מ"א
ספר החינוך, מצווה רנ"ג

איסור כתובת קעקע הוא מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות לפיו אסור לשרטט כתובת קעקע בגופו של יהודי. האיסור חל על כתובת קעקע בכל מקום בגוף, בין מקום שרגיל להיות גלוי ובין מקום שרגיל להיות מכוסה. העונש על קעקוע הוא מלקות

לעומת זאת, מותר לבצע קעקוע לצורכי איפור, הנשאר על העור למשך כשנה-שנתיים ודוהה לגמרי עם חלוף הזמן[1].

מקור האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המצווה בספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק כ"ח: ”וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אני ה'“.

טעם האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כך כותב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה:

כתובת קעקע האמורה בתורה, הוא שישרוט על בשרו וימלא מקום השריטה כוחל או דיו או שאר צבעונין הרושמין; וזה היה מנהג הגויים שרושמין עצמן לעבודה זרה שלהן, כלומר שהוא עבד מכור לה ומורשם לעבודתה. ומעת שירשום באחד מדברים הרושמים אחר שישרוט, באי זה מקום מן הגוף, בין איש בין אישה - לוקה.

פרשן המקרא "חזקוני" כותב את הטעם שלא ראוי ליהודי לשים בגופו אות אחר מלבד האות של המילה[2]. טעם אחר שניתן (למשל בספר החינוך) לאיסור הוא הצורך להבדל ממנהגי עבודה זרה.

גדרי האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדר האיסור הוא בשעת עשיית הקעקוע ולא בכל רגע שהקעקוע על גופו של האדם, לכך אדם החוזר בתשובה אינו מחויב להסיר את כתובת הקעקע[3], יתרה מכך כאשר הסרת הקעקוע גורמת לחבלה בגופו דנים הפוסקים אם הדבר מותר.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרב אליאב ויזל, מותר לעשות קעקוע זמני?, באתר ynet, 24 ביולי 2011
  2. ^ פרשנות מחודשת לפסוק "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר ו,כז) וכן דיון על כתובות קעקע בין בני ישראל בעת העתיקה ניתן למצוא במאמרו של מאיר בר-אילן, 'ושמו את שמי על בני ישראל (במדבר ו,כז)', (HUCA 60 1989), חלק עברי
  3. ^ שו"ת להורות נתן, חלק ח' סימן עב'