ערך מומלץ

עבודה זרה (יהדות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף עבודה זרה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עשרת הדיברות
אנוכי ה'
לא יהיה
לא תשא
זכור את
כבד את
לא תרצח
לא תנאף
לא תגנוב
לא תענה
לא תחמד
פסל של אל, ראש הפנתיאון הכנעני, משנת 1400-1200 לפנה"ס, נמצא בחפירות במגידו.

עבודה זרה, עבודת אלילים, עבודת גילולים או עבודת כוכבים ומזלותראשי תיבות: ע"ז, עכו"ם או עכומ"ז), הם מונחים המתארים את יחסה של היהדות כלפי הפגניות, שהיא פולחן דתי המופנה לישויות חומריות כגון פסלים וחפצים. לאורך הדורות, היהדות, הנצרות והאסלאם, שהן דתות מונותאיסטיות המאמינות באל מופשט, נאבקו לא רק זו בזו, אלא גם בדתות פוליתאיסטיות שהיו נפוצות בין עמי האזור.

מבחינת היהדות, עיקר המאבק בפגניות התרחש בתקופת המקרא, בעת צמיחתה של היהדות בארץ כנען, כאשר כבר הייתה בה תרבות פגנית כנענית נפוצה. מתוך האזכורים של עבודת אלילים במקרא ניתן ללמוד רבות על מאבק זה, ועל התגבשות האמונה היהודית בקרב בני ישראל. מתוך מקורות מאוחרים יותר, כמו התלמוד, ניתן ללמוד על תוצאות המאבק.

איסור עבודה זרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלוהי ישראל הוא אל מופשט – ללא דמות, פנים או תכונות מוחשיות כלשהן. העצם היחיד שניתן לעם ישראל הם לוחות הברית: לוחות אבן שעליהם חרוטים ציוויים, המונחים בתוך ארון מצופה זהב שמעליו צלמים של הכרובים, שלפרשנות חז"ל ייצגו מלאך זכר ומלאך נקבה. מעבר לכך, יש איסור גורף על עשיית כל פסל, צלמית או תמונה, המיוחסים לאלוהי ישראל או לאלים אחרים. כפי שמתואר בפסוקים הבאים:

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל, תְּמוּנַת כָּל סָמֶל, תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה; תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם, תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה, תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים, כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם; אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.

חטא העגל נחשב לחטא החמור ביותר של עם ישראל, מיד לאחר ששמעו את עשרת הדיברות, ובעטיו רצה אלוהים להשמידם. אפשר לראות בו נקודת משבר במעבר מהתרבות המצרית לתרבות המונותאיסטית. על פי ריה"ל מקור החטא בערב רב; על פי ישעיהו ליבוביץ' שורשו בכפייה של מתן תורה על עם ישראל. (ציורו של ניקולה פוסאן)

עבודת אלים נוספים נאסרת במקרא באופן נחרץ וגורף ומוכרזת עליה מלחמת חורמה קנאית ובלתי מתפשרת. האיסור על עבודה זרה הוא אחת המצוות של עשרת הדיברות. ולא רק שיש איסור לעבוד עבודה זרה, יש מצווה להרוס ולהחריב אותה כמעט בכל דרך אפשרית בתחומי ארץ ישראל:

"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם; אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן, וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא." (ספר דברים, פרק י"ב, פסוקים ג'-ד')

האיסור והאזהרות במקרא ובנביאים חוזרים פעמים רבות ומדמים את העבודה הזרה לניאוף, זנות ובגידה. על פי התנ"ך עבודה זרה היא אחד מהחטאים המוסריים הקשים ביותר לצד רצח וניאוף. לצד איסור עבודה זרה קיים גם איסור עבודה זרה בשיתוף, כלומר אמונה באל המופשט לצד אמונה בכוחות נוספים נמוכים יותר. תופעה זו של עבודת אלוהי ישראל לצד אלים אחרים הייתה רווחת במהלך התקופה המקראית, כפי שמסופר במפורש על התושבים הזרים שהביא שלמנאסר מלך אשור לשומרון, "וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְרֵאִים אֶת ה' וְאֶת פְּסִילֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים..." (מלכים ב', י"ז, מ"א) וכפי שמעידים הממצאים שנמצאו בכונתילת עוג'רוד בכתובות שנמצאו ובהם כתוב לה' ואשרתו. בנוסף על כך, יש איסור לחמוד ולקחת צלמיות עבודה זרה בשל שוויים הכספי.

במעמד הר גריזים והר עיבל בכניסה לארץ, מקללים את מי שיעבוד עבודה זרה בסתר. כדי להרחיק מעבודתם, האלים בתנ"ך נקראים בשמות גנאי שונים ומשונים כמו: "אלוהים אחרים", "אלוהי נכר", "עצבים" (שמעציבים את עובדיהם[1]), "שיקוצים" (מלשון שקץ), "גילולים" (מלשון גללים[2]) "תועבות" ו"אלילים", והיחס אליהם נע בין תיעוב, מיאוס והגעלות לבין זלזול, בוז וציניות.

בשלב מסוים ניכר "גיור" של אלים רבים כמו: אל, אדון, מלך, אלוהים (בריבוי) ועוד והכנסתם כשמות האלוה הישראלי, אולי מתוך פרשנות פשטנית של הפסוק: "הָבוּ לַה' - בְּנֵי אֵלִים" (ספר תהילים, פרק כ"ט). לעיתים ניכרת מגמה של ניכוס תכונות ותארים של אלי כנען, אל האל היהודי שאיננו בר תיאור, כמו למשל רכיבה על עננים (רוכב ערבות) שהייתה תואר נלווה לבעל, והפכה להיות תואר של הקב"ה.

עבודה זרה במניין המצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסורי תורה רבים נוספים מתקשרים לשלילת פולחן האלילים. הרמב"ם אף מגדיל לומר שהמטרה הראשונית של כל התורה היא לעקור את עבודת האלילים ולמחות את עקבותיה וכל הקשור לה. הוא גם מציין שבכל התנ"ך לשון של חרון ה', כעס וקנאה מצידו של ה', נזכר רק בהקשר של עבודה זרה[3] ולכן כל המצוות הקשורות לעניין זה, יש להן משמעות ברורה, באשר באו לחלץ את האדם מהשקפות מוטעות ומהזיות.[4] הגדרת עיקרו של איסור עבודה זרה על פי הרמב"ם:

עיקר הציווי בעבודה זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים. לא מלאך, ולא גלגל, ולא כוכב, ולא אחד מארבע היסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהם. ואף על פי שהעובד יודע שה' הוא האלוהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה - הרי זה עובד עבודה זרה.

רמב"ם, הלכות עבודה זרה, ב' א'

על החומרה הגדולה שמייחסת היהדות לעבודה זרה ניתן ללמוד מדבריו: "ישראל שעבד עבודה זרה, הרי הוא כגוי לכל דבר, ואינו כישראל שעבר על עבירה שיש בה סקילה". (שם ב' ח'), שכן העובד עבודה זרה נחשב משומד. בספרו משנה תורה[5] מונה הרמב"ם לא פחות מחמישים ואחת מצוות בעניין. שתי מצוות עשה ו-49 מצוות לא תעשה:

  1. שלא לפנות אחר עבודה זרה.
  2. שלא לתור אחר הרהור הלב וראיית העיניים.
  3. שלא לגדף.
  4. שלא יעבוד אותה כדרך עבודתה.
  5. שלא ישתחוה לה.
  6. שלא לעשות פסל לעצמו.
  7. שלא לעשות פסל אפילו לאחרים.
  8. שלא לעשות צורות אפילו לנוי.
  9. שלא להדיח אחרים אחריה.
  10. לשרוף עיר הנדחת.
  11. שלא לבנותה.
  12. שלא ליהנות מכל ממונה.
  13. שלא להסית יחיד לעבדה.
  14. שלא לאהוב המסית.
  15. שלא לעזוב שנאתו.
  16. שלא להצילו.
  17. שלא ללמד עליו זכות.
  18. שלא ימנע מללמד עליו חובה.
  19. שלא להתנבא בשמה.
  20. שלא לשמוע מן המתנבא בשמה.
  21. שלא להתנבא בשקר, ואפילו בשם ה'.
  22. שלא לגור מהריגת נביא שקר.
  23. שלא להישבע בשם עבודה זרה.
  24. שלא לעשות אוב.
  25. שלא לעשות ידעוני.
  26. שלא להעביר למולך.
  27. שלא להקים מצבה.
  28. שלא להשתחוות על אבן משכית.
  29. שלא ליטע אשרה.
  30. לאבד עבודה זרה, וכל הנעשה בשבילה.
  31. שלא ליהנות בעבודה זרה ובכל משמשיה.
  32. שלא ליהנות בציפויי נֶעבד.
  33. שלא לכרות ברית לעובדי עבודה זרה.
  34. שלא לחון עליהם.
  35. שלא ישבו בארצנו.
  36. שלא להדמות במנהגם ובמלבושם.
  37. שלא לנחש.
  38. שלא לקסום.
  39. שלא לעונן.
  40. שלא לחבור חבר.
  41. שלא לדרוש אל המתים.
  42. שלא לשאול באוב.
  43. שלא לשאול בידעוני.
  44. שלא לכשף.
  45. שלא להקיף פאת ראש.
  46. שלא להשחית פאת זקן.
  47. שלא יעדה איש עדי אשה.
  48. שלא תעדה אשה עדי איש.
  49. שלא לכתוב קעקע.
  50. שלא להתגודד.
  51. שלא לעשות קרחה על מת.

