המדענים הגרמנים במצרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המדענים הגרמנים במצרים הם קבוצה של מדענים, מהנדסים וטכנאים מערב-גרמנים שפעלו בשנות השישים של המאה העשרים במצרים, ועסקו בפיתוח טכנולוגיה צבאית מתקדמת.

תחילת הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כותרת ראשית של העיתון אל-אהראם משנת 1962 שבו דווח על פיתוח טילי קרקע קרקע מצרי בשם "אל-קאהר"

בחודש יולי 1962 נתפרסמה ידיעה על ניסוי בטילי קרקע קרקע שנערך במצרים, ובמצעד של יום המהפכה, ב-23 ביולי, הוסעו הטילים על גוררות. המצרים טענו כי טילים אלו מיוצרים במצרים ושמם "אל-קאהר" וכי הטווח שלהם הוא עד ל"דרומה מביירות".

בספטמבר החלו להופיע ידיעות כי הטילים המצריים פותחו בעזרת מדענים גרמנים. בהמשך נתפרסמו ידיעות נוספות כי מצרים מפתחת בעזרת המדענים הגרמנים מטוסי קרב סילוניים. אחד מן המדענים הגרמנים במצרים בא מיוזמתו למשלחת השילומים הישראלית בגרמניה (שייצגה את ישראל בגרמניה בטרם נתכוננו היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות), טען כי התחרט על מעשיו וסיפר כי המדענים הגרמנים במצרים מפתחים מערכות נשק "רדיולוגי" בלתי קונוונציונלי. לא היו הוכחות לקיום נשק כזה, אך הידיעות עוררו סערה עזה בישראל. האיש היה בלתי אמין אבל בישראל התעורר חשש כי יש אמת בסיפורו.

מידע על פעילות המדענים הגרמנים במצרים נאסף על ידי סוכן המוסד במצרים, וולפגאנג לוץ. בין השאר הצליח להשיג את רשימת המומחים הגרמנים שהועסקו על ידי המצרים והעבירה למפעיליו. בשלהי 1962 שלח מעטפות נפץ לאותם מהנדסים וגרם לפציעתם של כמה מהם. אחד המדענים הגרמנים במצרים נעלם. החל "מבצע דמוקלס" שנועד לסכל את פעילות המדענים.

המעצר בשווייץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 במרץ 1963 נעצרו בשווייץ שני שליחי "המוסד", יוסף בן גל, ואדם בשם אוטו יוקליק, שבתחילה היה אחד מן המדענים אך חזר בו, לאחר שבתו של אחד מהמדענים הגרמניים, היידי גארקה, התלוננה שניסו ללחוץ עליה בבית המלון שלה בבזל. הלחצים היו במסגרת ניסיון להביא את אביה לעזוב את מצרים. השווייצרים הודיעו על המעצר רק לאחר שבועיים, וממשלת מערב גרמניה דרשה את הסגרתם של שליחי המוסד[1]. לבסוף הועמדו השניים לדין ב-10 ביוני 1963 וישראל שלחה את גבריאל בך, עוזר היועץ המשפטי לממשלה שנכח במשפט כמשקיף[2]. טענת ההגנה הייתה שהשניים בסך הכל הזהירו את היידי מכך שאביה עשוי לתת את הדין על פשעיו, כמו אדולף אייכמן, וכי לא היה בדבריהם כפייה. למרות זאת, השניים הורשעו ונדונו לחודשיים מאסר שקוזזו עם תקופת מעצרם והם שוחררו מיד[3].

המשפט הפנה את תשומת הלב הציבורית ברחבי העולם אל המדענים הגרמנים במצרים ולמסע המתנהל נגדם על ידי "המוסד". בעת שאברהם אחיטוב הושאל ל"מוסד" ושימש כראש השלוחה שלו בגרמניה, החליטו הוא ואיש "המוסד" רפי איתן לגייס את הנאצי אוטו סקורצני, מפקד יחידת הקומנדו המיוחדת של הוואפן אס אס במלחמת העולם השנייה, כדי לסייע באיתור המדענים הגרמנים במצרים. סקורצני יצר עבור המוסד שורה של קשרים, שמתוכם גויסו כמה סוכנים שהשתתפו בפרויקט הטילים הגרמני במצרים. כך נפרס מהר מאוד לעיני ישראל כל מערך המדענים הגרמנים, ובעקבותיו סוכל פרויקט הטילים באמצעים מדיניים, לאחר שכל פרטיו הוצגו במלואם לפרנץ יוזף שטראוס, שר ההגנה של מערב גרמניה.

