אל-קאהר (טיל)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כותרת ראשית של העיתון אל-אהראם שבו דווח על פיתוח טילי קרקע קרקע מצרי בשם "אל-קאהר"

אל-קאהר הוא טיל קרקע קרקע בליסטי מתוצרת מצרים לטווח קצר שעצם פיתוחו שימש לתעמולה מצרית אך נתגלה כבעל ביצועים ירודים.

החל מראשית שנות השישים נודע על פיתוח של טיל קרקע קרקע מתוצרת מצרית בעזרת מדענים גרמנים. ב-23 ביולי 1962 פורסם במצרים כי שוגר בהצלחה טיל קרקע-קרקע ששמו אל-קאהר. נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר הכריז שהטילים מסוגלים להגיע "דרומית לביירות". הידיעה עוררה בישראל כעס וחשש והמוסד נתבקש לבדוק את מצב הפרויקט המצרי. משנמצא כי יש בסיס להצהרות בדבר פיתוח הטיל בעזרת מדענים גרמניים הוחל במבצע דמוקלס של המוסד שנועד למנוע את הסיוע של המדענים למצרים ולסכל בכך את תוכנית הפיתוח של הטיל. בשנים שלאחר מכן טילי אל-קאהר גדולי הממדים הופיעו במצעדים הצבאיים כשהם מוצבים על משאיות. במלחמת ששת הימים על אף היותו של הטיל מבצעי לכאורה, לא שיגר צבא מצרים טילי קרקע קרקע כלל.

עם מינויו של סעד א-שאזלי לרמטכ"ל צבא מצרים בשנת 1971, ביקש לברר אודות הטיל הסודי ואת הסיבה לכך שלא נעשה בו שימוש במלחמה. בבירוריו מצא שהפרויקט נזנח ומספר טילים שיוצרו מאוחסנים ללא שימוש. בנוסף, גילה שפותח במצרים טיל נוסף, קטן יותר ששמו אל-זאפר.

בניסוי שיגור שנערך בטיל אל-קאהר לבקשתו של שאזלי ב-23 בספטמבר 1971 הטיל התגלה כפרימיטיבי: טווח פעולתו המרבי 7.5 ק"מ בלבד, משקלו כ-2.5 טון וממדיו עצומים ואינם נוחים לתפעול בתנאי לחימה. רמת הדיוק של הטיל נמוכה אך עוצמת הפיצוץ שלו הייתה גבוהה (יצר מכתש בחול בקוטר של 30 מ' ובעומק 10 מ'). למרות יכולותיו הירודות של הטיל החליט שאזלי להכניסו לשימוש בצבא מצרים.

לקראת סוף מלחמת יום הכיפורים ביום ה-22 באוקטובר 1973, שעות אחדות לפני הפסקת האש הראשונה, הודיעה מצרים כי שוגרו טילי אל-קאהר לעבר ראש הגשר הישראלי בדוורסואר. בדיעבד, התברר כי היו אלה שלושה טילי סקאד, שהופעלו על ידי צוותים סובייטיים. עוד התברר, כי הם ירו ללא ידיעת צבא מצרים כלל, אלא מתוך רצון של המפעילים הסובייטים לעשות שימוש מבצעי בטיל, שהיה טיל קרקע קרקע חדש. הטילים פגעו בריכוז משאיות תחמושת ישראליות, וגרמו להריגתם של שבעה חיילי צה"ל.[1]

ככל הנראה, מעולם לא נעשה שימוש מבצעי בטיל אל־קאהר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שאזלי, חציית התעלה, עמ' 58