הרמב"ם מפרש את האיסור "אל תפנו אל האלילים" (ויקרא, י"ט, ד') שיש איסור ללמוד ספרים של עבודה זרה, לשאול מה דרכיה עבודתה, ואף להתבונן בפסלים וצלמיות. (שם ב' ג') איסור נוסף הוא להסית ולהדיח אנשים אחרים לעבוד אלילים. בסוגי העבודות הוא כולל עבודות פולחנות קונקרטיות כמו אוב, ידעוני, כישוף, ניחוש וקסם, מעונן (מלשון עונה) שקובע עיתוי לדברים טובים ורעים (כעין אסטרולוג).

מלבד המצוות הידועות כמו שלא לעשות פסל לעצמו או לאחרים, ולא להשבע בשם אליל, הוא כולל נבואת שקר אף בשם ה', איסור גידוף ה'. בין המצוות שנועדו להלחם בעבודה זרה מונה הרמב"ם שעטנז, גילוח פאת ראש וזקן ולבישת בגדים של המין השני מפני שזו הייתה אופנת כהני עבודת האלילים. לתפיסתו גם איסורי עורלה וכלאיים הם בגלל עניינים הקשורים לעבודה זרה[6]. באיסורים מעשיים הוא מונה איסור להדמות להם בלבוש ומנהגים (איסור הליכה בחוקות הגויים). עשיית קעקוע שמקורו לפי הרמב"ם בכך שעובדי האלילם היו רושמים על עורם שהם משועבדים לפולחנו של אליל מסוים, וגילוח פאות הראש בתער כמנהג כמרי עבודה זרה. וגם איסור עשיית פסלי בצורת אדם, אף שהם נעשים לנוי.

למהות היחסים בין ישראל לעובדי אלילים קיים לתפיסתו איסור כריתת ברית, איסור לתת להם לשבת בארץ ישראל ומחויבות לרדיפתם והשמדתם בתחומי הארץ או להפיכתם לבני נוח. איסור להשביע עובד אלילים באלוהות שהוא מאמין בה. איסור לתת להם מתנות חינם, או לספר בשיבחם ואיסור להשתתף בסעודתם (שם פר' י'), על מנת להרחיק מהם, ולא להיות מושפע מהם ואמונותיהם[7].

את איסור הקְדשִים, יש לראות לא סתם כאיסור זנות "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם" (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוקים י"ח-י"ט). דעה זו מקבלת תימוכין מהפסוק "כי הם עם הזונות יפרדו, ועם הקדשות יזבחו" (הושע, ד', י"ד), שכורך קדשות עם זונות. כך אפשר לראות את איסור בישול גדי בחלב אימו, שמעלה ריח ניחוח מיוחד, כנגד פולחנה של האלה עשתרת, פטרונית הצאן[8], שמובא לה גדי כאות תודה, "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּו." (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ט)[9] ולכן לא מפליא שבשני ציווים אלו, ישנה סמיכות לעבודת בית המקדש היהודי. את האיסור, "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי, אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" (ספר שמות, פרק כ', פסוק כ"ג) אפשר לראות כמאבק בפולחנים כמו בעל פעור, בהם היה גילוי הערווה חלק אינטגרלי. מקום נוסף שמתייחס אל העבודה הזרה הוא הביטוי "שגר אלפיך ועשתרות צאנך", שהוולדות של הבקר והצאן היו מיוחסים בימי קדם לאל שגר ולאלה עשתורת, והפסוק מציין שזהו פועלו של ה'.

עבודת האלילים בארצות המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פגניות
מצבת אבן גיר שבו מתואר המלך מלישיפק הראשון מגיש את בתו לשי לאל נניה. ניתן לראות מעליו יצוגים של סין (אל) אל הירח, שאמאש אל השמש, ואישתר אלת כוכב נוגה. המצבה נלקחה לשושן במאה ה-12 לפני הספירה, כביזת מלחמה.

במקרא מופיעים סיפורים המזכירים מיתוסים פגניים שמהווים לדעת החוקרים[10] שכבה תרבותית קדומה, שהתנ"ך אינו יכול להתעלם ממנה או שהוא מנסה להתפלמס איתה, כמו הסיפור בבראשית (פרק ו') על בני האלוהים - ה"נפילים", הבוחרים להם בנות אדם יפות לפי בחירתם, ומולידים מהן גיבורים ואנשי שם, דבר הגורם להשחתת האנושות ולמבול.[11] וכמו ההתייחסות לתהום ולמפלצות הים המיתולוגיות שעל פי ספר בראשית נבראים בידי אלוהים[12] כהנגדה לתיאורי הבריאה המלחמתיים בתרבויות אחרות, שעל פי ספר ישעיה, מסמלים את הרוע, שה' יילחם בו באחרית הימים וישמידו[13] . וכמו ההתייחסות לשאול בתנ"ך, הקשורה לאל הכנעני מות - שליט המתים, לא רק כמקום הנמצא בתחתיות ארץ, שלתוכו נבלעים נשמות המתים, אלא אף כאל ישות בולענית ורצחנית, שיש לה רצון משל עצמו לבלוע ללא סוף, כל ישות חיה, בדומה לתאוריה בשירה האוגרתית[14].

התנאים הגאוגרפיים בכל ארץ השפיעו לא מעט על עיצוב דמותם של האלים. כך במיתולוגיה הכנענית, בארץ כנען השחונה, מוכת הבצורת וצמאת הגשמים, התפתחה אמונה שבה האל בעל - אל הגשמים והסערות ופטרון החקלאות, שמרווה את פני האדמה, הוכרז על ידי אבי האלים אל (בעלה של אלת האדמה אשרה) לאל השולט, לאחר שניצח את אחיו ים - אל הימים, ועוזריו מפלצות הים, ונמצא בהתמודדות מתמדת עם האל מות - אל המוות שאחראי על הבצורת והעקרות, יורד לשאול במחזוריות, וקם לתחייה שוב ושוב בעזרת אחותו הבתולה, אלת המלחמה - ענת. בסיפור זה, הצליחו הקדמוניים שהיו ברובם עובדי אדמה, לתת הסבר מלא והגיוני למחזוריות האקלימית ולתופעת הבצורת החוזרת ונשנית בארץ כנען, וגם אפשרות לשליטה ולהשפעה עליה, באמצעות פולחן נכון של האלים, שיגביר את כוחם של האלים הטובים, בעל, ענת, אשרה ועשתורת, ויביא לפריחה כלכלית. (ראו גם: עלילות בעל וענת)

לעומת זאת במצרים, מכיוון שהיא ארץ שאיננה תלויה בגשמים אלא בנהר הנילוס, סימלו הגאות והשפל של הנילוס את מותו של אל המתים אוזיריס בידי מתחרו סת - שלעיתים גולם בדמותו של אל הסערות והגשמים בעל, ותחייתו באמצעות אחותו-אשתו איזיס. מוטיב זה של מותו של אל מסוים ותחייתו, מצוי בחלק ניכר מהתרבויות הקדומות החל ממסופוטמיה דרך ארץ כנען ועד מצרים. כמו בתרבות הכנענית את האל החשוב שמומת בידי אל רע, מצילה ומחייה אלה אישה שהיא גם אחותו.

לעיתים אל מסוים תפס מקום מרכזי בעיר מסוימת ונחשב לפטרון המקום, כמו אל הירח ננה השומרי באור כשדים, כמו בעל הדד אל הסערה של העיר אוגרית וכמו השמש שנעבדה בבית שמש[15].

האלילים ופולחניהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

צלמית ברונזה של הבעל, אל הסערה והגשמים, מחשובי האלים הכנענים, שפולחנו התחרה בפולחן האל היהודי. הצלמית מהמאות ה-14 עד ה-12 לפני הספירה, נמצאה בחפירות ראס שומרה היא אוגרית.