המחלוקת בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסוי באב טיפוס של הטיל הטקטי לטווח קצר אל זאפר

עיתוני ישראל נמלאו בפרטים על סכנת ההשמדה הצפויה לתושבי ישראל מן הנשק שבפיתוחו עוסקים במצרים. בדעת הקהל התעוררו רגשות אנטי-גרמניים עזים, וגרמניה הואשמה בכך שאזרחיה עוזרים לפתח נשק השמדה נגד ישראל וממשלתה אינה מונעת זאת. עמדתו של איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון, הייתה כי הסכנה ממשית והוא תבע לצאת בגלוי נגד גרמניה. בדעתו תמכו אנשי מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון, וגם כמה מראשי מפא"י ובהם שרת החוץ גולדה מאיר.

כנגדו ניצב ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שהתנגד בתוקף לקו האנטי-גרמני. באותו זמן החלו להגיע כספי מלווה בן חצי מיליארד דולר, עליו הסכים בן-גוריון עם קאנצלר מערב גרמניה קונרד אדנאואר ב-1961. כמו כן הבשיל באותה עת משא ומתן על ייצוא נשק מגרמניה לישראל בתנאים של כמעט מענק, ומשלוחי טנקים אמריקאים מן המלאי הגרמני עמדו להגיע לישראל. בעמדתו של בן-גוריון כנגד עמדתו של הראל תמך גם סגן שר הביטחון, שמעון פרס. בן-גוריון לא קיבל את הערכת "המוסד" כי ישנה סכנה ממשית של פיתוח מערכות נשק מתקדמות במצרים, והתבסס בכך על דו"ח של אמ"ן. הראל טען כי דו"ח זה היה דו"ח מוזמן, שמטרתו לתמוך בעמדת בן-גוריון.

הוויכוח עורר סערה ציבורית בישראל. ב-1 באפריל 1963 התפטר הראל מתפקידו כממונה על שירותי הביטחון. על פי טענות אחדות, נבעה התפטרותו מהתנגדותו להוראה שקיבל מבן-גוריון לחדול מן הפעילות נגד המדענים הגרמנים במצרים. עם התפטרותו האשים הראל את בן-גוריון ואת סגן שר הביטחון, שמעון פרס, בכוונה להעלים את הסכנה. יש אומרים כי הסכסוך האמיתי אשר הביא לשנים של יחסים עכורים ולהשמצות הדדיות היה עם ראש אמ"ן, האלוף מאיר עמית.

סיום הפרויקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אב טיפוס של מטוס הקרב הסילוני המצרי חלואן HA-300 שפיתוחו הופסק לאחר מלחמת ששת הימים

טילי קרקע קרקע מתוצרת מצרית או נשק השמדה המוני לא נמצאו בידי צבא מצרים במלחמת ששת הימים בשנת 1967 ומלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. נתברר שטילי קרקע קרקע מצריים שפותחו רשמו ביצועים ירודים ופיתוחם נפסק. בתום מלמת יום הכיפורים המצרים אמנם הצהירו ששוגרו לעבר הכוחות הישראלים טילי אל קאהר שפותחו ויוצרו במצרים אולם למעשה הייתה זו מתקפה של טילי סקאד שהופעלו על ידי צוותים סובייטיים[4]. גם פיתוח מטוס הקרב הסילוני המצרי נעצר לאחר מלחמת ששת הימים עקב קשיים תקציביים ואחרים.

בהשפעת הפרשה צולם בשנת 1965 סרט קולנוע, קופרודוקציה ישראלית-מערב גרמנית בשם "מבצע קהיר", בבימויו של מנחם גולן. בסרט זה שולבה גם פרשת האיש במזוודה (הסרט צולם בישראל ויצא לאור בשנת 1966).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איסר הראל, משבר המדענים הגרמנים 1962-1963, הוצאת ספריית מעריב, 1982
  • וולפגנג לוץ, "שליחות בקאהיר", ספריית מעריב ו"שקמונה", 1970
  • מיכאל בר-זהר ונסים משעל - המוסד: המבצעים הגדולים, תל אביב : הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2010.
  • אורה מורג, פרשת מעטפות הנפץ הוצאת ידיעות אחרונות, 2009
  • אורי פז, דמונקרטיה-שלטון השטן הוצאת סיפא, 1965

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חוק הדרכונים על פרשת דרכים, דבר, 9 באוקטובר 1964
  2. ^ משפט בן גל ויוקליק מחר, דבר, 9 ביוני 1963
  3. ^ ישראל נוימן, בן גל ויוקליק נדונו לחודשיים מאסר, דבר, 13 ביוני 1963
  4. ^ שאזלי, חציית התעלה, עמ' 58