אלי כנען וסביבותם ופולחניהם היו רבים ומגוונים, מביניהם ניתן לתאר את אלילי כנען המרכזיים ופולחניהם ובמיוחד בהקשר התנכ"י:

  • אל - ראש הפנתיאון הכנעני שנחשב לבורא העולם קרוי גם "אל-ועליון". הכנענים הקריבו נסכים של ראשית היין והקרבת שה. מכאן הפך איסור יין נסך לדבר חמור. יש המזהים אותו עם האל העליון אותו עבד מלכיצדק מלך שלם.
  • אשרה - אלת האדמה והפריון. לכבודה נטעו עצים, וקיימו יחסי מין טקסיים במקדשים שניבנו לכבודה, כפי שכתוב "ויתץ את בתי הקדשים אשר בבית ה', אשר הנשים ארגות שם בתים לאשרה" (מלכים ב', כ"ג, ז'). בהושע (פרק ד') מתוארת זביחה על ראשי ההרים והקטרה על הגבעות, "תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ". בספר שופטים מסופר כי לעיתים פולחן הבעל והאשרה היה משותף וליד המזבח לבעל היו נוטעים אשרה. "וְהָרַסְתָּ, אֶת-מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, וְאֶת-הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר-עָלָיו, תִּכְרֹת" (שופטים, ו', כ"ה) ולכן כנגד עבודתה נאסרה נטיעת עצים במקדש היהודי - "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ, אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ. (דברים, ט"ז, כ"א). אשרה הייתה זוגתו של אל הכנעני, והיו מבני ישראל שעבדו אותה בשיתוף עם ה'.
  • בעל - אל הסערות, הגשם והחיים. נחשב לאל חשוב מאוד במיוחד בארץ כנען הצחיחה שמשוועת לגשמים. לבעל הוקרבו קורבנות מסוגים שונים. בשעות קשות במיוחד הוקרבו קורבנות אדם, אך לא כדבר שבשגרה. על פי התנ"ך הייתה התגודדות בכלי נשק ושפיכת דם עצמית במטרה לרצותו. היה האל הקשה ביותר שאיתו התמודדו ישראל, מכיוון שהעמיד אתגר גדול לאלוהי ישראל.
  • עשתרת - אלת הפיריון התשוקה והמיניות. זוגתו של בעל. בפולחנה היה מעורב גם בישול גדי בחלב אימו, האכלת יונים וגם יחסי מין פולחניים. בתנ"ך מוזכר שבפולחנה היו עשיית 'כוונים' שהם כנראה צלמיות של כוכב נוגה. נקראת גם "מלכת השמים", ובספר ירמיהו נמצאת טרוניה של אנשים שאומרים שמאז שפסקו לעבוד אותה הם חסרו כל ומתו בחרב וברעב. הצאן מכונה בספר דברים "עַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ"[16] כתזכורת לכך שבני האדם ייחסו את פריון הצאן לאלילה זו.
  • שפש - אלת השמש, "מנורת האלים". בתנ"ך מתוארת עבודתה בהשתחוות לכיוון השמש למזרח. כמו כן מתוארת עבודה פולחנית הקשורה לסוסים ומרכבות שיוחדו לה במסלול מסוים, ואחר כך היו מוקדשים או נזבחים. הקשר בין שמש למרכבת סוסים קיים גם במיתולוגיות נוספות, כמו הליוס - אל השמש הרוכב במרכבה הרתומה לארבעה סוסים אבירים. מתואר בתנ"ך שבפולחן משולב שלה ושל הבעל, מעל המזבחות לבעל, היו צורות של שמשות הקרויות חמנים מלשון חמה. בארכאולוגיה נמצאו פסלי ראשי סוסים הקשורים לעבודתה.
  • ים - אל הים, הנהרות ומקוואות המים, עוזריו הם מפלצות ים איומות ומפחידות. התנ"ך מתפלמס רבות עם האמונה בו. (ישעיהו, כ"ז, א')
  • מות - אל המוות ואדון השאול, שבידו נשמות המתים וממנו בצורת, עקרות ורעב. בנו של אל. נקרא לעיתים בשם הכפול מות-ויגון. בספר איוב (פרק ל"ח, פסוקים ט"ו-י"ז) מוזכרים ביחד אלים אלו, "הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם, וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתּ? הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מות, וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה?". ישנן דעות שהוא מתואר בספר ירמיה: "כִּי עָלָה מות בְּחַלּוֹנֵינוּ, בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ, לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ, בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת:" (ט', כ').
  • כמוש - האל המרכזי של המואבים. כבר במקרא מואב מכונה "עַם כְּמוֹשׁ". (במדבר, כ"א, כ"ט)[17].
  • מילכום (משורש מ.ל.ך.) (ידוע גם בשם המולך) אל העמונים - פולחנו היה בקורבנות שונים, שהמעולה ביותר היה הקרבת תינוקות או העברתם בלהב מדורה. (ראו עבודת המולך).
  • תרפים - אלילי הבית שהיו בצורת ראש אדם, לאחר ההקטרה היה אפשר לדובב אותם ולקבל עתידות. מוזכרים בתנ"ך אצל רחל שגונבת את התרפים מאביה, מיכל בת שאול ששמה אותם במיטתו של דוד להטעות את אויביו, נבוכדנאצר מלך בבל ששואל בהם כדי לבחור בהחלטה אסטרטגית במלחמה,[18]. בזכריה (י', ב') נאמר "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ-אָוֶן", לצד חזיונות וחלומות שוא, כך שניכר בהם שהיו כלי חיזוי. בכמה מקומות ישנו קשר בין האפוד לתרפים, מה שמחזק את ההבנה שהשימוש בהם היה לחיזוי העתיד[19].
  • תמוז - אל צמיחת התבואה הבבלי. שמו נגזר מהיסק והבערה. עבודתו הייתה בכך, שהיו מדליקים בזמן הקיץ, בזמן שכל הצמחייה כמשה, אש בתוך פסלו שהיה ממתכת חלולה ועיניו שעשויות עופרת, היו ניתכות ונוזלות, כדי שיראה שהוא בוכה, והיו מקוננים אז על מות הצמחייה בחודש תמוז החם. הנביא יחזקאל מתאר בחזונו את "הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת, מְבַכּוֹת אֶת-הַתַּמּוּז" בבית המקדש[20].
  • בעל פעור - מלשון פעירה וגילוי הערווה, יש הסוברים כי הייתה כרוך בפולחן עשיית צרכים, יש הסוברים כי היה כרוך בפריעת האחוריים. יש המסבירים עבודה זו במתן כבוד ואידיאליזציה לצרכים טבעיים של האדם.
לעיתים רבות בעמים השכנים נחשב המלך לאל, והפך למושא הפולחן בעצמו, ואף בתנ"ך אפיזודה כזו מתוארת אצל יואש מלך יהודה לאחר מות יהוידע הכהן: "וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ - אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם: וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת" (ספר דברי הימים ב', פרק כ"ד, פסוקים י"ז-י"ח)

בארכאולוגיה המקראית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באלילות נעשה שימוש רב בגופניות ומיניות. פסלים וצלמיות של אלילות בעלות חזה שופע שמסמלות פיריון רווחו מאוד, והיוו חלק מהפולחן הדתי. בתמונה צלמית אישה (או אלילה) מהמאה ה-8 לפנה"ס. אוסף מוזיאון הכט.

במאות רבות מהאתרים שנחפרו בארץ ישראל, נמצאו ממצאים ארכאולוגים רבים הקשורים לפולחני האלילים השונים ושופכים אור עליהם. בין הממצאים הקדומים ביותר לפולחני אלילים, גולגולות מכויירות בטין שכנראה שימשו לפולחן אבות נמצאו במספר אתרים. ביריחו נמצאו עשר גולגולות (מהתקופה הנאוליתית הקדם קראמית א') שכויירו בכישרון רב בטין ונצבעו בצבע הבשר, דבר ששיווה להם חיוניות[21]. גם בביסמון שבעמק החולה נמצאו שתי גולגולות מכוירות (מהתקופה הנאוליתית הקדם קראמית ב'). באכזיב בשכבה מסוף תקופת הברזל (מאה שביעית ושישית לפנה"ס) נמצאו עדויות לפולחן מתים[22].

באתר באשדוד נמצא צלמית עגל ודגם מקדש מוקטן, מתקופת הברונזה התיכונה II. בתל גריסה ליד נחל הירקון נמצאה צלמית ברונזה של האל רשף ובציפורי נמצאה צלמית ברונזה כנענית מאוחרת, של אל יושב ויד ימינו מורמת לברכה, סימן ההיכר של אל ראש הפנתיאון. בתל חצור באחת מהשכבות נמצא צלמית של אל יושב מברונזה. צלמית דומה עשויה ברונזה ומצופה בזהב נמצאה במגידו. מזבח קטורת מאבן גיר נמצא בתל קֶדֶש בין תענך למגידו, ששימש כאתר פולחני. גם בגליל קיים אתר פולחני גדול מאוד בשם קֶדֶש, (10 ק"מ צפון מערב לחצור) ובו נתגלתה מערה פולחנית. מקום פולחן נמצא ב"אתר הפר" בצפון מזרח השומרון מזרחית לעיירה קבטיה, מתחם אליפטי בראש גבעה ובו צלמית של פר מברונזה. בתל תענך נמצא אתר פולחני ובו כן פולחני מהמאה העשירית לפני הספירה שמובלטים בו פרצופים של אנשים. בתל מגדים נמצאה צלמית חרס של עשתורת. בתל דן נמצאה צלמית של אלת המלחמה ענת.

ד"ר יצחק מייטליס מציין כי למעשה אין כמעט אתר מתקופת בית ראשון שלא התגלתה בו צלמית כלשהי[23]. הצלמיות הנפוצות היו ראשי סוסים הקשורים לפולחן השמש, דמויות נשים וצלמיות מצריות ופיניקיות. בחלק ניכר מהפעמים פולחן האלילים הצטרף לפולחנו של ה', כפי שניכר בסיפור של אליהו, שתובע מהעם לא לפסוח על שתי הסעיפים. עדויות ייחודיות לכך נמצאו בכתובות מכונתילת עג'רוד מסוף המאה התשיעית לפנה"ס שבהם הוזכר ה' עם אשרתו, בפולחן משותף שבו נעבדו ה' ואשרה. פולחן משותף שסביר להניח שהתקיים במקומות רבים.

שרידי מקדשים כנענים נוספים נמצאו במקומות הבאים: יפו, תל חצור, תל כיתן, תל לכיש, בית אל, תל מבורך (גדתו הדרומית של נחל התנינים), תל מגידו (מספר רב של מקדשים בשכבות שונות) תל מקנה, תל אבו הואם (דרומית לקישון מתקופת הברונזה המאוחרת), אשקלון ("מקדש עגל הכסף"), אשדוד בית שאן (סדרת מקדשים בשכבות שונות), ועוד. במצפה ימים בדרום הר מירון נמצא מקדש מהתקופה הפרסית. באשקלון נחפרו יותר מ-800 קברי כלבים מהתקופה הפרסית. קבורתם הקפדנית מעידה כי נחשבו לחיות מקודשות. צלמיות של חיות שונות כמו עגלים, פרים (תל שבע, אתר הפר, חצור), ואף חתול (אכזיב) נמצאו באתרים שונים ומעידים על פולחניהם.

בשני אתרים בנגב נמצא עדות למאבק בפולחן האלילים. בערד ובתל שבע. בערד נתגלה מקדש שכוסה ונקבר בימי בית ראשון (כנראה בידי יאשיהו המלך). ואילו בתל שבע נמצא מזבח בנוי אבני גזית, שאבניו פורקו ושולבו בקירות המקום (כנראה בידי חזקיהו המלך). מזבח דומה נמצא גם בתל דן, וקושר למקדש בתל שבע. בשני המקומות נמצאו תבליטי נחש, דבר המחזק את ההשערה שמדובר בעבודת אלילים. בתל שבע נמצאו גם שבע צלמיות של אלות מצריות וצלמית של השור אפיס - אל הפוריות המצרי.

עבודה זרה בסיפורי המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפורי התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחושתן - נחש הנחושת שבאמצעותו ריפא משה את ישראל. כנסיית סן אטיין במקנהיים, צרפת.

אברהם אבינו נחשב במסורת היהודית למונותאיסט הראשון שמחדש בעולם האלילי את הקריאה בשם ה', דבר שלפי המדרש הכריח אותו לגלות ממקום הולדתו באור כשדים לארץ כנען. את האמונה הזו באל אחד מופשט, ניסה להנחיל לבניו אחריו ולסביבה הקרובה לו, גם באמצעות בניין מזבחות לה', לא תמיד בהצלחה יתרה. בין היתר ניסה להלחם בקורבנות אדם, שהיוו שיאים פולחניים בכמה מהעבודות, ובהקשר הזה יש חוקרים שראו בעקבות פרשנות חז"ל[24] את עקדת יצחק, כסיפור שמטרתו לגרום לדה-לגיטימציה לקורבנות אדם, באופן שהאל מראה שעל אף שיש למאמינים בו נכונות מוחלטת להקרבת הבן, כדרכם של עובדי אלילים, אין הוא מוכן לקבל קורבן שכזה.

לפי המסופר בתנ"ך היו נשים ישראליות חשובות שהיו להם תרפים[25] יעקב מבקש מבני משפחתו שיפטרו מאלוהי הנכר וקובר אותם תחת האלה אשר בשכם[26]. לפי המסורת היהודית עם ישראל עבד את עגל הזהב מיד לאחר מעמד הר סיני ומתן תורה, בזמן שמשה רבנו בושש לרדת מהר סיני, כאשר אהרון - הכהן הגדול הוא זה שיוצר בעבורם את העגל מתכשיטי הזהב שלהם. רבים מפרשני המקרא וההוגים היהודים התחבטו בשאלה הזו, כיצד ייתכן שהדבר קורה בסמיכות למעמד נורא הוד שכזה. בפשטות ניתן להסביר כי ישראל שנדרשו בבת אחת לעבור מתפיסה תרבותית של מצרים לתפיסה אחרת התקשו בכך.

לפני הכניסה לארץ כנען, בנות מואב מתחברות אל ישראל בעצתו של הנביא בלעם בן בעור כדי לדלדל את כוחם הרוחני, ולנסות למשוך אותם מהתרבות המונותיאסטית לתרבות המואבית החושנית והתוססת: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן" (במדבר, כ"ה, א'-ב'). בנות מואב גורמות לעם ישראל לעבוד לאלילם בעל פעור באמצעות יחסי מין פולחניים ואכילת זבחים. כתוצאה מחטא זה נהרגים במגפה 24,000 איש מישראל עד שפנחס בן אלעזר הרג אדם שעשה זאת מול כולם בהתרסה כנגד משה ואלהים.

את קריעת ים סוף ובקיעת מי הירדן, ניתן לראות לא רק כניסיון לעבור מכשול פיזי, שכן היה ניתן לעקוף את ים סוף, וליצור גשר מעל הירדן, אלא כניסיון להלחם כנגד אל הים פטרון הימים והנהרות, שנחשב לאחד האלים הדמונים והמפחידים ביותר, לשבור את כוחו והשפעתו המנטלית, ולהראות לעם ישראל שאינם צריכים להתיירא מהכח הדמוני שלו וממפלצותיו. כך בכניסה לארץ, במלחמת יהושע כנגד האמורי, את השליטה בשמש ובירח "שֶׁמֶשׁ בְּגִבעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן:" (יהושע, י', י"ב) אפשר להבין לא רק כמהלך טקטי פרגמטי, אלא גם כלוחמה פסיכולוגית בהקשר של המלחמה הרוחנית כנגד אלי השמש והירח הכנענים, במטרה לגלות את עליונותו של אלוהי ישראל וניצחונו עליהם. ולכן לא במקרה האל בדבריו של הנביא, דואג לחבר את כל התופעות הללו ביחד ולומר שהם ממנו: "כֹּה אָמַר ה': נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ:" (ירמיה, ל"א, ל"ד)

בתקופות השופטים והמלכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כניסת ישראל לארץ, בתקופת השופטים מסופר כי כאשר ישראל סוטים מעבודת האל, הם עובדים בעיקר בשלושה פולחנים שונים: אשרות, בעלים, ועשתורות. המשותף לאלים אלו הוא סמליותם בתחומים כלכליים: חקלאות, פיריון והצמיחה, שחשובים כל כך בארץ סְפָר המדבר. בתקופת השופטים מסופר כי גדעון השופט כהקדמה לניצחונותיו קיבל ציווי מה' להרוס את מזבח הבעל של אביו ולכרות את עץ האשרה שהיה נטוע לידו ולהקריב לה' את הפר המקודש לבעל. אנשי המקום שראו במעשיו חילול הקודש ביקשו להורגו, והוא קיבל את הכינוי ירובעל בשל מעשהו[27].

עליית שמואל מלווה במשבר של שבי ארון הקודש ומות הכהנים, בעקבות זלזולם בעבודת המשכן וקיום יחסי מין שהיו אולי פולחניים: "וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֹוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל, וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבֻן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד." (שמואל א', ב', כ"ב) בתגובה שמואל גורם לישראל להתנער מהפולחנים הזרים, וממליך את שאול המתואר כמי ש"הסיר" את האובות והידעונים וכמעט כילה אותם, כפי שעולה מדבריה של בעלת האוב[28]. דוד ממשיך מגמה זו ביתר שאת, וקורא במעמדות שונים לדבוק בה' אלוהי ישראל, וכנראה שהעבודה הזרה בתקופה זו מועטת או נמצאת במחתרת. דווקא בתקופת תור הזהב של עם ישראל, בהיעדר מלחמות, בנו שלמה המלך, אשר בנה בית המקדש ונחשב לחכם מכל אדם, חטא בליברליות יתרה כלפי העבודה הזרה, כפי המסופר: "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן: וְכֵן עָשָׂה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן." (מלכים א', י"א) מעשיו של שלמה גרמו על פי ספר מלכים לאיבוד ממלכתו ולפילוג. נכדו אסא מסיר את פולחני האלילים באופן חלקי.

פסל אשורי מתקופת המלך סרגון השני - מחריב ממלכת ישראל - שנמצא בח'רסאבאד. פר מכונף בעל פני אדם. מיזוג של דמויות אדם ובעלי חיים, היה מקובל גם בתרבות המצרית.

מאוחר יותר בממלכת ישראל, איזבל אשת אחאב, מלכה דומיננטית ובת מלך צידון, מנסה להחדיר בישראל את פולחן הבעל הצידוני בחוזק יד ובקנאות. לשם השגת מטרה זו היא לא מהססת להפעיל אמצעים צבאיים ולחסל את רוב נביאי ה' הנותרים, שחיו במערות בהיחבא. על רקע פעולות אלו יש לראות את מעשיהם של אליהו ויהוא, שמחזירים מלחמה שערה וטובחים בנביאי הבעל עד כלותם. זכורות במיוחד אמירותיו של אליהו במעמד ההתנצחות מול נביאי הבעל בהר הכרמל נגד העבודה בשיתוף: "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים?" (מלכים א', י"ח פסוק כ"א), וכן היחס המלגלג שלו על הבעל כשייחס לו תכונות אנושיות נמוכות על מנת להבהיר את היחס הנכון לאל שקר: "ויהי בצהריים ויהתל בהם אליהו, ויאמר קראו בקול גדול, כי (שהרי) אלוהים הוא, כי שיח וכי שיג לו, וכי דרך (צרכים) לו, אולי ישן הוא וייקץ" (מלכים א', י"ח פסוק כ"ז).

חזקיהו המלך, שנחשב לאחד המלכים הצדיקים, משלים את פעילותו של אסא ואף מכתת והורס את נחושתן, נחש הנחושת של משה ששימש כאובייקט פולחני[29]. בניגוד מוחלט אליו, בנו מנשה המלך, היה הקיצוני ביותר מבין המלכים עובדי האלילים, ונאמר שלא רק עבד כמעט את כל האלילים האפשריים והעביר את בנו באש, אלא אף הכניסם לתוך בית המקדש ובמיוחד את פסל אשרה[30], אולי כהתרסה על האיסור "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ, אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ". (דברים, ט"ז, כ"א). אמנם על נכדו יאשיהו המלך מסופר שבשנה העשירית למלכותו גילה ספר תורה, ובעקבות גילוי דת ישראל הרס את כל פולחני האלילים. בדרך אגב, כוללים פסוקים אלו תיאור של צורות הפולחן שהיו נהוגות מתקופת סבו מנשה ועד תקופתו:

וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית ה', אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה...וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ, מִבֹּא בֵית ה' אֶל לִשְׁכַּת נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים, וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ...וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית, אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ, וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם.

סמוך לחורבן בית המקדש הראשון, נגלה לנביא יחזקאל חיזיון שבו שבעים איש מזקני ישראל מעלים מנחת קטורת בבית המקדש לתבניות רמשים, בהמות ושקצים, נשים מבכות את האליל תמוז, ועשרים וחמישה איש משתחווים בין פתח ההיכל למזבח לכיוון השמש במזרח, כאשר אחוריהם מופנים להיכל[31]. עוד מתוארת בספר ישעיהו[32] שחיטת ילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים, ובספר הושע[33] מתוארת התערבבות בנות ישראל עם קדשות ועם פולחנן באופן שהפך לנורמה.

על פי תיאורי התנ"ך, אלוהי ישראל הפסיד במערכה בינו לבין האלילים. עם ישראל לא שמר לו אמונים ולכן נאלץ להחריב את בית המקדש בידי נבוכדנאצר מלך בבל ולהוציא את עמו לגלות, שהתפרשה על ידי עמים עובדי אלילים, ובמיוחד על ידי כובשי ירושלים, כהפסד מוחץ של אלוהי ישראל. עם זאת, ה' מבטיח שלעתיד לבוא ישכחו ויוסרו שמות הבעלים בעם ישראל, על מצילות הסוס ששימש לפולחן אל השמש, במקום צורותיו של השמש יהיה חקוק "קודש לה'", וברית חדשה תהיה כרותה בינו לבין ישראל תחת הברית הישנה שהופרה ונשברה.

בימי בית שני ותקופת המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צידון, 350 לפנה"ס. האלים האולימפיים היו הליבה הדתית בתרבות ההלניסטית, דבר שעם ישראל לא יכול היה לקבל, ונלחם נגד כפייתו בגזירות השמד שהטיל אנטיוכוס ובגזירות השמד שהטיל אדריאנוס.
מס יהודי הוטל על ידי הקיסר אספסיאנוס אחרי דיכוי המרד הגדול, כתחליף למחצית השקל שהיהודים תרמו לבית המקדש. המס הועלה למקדש יופיטר שברומא כדי להדגים את ניצחון אלוהי הרומאים על אלוהי ישראל. בתמונה מטבע של הקיסר נרווה עם הכיתוב "בוטלה אכזריות גביית המס היהודי".
דמותו של הליוס אל השמש על מרכבתו הרתומה לארבעה סוסים, במרכז הפסיפס בבית הכנסת בבית אלפא. לדעת החוקרים הדבר מעיד כי דמותו הפסיקה לשאת את משמעותה המקורית והפכה לחלק מן הדגם המקובל של תיאור גלגל המזלות.

בימי בית שני עבודת האלילים כבר לא רווחה בעם ישראל כתופעה רחבת הקף, אף שישראל שהו בסביבות אליליות כמו בבל, פרס, ותחת מלכויות אליליות כמו יוון ורומא. נראה שהלקח של חורבן בית ראשון הופנם, וישראל הצליחו להימנע מלהגרר אחרי תרבויות העבודה זרה שרווחו במזרח התיכון. הדבר ניכר גם בתלמוד, בעוד שאת חורבן בית ראשון הוא תולה בין היתר בעבודת אלילים, חורבנו של בית שני נתלה בשנאה פנימית ובחוסר תבונה פוליטית (גיטין נ"ו-נ"ז). גם דברי הגדה של פסח המיוסדים על דברי רב במסכת פסחים (דף קטז ע"א) "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" מעידים על מגמה זו. על פי חז"ל העניין והחשק לעבודת אלילים התבטל, מפני שעזרא הסופר ואנשי סיעתו התפללו וביקשו מאלוהים לבטל אותו, והוא נענה לתפילתם. כאשר הוא חוסל, חז"ל מתארים אותו באופן דרמטי, בדמות גור אריות מאש, שנראה יוצא מבית קודש הקודשים (בבלי, יומא ס"ט ע"ב). יש לציין שביטול יצר העבודה הזרה ביטל גם את הכוח החיובי שנלווה לו, ולכן בדיוק באותה תקופה בטלה הנבואה.

אף שהיום לא ברור מה סוד קסמה של העבודה הזרה, היה בה משהו מגרה ומושך, שעם ישראל ניסה להתמודד אתו מאז ימי האבות ועד סוף ימי הבית הראשון ולרוב ללא הצלחה יתרה. על קסמה של עבודת אלילים שכבר לא היה ברור בתקופת האמוראים אפשר לעמוד מאגדה תלמודית המספרת שמנשה מלך יהודה, בא בחלום הלילה לרב אשי, מראשי הדור השישי של אמוראי בבל, שזלזל בו בעת הלימוד וקרא לו בגנאי "חבירנו", והראה לרב אשי שהוא בקי בתורה לא פחות ממנו, והוסיף ואמר לו שאם רב אשי היה חי בתקופתו, הוא היה מפשיל את שיפולי גלימתו ורץ לעבודה זרה בשל התאווה שהייתה קיימת בעניין[34].

במאות השנים של חסות תחת שלטון האימפריה הפרסית שהייתה סובלנית במיוחד, ליהודים התאפשר לעבוד את אלוהיהם כרצונם. גם בתחילת התקופה ההלניסטית החל מ-332 לפנה"ס השליטים איפשרו ליהודים אוטונמיה וחיים על פי "חוקי האבות". ב־198 לפנה"ס אנטיוכוס השלישי העניק ליהודים מגילת זכויות חשובה, שהעניקה ליהודים מידה רבה של אוטונומיה, וחיזקה את מוסד הכהונה. רק בשנת 167 לפנה"ס הטיל אנטיוכוס הרביעי ("אפיפנס") גזרות שמד על יהודה. גזירות אלו היוו את המניע המיידי לפרוץ מרד החשמונאים. במובן עמוק יותר, הייתה זו ההתנגשות הראשונה בהיסטוריה בין דת מונותיאיסטית לבין דת של עבודת אלילים. בין הגזרות היו לטמא את מקדש על ידי בניית מזבחות עבודה זרה במקדש והקרבת חיות טמאות. על פי ספר מקבים ב', המלך דרש לטמא את המקדש ולקרוא אותו על שם זאוס האולימפי. היהודים הוכרחו להשתתף בתהלוכות של האל דיוניסוס. גזרות אנטיוכוס הן תופעה יוצאת דופן בעולם העתיק, שכן השלטון הפוליתאיסטי היה סובלני בדרך כלל ביחסו לאלים ולדתות אחרות.

יהודים רבים נכנעו לגזירות, וקדמה לכך תופעה של התיוונות, במיוחד בחוגים האריסטוקרטים של העם. ואולם, המקורות מתארים גל של התנגדות עממית מצד היהודים, התנגדות שזכתה לצעדי ענישה ונקמה אכזריים מצד השלטון הסלאוקי. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות תרבות המערב שבה הופיעו תופעות רחבות היקף של מרטיריות, שלאחר מכן זכו לכינוי קידוש השם ביהדות. יחד עם תופעות אלו, של נכונות למות ולא להיכנע לגזירות, החלה גם התנגדות מזוינת שהלכה והתרחבה, עד שהפכה למרד החשמונאים.

התערבות גוברת והולכת בענייניה הפנימיים של ממלכת יהודה מצדה של האימפריה הרומית הביאו לכיבוש הממלכה על ידי פומפיוס בשנת 63 לפנה"ס. לאחר בואו של פומפיוס עדיין הייתה מידה מסוימת של עצמאות. באופן כללי הרומאים היו סובלנים ואיפשרו ליהודים לעבוד את אלוהיהם כרצונם ולא כפו עליהם עבודת אלילים. אף שהיו עימותים לא מעטים בין הלניסטים ליהודים, במקומות שונים בארץ. תקרית חמורה ויוצאת דופן הייתה ניסיונו של הקיסר קליגולה להציב את פסליו בארץ ולעודד את פולחנו כאל. תקרית זו כמעט הביאה למרידה כללית, כאשר כוח צבאי גדול נחת בעכו, אך רציחתו של הקיסר המטורף הרגיעה את הרוחות.

בשנת 117 מת הקיסר טראיאנוס שנוא היהודים, ואשר בימיו התמרדו היהודים באימפריה כולה, ובמקומו עלה לשלטון ברומא הקיסר אדריאנוס ההלניסטי, שהתקבל על ידי היהודים בעין יפה. אדריאנוס אף דיבר בתחילה על בנייתה מחדש של ירושלים, ועודד את כיסופי הגאולה שפיכו בלב העם, לבנות מחדש את בית המקדש. אך תקוות אלו נכזבו לאחר שהקיסר שינה את עמדתו, והחליט בנייתה המחודשת של ירושלים כעיר הלניסטית אלילית, בשם איליה קפיטולינה. על הר הבית הוקם מקדש לאל יופיטר (או זאוס), ועל הגולגולתא, הוקם מקדש לאלה אפרודיטה. דבר שחילל את קודשי ישראל, זעזע עמוקות את העם, וגרר התקוממות רחבת היקף ומאוחדת, שהונהג שני מנהיגים כריזמטיים, איש הצבא בר כוכבא, והמנהיג הדתי התנא רבי עקיבא בן יוסף. בעקבות כישלון המרד, נגזרו גזירות השמד של אדריאנוס במטרה לשרש ולעקור את הדת היהודית, לפחות מארץ ישראל, ולנתק את הזיקה של יהודים לארץ ישראל. שעה זו הייתה שעת סכנה ליהדות שכונתה בפי חז"ל "דורו של שמד", שמא יהפך הגלגל, והאלילות תשוב לשלוט בעולם.

התוספתא מתעדת דו-שיח מעניין שהתנהל בין חכמי ישראל לחכמי רומי:

"שאלו פילוסופין את הזקנים ברומי: אם אין רצונו בעבודת כוכבים, מפני מה אינו מבטלה?
אמרו להן: אילו לדבר שאין העולם צורך בהן היו עובדין - היה מבטלו.
הרי הן עובדין לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות. יאבד עולמו מפני השוטים?
אלא הנח לעולם שינהג כמנהגו, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין." (תוספתא, עבודה זרה ז' ג')

שתיים מהמרידות הגדולות של ישראל בבית שני, מרד החשמונאים ומרד בר כוכבא, נבעו מניסיון של השלטון לכפות על היהודים אלילות, והעידו על כך שאין בקרב המון העם אחיזה לאלילות. עם זאת נותרו בארץ עקבות של עבודת אלילים במקומות שונים שנים רבות. כך למשל אתר אלוני ממרא צפונית לחברון, הפך לאתר פאגני מרכזי (כנראה לרומאים), שבו נערכו החגיגות השנתיות לכבוד האלים. הקיסר קונסטנטינוס שביקש למגר תופעה זו, בנה במקום כנסייה במאה הרביעית לספירה[35].

יש הקושרים את היעלמות עבודת האלילים להפסקתה של הנבואה. לטענתם העדר הנוכחות של האלוהים באופן מוחשי בחייהם של בני האדם, גם גרם לכך שהחשק לפולחן אלילי התמעט אף הוא[36]. הרב יואל בן נון סובר כי כאשר תחזור הנבואה לעולם, הפולחנים האליליים יחזרו אף הם.[דרוש מקור]

היחס לנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של ישו בכנסייה קתולית בארצות הברית. במרכז הפולמוס שבין היהדות לנצרות עומדת האמונה כי ישו הוא הישות השנייה בשילוש הקדוש והתגלמות האל המופשט עלי אדמות.
חריתה של מדוזה היוונית באבן בזלת התגלתה בבית הכנסת בכורזים. יש חוקרים הסוברים כי היהדות באותה תקופה ניסתה ליצור קואליציה עם התרבות הרומאית כנגד הנצרות שאיימה על שתיהן.

הנצרות צמחה מתוך היהדות ונושאי דגלה הראשונים היו יהודים לכל דבר ועניין. יחד עם זאת אמונות יסוד של הנצרות, כמו השילוש הקדוש והאמונה שישו הוא התגלמות האל, גרמו ליהדות להגדיר את הנצרות כעבודה זרה. בהמשך, עם התפתחות הנצרות והקמת הכנסיות, היחס הוותרני של הנצרות הקתולית ושל זרמים נוספים בנצרות כלפי צלמים בכנסיות, היה דבר נוסף שהיהדות לא יכלה לקבל.

הרמב"ם בעקבותיו של רס"ג, מסכם את התפיסה הבסיסית בעניין:

" ודע, שזו האומה הנוצרית הטוענים טענת המשיח לכל שינויי כיתותיהם, כולם עובדי עבודה זרה." (רמב"ם, פירוש המשנה, עבודה זרה א,ג:)
"הנוצריים עובדי עבודה זרה הן, ויום ראשון יום אידם הוא." (משנה תורה, הלכות עבודה זרה פרק ט' ד')

מצד שני רבנו תם סבר כי בני נוח לא הוזהרו על עבודת האל בשיתוף, ולכן דת כזו איננה בגדר של עבודת אלילים[37]. בהמשך למגמה זו, גם מנחם המאירי מסווג את הנוצרים, וקל וחומר את המוסלמים, כ"אומות הגדורות בדרכי הדתות" שאינם נחשבים כלל לעובדי עבודה זרה, ולכן הדינים המתייחסים לעכו"ם כמו שאילת שלום, יין נסך, מכירת בתים, מסחר איתם סמוך לימי חגם והשבת אבידה, אינם חלים עליהם ובלשונו:

"ומכל מקום אומות הגדורות בדרכי הדתות, ומאמינים במציאותו יתברך, לאחדותו ויכלתו, אף על פי שמשתבשין בקצת דברים לפי אמונתנו, אין להם מקום בדברים אלו [ההרחקה מהם]".
"הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלוהות על איזה צד שיהיה, אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו, אינו בכלל זה. אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו, אף באבידה ואף בטעות ולכל שאר הדברים". (בית הבחירה, למסכת עבודה זרה)

היו שביקרו את המאירי על עמדותיו, אך הרב חיים דוד הלוי צידד בעת החדשה בעמדתו של המאירי כנגד מבקריו, והוסיף שגם רבינו עובדיה מברטנורא[38] סבר כמאירי.

אף שהראי"ה קוק מתפלמס בכתביו עם הנצרות מבחינה תאולוגית, הלכה למעשה אף הוא סבר כמאירי, "העיקר הוא כדעת המאירי, שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחברו, הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם." (הראי"ה קוק - אגרות הראי"ה א' עמ' צ"ט, אגרת פ"ט)

ובעקבותיו הלך גם הרב יצחק הרצוג: "...הרי לנו שני עמודי התורה הללו: הראב"ד ומרן בעל השולחן ערוך ז"ל, מסכימים לדעה אחת שנוכרי שאינו עובד עבודה זרה, אעפ"י שלא קיבל בפני בי"ד של ישראל, אין למנוע ממנו הישיבה בארץ ישראל. חוץ מזה כבר הכריע קודמי ז"ל (הראי"ה קוק) שאומה שלמה שקיבלה עליה שבע מצוות, גם בזמן הזה, יש להם דין גרים-תושבים...והנה הנוצרים בעצמם מחזיקים את עצמם בתור מאמינים באחדות הבורא, אבל השכל שלנו אינו תופס איך הם ממזגים את האמונה באחדות הבורא עם אמונת השילוש, ואולם אין להכחיש שיש להם מושג של בורא עולם ומשגיח אלא שהמושג הזה אינו צרוף... ולפי זה יצאו מכלל עובדי עבודה זרה, וכל מה שנאמר על המוסלמים סובב גם עליהם...". ("זכויות המיעוטים לפי ההלכה", תחומין ב', תשמ"ב.)

מכיוון שהאמונה בישו כאל ולא כנביא וחלוקת האל לשלשה חלקים, היא בעיקרה בעיה הקיימת בנצרות, יש הסוברים שהזרמים שכופרים בשילוש, או באמונה בישו כאל, אינם בגדר עובדי עבודה זרה, אף לשיטת הרמב"ם. ישנם המרחיקים לכת וטוענים כי אלו שרק מחזיקים בתפיסה תאולוגית שאין בצידה עבודה פולחנית של ממש, אף הם לא יכללו בגדר של עבודה זרה.[39]

היחס לאסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוחמד ליד הכעבה. האסלאם משמר שני כללים בכל ציור של קדוש מוסלמי: 1. לא יהיה דיוקן לפניו 2. ראשו, או כולו, יהיה עטוף בלהבת אש, או אור. הכלל הראשון נגזר מהדיבר השני בתורה של איסור עשיית תמונה, והאסלאם שימר את האיסור רק ביחס לציורי הדמויות הקדושות שלו, על מנת שהמאמינים לא 'יאלילו' את הציור עצמו

במאה השביעית נוסדה במזרח התיכון במדבריות ערב דת נוספת, האסלאם. תפיסת האלוהות באסלאם מופיעה בקוראן ב"סורת אל-אח'לאץ" האומרת באופן פולמוסי כלפי הנצרות, "האל אחד, האל נצחי, לא נולד ולא הוליד, ואין דומה לו". בדומה ליהדות זוהי תפיסה מונותאיסטית מופשטת שעל פיה הישות האלוהית היא אחת, איננה מוגבלת בזמן, במקום או בגוף ואינה נחלקת.

האיסור החמור שקיים באסלאם על כל צלם ותמונה, מחמיר לעיתים אף יותר מהגישה הרווחת ביהדות. ולכן הגישה הקלאסית ביהדות אינה רואה באסלאם עבודת אלילים, אלא כדרך לגיטימית לגויים לעבוד את ה'. וכדברי הרמב"ם:

"אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם. והם מייחדים לאל יתעלה ייחוד כראוי..." (תשובות הרמב"ם, פריימן, הוצאת "מקיצי נרדמים", התרצ"ד, סימן שסט)

וכך פסק להלכה בספר משנה תורה (הלכות מאכלות אסורות פי"א ה"ז):

"וכן כל גוי שאינו עובד עבודה זרה, כגון אלו הישמעאליים - יינן אסור בשתייה, ומותר בהניה; וכן הורו כל הגאונים. אבל הנוצריים - עובדי עבודה זרה הן, וסתם יינם אסור בהניה"

הרמב"ם עוד מוסיף שאף שהמנהגים של כריעה, זריקת אבנים, פריעת הראש ואי לבישת בגד תפור מקורם בהתאמה בעבודות אלילים של בעל פעור, מרקוליס וכמוש, מכיוון שכיום הם נותנים נימוקים אחרים לדבר, אין בהם עבודת אלילים, והדבר מסור לליבו ולכוונותיו של האדם, כאשר הוא מבצע מעשים אלו.[40].

בעקבות דברי הרמב"ם והמאירי פסקו הרב חיים דוד הלוי[41] והרב עובדיה יוסף[42] שמותר ליהודי להיכנס למסגד, ואף מותר לו להתפלל שם תפילה יהודית.

מאידך, הרב אליעזר ולדנברג פסק על פי דברי הר"ן, שיש למסגד דין של בית עבודה זרה, וישנו איסור להיכנס אליו.

שרידים בתרבות היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שהתרבות האלילית נשכחה בחלקים גדולים של העולם, עדיין קיימות שאריות פגניות לא מעטות בתרבות העכשווית, במנהגים ובשפה. במיוחד ניכר רישומם של שמות אלים אף בתרבויות המונותיאסטיות השונות. שמות חודשים עבריים מסוימים כתמוז, אדר (ולחלק מהדעות גם אלול), כמו גם שמות גיבורים יהודיים כמו מרדכי (מורדוך) ואסתר (עשתר) ועוד, הם למעשה שמות של אלים של אותה תקופה. יש שטענו שהשם "אלוהים" ברבים הוא שריד לתקופה הפגנית, אך גם ניתן להסביר זאת כתופעה לשונית של "ריבוי של כבוד", שמתרחשת לאו דווקא ביחס לאלהות (לדוגמה: "אני הבעלים של רכב זה")[43]. בשפה העברית, שקרובה לניבים כנעניים אחרים, מוטמעים שמות אלים רבים מהפנתיאון הכנעני וביניהם: אל, שחר, שלם, מות, ים, בעל, רשף, עשרת, כושר, חורון, ענת, וסער, אך לפחות בחלקם ככל הנראה שם האל נבע מהמקור הפרוטו־שמי לדבר שייחד אותו, ולא ששם הדבר נבע מכינוי האל[44].

הראי"ה קוק סובר שעצם ההתייחסות אל אלוהים כאל ישות מאיימת, אכזרית, רעה וקשה, יש בה מצללי העבר של האלילות (אורות התחיה א'). כמו גם התפיסה שאפשר להגדיר את מהותו של אלוהים, תפיסה המוגדרת על ידו כ'אלילות רוחנית'. רעה חולה נוספת לדעתו היא שהמחשבה האלוהית קבועה בצורה מיוחדת וידועה אצל בני אדם, והיא למעשה ניצוץ מהפגם של עשיית פסל, שמעכבת את ההתפתחות הרוחנית של האדם[45].

גם כיום ישנן בחברה היהודית תופעות רבות שיש הקושרים אותן אל אלילות בצורה כזו או אחרת. כמו "קריאת העתיד" באמצעות ניחוש בקפה, קריאה בקלפים, ואסטרולוגיה שבה מנסים לנחש את העתיד על פי מצב הכוכבים באופן פסבדו-מדעי. תקשור עם ישויות שונות, וסיאנסים שבהם מנסים לתקשר עם נשמות המתים באמצעות מדיום, כדי לדעת דברים נסתרים או להתפתח רוחנית. התבטלות והשתעבדות לבני אדם כריזמתיים בפולחני אישיות שונים, ועד תופעה של "עבודת כוכבי" קולנוע וזמר, והערצת אלילי נוער. ושימוש בקמיעות לצורך הגנה או ריפוי.

אף שחלק מהתופעות לא נכללות בצורה רשמית של עבודה זרה, הם יכולים להיות קרובים במהותם לעניין: אי יכולת של האדם לעמוד על רגליו, להסתמך על עצמו ושכלו הישר, ולקחת אחריות על חייו, אלא לנסות להיעזר בכוחות מאגיים ומסטיים באופן מלאכותי, כאשר הוא מעניק באופן שקרי לדבר מסוים עוצמה גדולה ויכולת על-טבעית. חלק מהתופעות שדוגלות בגורל, סותרות את תפיסת הבחירה החופשית של האדם שהיא מוסד יסוד ביהדות.[דרוש מקור: כל הקטע חייב להופיע עם מקור]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם, הַנַּח-לוֹ. - כן יקראו העכו"ם, על כי המה מעציבים לב עובדיהם קוראים להם ואינם עונים" (מצודות ציון -על הושע, ד', י"ז וכן בספר שמואל א', פרק ל"א, פסוק ט')
  2. ^ "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' וְהַאֲבַדְתִּי גִלּוּלִים וְהִשְׁבַּתִּי אֱלִילִים מִנֹּף..." (יחזקאל, ל', י"ג) "שהיו מוסרחים ומאוסין כגלל" רש"י על דברים, כ"ט, ט"ז.
  3. ^ מורה נבוכים, חלק א', פרק ל"ו
  4. ^ מורה נבוכים, חלק ג', פרק כ"ט
  5. ^ הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים הקדמה
  6. ^ מורה נבוכים, חלק ג', פרק ל"ז
  7. ^ "וקרא לך, ואכלת מזבחו. ולקחת מבנותיו, לבניך; וזנו בנותיו, אחרי אלוהיהן, והזנו את בניך" (שמות, ל"ד, ט"ו-ט"ז). (שם פרק ט' י"ז)
  8. ^ מכאן קיים במקרא הביטוי "עשתרות צאנך"
  9. ^ "אשר לאיסור בשר בחלב, עם שהוא מזון גס מאוד בלי ספק וגורם להתמלאות רבה, לא בלתי-סביר בעיני שהיה לעבודה זרה צד בזאת. אולי היו אוכלים כך בפולחן מפולחניה או בחג מחגיהם." (רמב"ם מורה נבוכים, חלק השלישי, - פרק מ"ח, מהדורת שוורץ). "רמז למנהג כנעני של בישול בחלב: 'טבח גדי בחלב, טלה בחמאה' [לוח אוגריתי ש"ש שורה 14]. המדובר כנראה בטקס פולחני שהיה מכוון למשוך את בכרת הפריון לאדמה" (מ.ד. קאסוטו "האלה ענת", עמ' 40)
  10. ^ "והנה היא מתבארת יפה אם מניחים שהספרות המקראית לא הייתה אלא המשך של הספרות הכנענית שקדמה לה בזמן" (מ. ד. קאסוטו, האלה ענת עמ' 20.) "לא כהרף עין ולא על נקלה ניתק ישראל מהמורשת האלילית העתיקה שהייתה קרקע גידולו". (יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, עמ' 17) וראו כל הפרק "מבוא, או מתי נבראו התנינים הגדולים?" עמ' 15-26.
  11. ^ מיתוס זה ממשיך בתהילים, על בני העליון שנופלים. "אַנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם, וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם: אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן, וּכְאַחַד הַשָֹּרִים תִּפֹּלוּ:" (תהילים, פ"ב, ו'-ז'). תופעת בני האלוהים מוזכרת פעמים נוספות, כמו בספר איוב, שם מסופר על בני האלוהים המתייצבים בפמליה של מעלה ביחד עם השטן, אצל ה', (פרק א', פסוק ו') ועל הרעתם בבוקר, "בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים:" (שם פרק ל"ח, פסוק ז'). בין הפרשנים היו שניסו לזהות את בני האלוהים עם מלאכים, בני מלכים, דיינים, ואף בני ישראל. בבראשית רבה אף כתוב כי רשב"י היה מקלל את כל מי שהיה מפרש מושג זה כפשוטו. וכבר העיר קאסוטו כי כל הפירושים שרואים בבני האלוהים בני אדם אינם מתקבלים על הדעת, מכיוון שבני האלוהים באים בהנגדה לבנות האדם ומעוד טעמים. ונראה יותר לפרש אותו על מלאכים, שירשו את מקומם של אלי כנען. (פירוש על ספר בראשית, עמ' 200-202) וראו דיון בספר "לא כך כתוב בתנ"ך" בפרק "מי היו 'בני האלוהים'?" עמ' 35-41
  12. ^ "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים" (ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"א)
  13. ^ "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן, וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם:" (ספר ישעיה, פרק כ"ז, פסוק א')
  14. ^ "לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק ", ספר ישעיהו, פרק ה', פסוק י"ד
  15. ^ על פי החוקר דוד אמיר, היישובים הכנענים שמתחילים במילה "בית" היו מקומות שנבנו סביב מקדשים לאלים בשם המסוים. כך היישובים הכנענים בית שמש, בית ירח, בית ענת, בית אל, בית דגן ובית חורון. היו מקומות שעבדו לאלים הללו בהתאמה.
  16. ^ ספר דברים, פרק ז', פסוק י"ג, ספר דברים, פרק כ"ח, פסוק י"ח
  17. ^ עיינו גם ספר שופטים, פרק י"א, פסוק כ"ד, וספר ירמיהו, פרק מ"ח, פסוק ז' ופסוק מ"ו
  18. ^ "קלקל בחצים, שאל בתרפים, ראה בכבד" (ספר יחזקאל, פרק כ"א, פסוק כ"ד)
  19. ^ (ספר שופטים, פרק י"ז, פסוק ה', פרק י"ח, ספר הושע, פרק ג', פסוק ד')
  20. ^ ספר יחזקאל, פרק ח', פסוק י"ד
  21. ^ אנציקלופדיה חדשה לחפירות ארכאולוגיות בא"י, כרך 2, עמ' 734
  22. ^ אנציקלופדיה חדשה לחפירות ארכאולוגיות בא"י, כרך 1, עמ' 29
  23. ^ לחפור את התנ"ך, עמ' 242
  24. ^ את הפסוק בירמיה קראו חז"ל באופן הבא: "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת, אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי (במקרא), וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי (בעקידת יצחק)." (ירמיה, ז', ל"א) ויש אף שהוסיפו בעקבות מדרש אחר, שההתאפקות של אברהם מלהקריב את בנו באמצע ריטואל אקסטטי, ראויה יותר לציון ושבח, מאשר נכונותו להקריבו, שהרי בעניין הזה לא היה לו יתרון על עובדי אלילים, שנהגו כך בפולחניהם הרבים. ובהקשר הזה כדאי לציין את פרשת בת יפתח שעל פי פשט התנ"ך מוקרבת בעקבות הנדר של אביה.
  25. ^ בספר שמואל א', פרק י"ט מסופר על מיכל בת שאול, שלקחה תרפים ושמה אותם תחת השמיכה כדי לרמות את אביה, כדי שיחשוב שדוד מתחת לשמיכה, שוכב חולה, וכך תרוויח זמן לדוד שנמלט.
  26. ^ ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוקים ב'-ד'
  27. ^ שופטים, ו', כ"ה-ל"ב
  28. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק ט'
  29. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ד'
  30. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"א, פסוקים ג'-ז'
  31. ^ ספר יחזקאל, פרק ח', פסוקים ה'-ט"ז
  32. ^ ספר ישעיהו, פרק נ"ז, פסוק ה'
  33. ^ ספר הושע, פרק ד', פסוק י"ד
  34. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף קב/ב
  35. ^ האנציקלופדיה לחפירות, כרך 1, עמ' 36
  36. ^ הרב א"י קוק, מאמרי הראי"ה, ב, ירושלים תשמ"ד, עמ' 492 ושם מקורות נוספים בהע' 35
  37. ^ "ובזמן הזה כולן נשבעים בקדשים שלהם ואין תופסין בהם אלהות, ואף-על-פי שמה שמזכירין עמהם שם שמים כוונתם לדבר אחר, מכל מקום אין זה שם עכו"ם, גם דעתם לעושה שמים וארץ, ואף-על-פי שמשתפים שם שמים ודבר אחר, לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף, ולפני עיור ליכא, דבני-נח לא הוזהרו על כך" (תוספות סנהדרין, סג, ד"ה אסור)
  38. ^ משנה, ע"ז, ' ב'
  39. ^ לעיון נוסף: דרור פיקסלר וגיל נדל, תחומין: האם הנוצרים בימינו עובדי עבודה זרה הם?, אתר דעת
  40. ^ לדברי הרב יוסף רוזין, הסיבה לכך שהרמב"ם לא פסק שהמוסלמים הם עובדי עבודה זרה היא מכיוון שהתגורר בארצות האסלאם, ופסק שכזה היה בגדר סכנה ופיקוח נפש עבורו. לדעתו, גם המוסלמים הם עובדי עבודה זרה, כיוון שסמלם הוא חצי ירח והם עובדים לירח, היות שברובם היו יושבי מדבריות, שם המים נחוצים ביותר, והגאות והשפל של המים נקבעת על ידי הירח. יחד עם זאת, סבור הגאון, כי למעשה יש להקל ולסמוך על הדעה שאכן אינם עובדי עבודה זרה הרוגוצ'ובי עמ' 51-52
  41. ^ שו"ת עשה לך רב חלק א' שאלה נ"ט
  42. ^ שו"ת יביע אומר חלק ג', יו"ד סימן טו
  43. ^ פירוש האבן עזרא על בראשית, א', א': "אחר שמצאנו 'אלוה', ידענו כי 'אלהים' לשון רבים. ושורש זה – מדרך הלשון, כי כל לשון יש לו דרך כבוד... ובלשון הקודש – דרך כבוד לומר על הגדול לשון רבים, כמו אדונים ובעלים".
    כמו כן בפירוש רש"י על בראשית, כ', י"ג, וכן על בראשית, ל"ה, ז', שלשון מרות הוא בלשון רבים.
  44. ^ כמו ב־"ים", או "אל" שמשמעותו היסודית היא כוח, לדוגמה בביטויים "יש/אין לאל ידו".
  45. ^ אורות, זרעונים, יסורים ממרקים
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg