אמת המים של קטסקיל
.jpg) | |
| אמת המים של קטסקיל (התוואי כולל את מערכת ההפצה הפנים עירונית) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
אמת מים  |
| שימוש | העברת מי שתייה לעיר ניו יורק מאגן הניקוז של הרי קטסקיל |
| מיקום |
ניו יורק |
| מדינה |
ארצות הברית |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | 1907–1916 (כ־9 שנים) |
| מידות | |
| אורך | 214,000 מטר |
| גובה מעל פני הים |
226 מ' |
| קואורדינטות | 41°50′55″N 74°08′14″W / 41.8486°N 74.1372°W |
 | |
  | |
אמת המים של קטסקיל (באנגלית: Catskill Aqueduct), היא חלק ממערכת הובלת המים לעיר ניו יורק. היא מעבירה מים מהרי קטסקיל למאגר מים ביונקרס, ניו יורק, שם היא מתחברת לחלקים אחרים של המערכת בעיר.
הבנייה החלה בשנת 1907. אמת המים הושלמה בשנת 1916 וכל מערכת אמת המים של קטסקיל, הכוללת שלושה סכרים ו-67 פירים, הושלמה בשנת 1924[1]. העלות הכוללת של מערכת האמות הייתה 177 מיליון דולר (שווה ערך ל-5,787,900,000 דולר ב-2023)[2].
המערכת של הקטסקיל כוללת 2 מאגרים[3] ומספקת עד 40 אחוז מהצרכים היומיומיים של העיר. אגן הניקוז של הקטסקיל ממוקם בחלקים ממחוזות גרין(אנ'), אולסטר(אנ') ו-שָהֶרִי(אנ')[א], כ-160 קילומטר צפונית לעיר ניו יורק וכ-56 קילומטר מערבית לנהר ההדסון[4]. מאגרי המים שמשרתים את המערכת הזו הם מאגר שהרי(אנ') ומאגר אשוקן(אנ'). הראשון בראש אגן הניקוז והשני דרומה לו, ואשר מקבל ממימיו, וממנו מתחילה אמת המים של הקטסקיל[5][ב].
לקראת העשור הראשון של המאה ה-20, התברר לפרנסי העיר שהמערכת של קרוטון לא תוכל להמשיך ולספק לבדה את צורכי המים של העיר. על כן בשנת 1907, החלה בניית אמת המים של קטסקיל שאורכה למעלה מ-214 ק"מ, ומורכבת ממספר סכרים ומאגרי מים גדולים[6]. הבנייה התבצעה בשלבים, כשבשנת 2016 הגיעה אספקת המים הראשונה ממערכת זו לעיר, ובשנת 1924, הושלמה המערכת כולה[6]. היא מתחילה במאגר שָהֶרִי בקצה הצפון מזרחי של אגן הניקוז קטסקיל-דלאוור, שמימיו מועברים למאגר אשוקן באמצעות מנהרת שָנְדַאקֶן(אנ') שהיא למעשה אמת מים שמעבירה את מימיה לערוץ שמתנקז למאגר אשוקן[3]. בפתח היציאה של מאגר אשוקן, מתחילה למעשה אמת המים של קטסקיל. האמה חוצה בכיוון דרום מזרח, חודרת מתחת לעמק רונדאוט ורונדאוט קריק(אנ') בעיירה מארבלטאון(אנ'), לאחר מכן מתחת לנהר וולקיל(אנ') בעיירה גרדינר(אנ') במחוז אולסטר, לפני שהיא זורמת לכיוון מחוז אורנג', ניו יורק(אנ'). היא חוצה בעומק של 340 מ' מתחת לאפיק נהר ההדסון בהר סטורם קינג(אנ') במחוז אורנג', לפני שהיא מגיעה למחוז פוטנם(אנ') בצד המזרחי של הנהר ברכס בְּרֶיְיקְנֶק(אנ')[7]. לאחר מכן האמה נכנסת למחוז ווסטצ'סטר, ניו יורק(אנ'), וזורמת אל מאגר קנסיקו(אנ') (המקבל מים גם מאמת המים של דלאוור), ומשם למאגר הילוויו(אנ') ביונקרס, ניו יורק. מאגר הילוויו מזין את מנהרות העיר 1, 2 ו-3 שמביאות מים לעיר ניו יורק עצמה (ראו להלן)[6].
הובלת המים לבתי העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
מימי שלושת אגני הניקוז המפורטים מעלה, מגיעים לשני מאגרי מים גדולים וסמוכים, שנמצאים בפאתיהּ הצפוניים של העיר: מימי המערכות של הקטסקיל והדלאוור למאגר הילוויו, שנמצא ביונקרס, ניו יורק; ומימי המערכת של קרוטון למאגר ג'רום ברובע ברונקס הסמוך[3][6][4], שמימיו משתלבים בהפצת המים לבתי העיר באמצעות המנהרות העירוניות שיוצאות ממאגר הילוויו[8], שהוא המאגר העיקרי שממנו מוזרמים המים לבתי העיר. ממאגר זה יוצאות 3 מנהרות עירוניות להובלת מים:
מנהרה עירונית מס' 1[עריכת קוד מקור | עריכה]
המנהרה יוצאת מהחלק הדרומי של מאגר הילוויו דרך הברונקס ומנהטן. היא חוצה את הארלם ריבר ממש דרומית להייברידג'(אנ')[9][ג], חוצה דרך מנהטן, דרומה מתחת לסנטרל פארק וממשיכה למרגלות רחוב קלינטון(אנ'). היא חוצה מתחת לאיסט ריבר לרחוב ברידג' בברוקלין(אנ'), ומסתיימת בשדרה השלישית שם(אנ') וברחוב שרמרהורן. מנהרה שמסתעפת ממנה מתחת לשדרת פלטבוש(אנ'), מפיצה את המערכת מתחת לרחוב לפאייט, לפיר טרמינל בפורט גרין פארק(אנ'). בברוקלין המנהרה מתחברת גם למנהרה העירונית מס' 2[6][10], ובאמצעותה למאגר תת-קרקעי בסילבר לייק פארק(אנ') אשר ברובע סטטן איילנד[6].
מנהרה עירונית מס' 2[עריכת קוד מקור | עריכה]
המנהרה הושלמה בשנת 1935. היא עוברת ממאגר הילוויו מתחת למרכז הברונקס, איסט ריבר ומערב קווינס לברוקלין, שם היא מתחברת למנהרה מס' 1 ולמנהרת ריצ'מונד לסטטן איילנד[10][6]. כאשר הושלמה, היא הייתה מנהרת המים הארוכה ביותר בעולם[11].
מנהרה עירונית מס' 3[עריכת קוד מקור | עריכה]
המנהרה שהושלמה חלקית, היא פרויקט הבנייה הגדול ביותר בהיסטוריה של העיר ניו יורק[12]. זה מתחיל במאגר הילוויו ביונקרס, ניו יורק ואז חוצה מתחת לסנטרל פארק במנהטן, כדי להגיע לשדרה החמישית ברחוב 78. משם היא עוברת מתחת לאיסט ריבר והאי רוזוולט לתוך אסטוריה, קווינס. משם זה ימשיך לברוקלין[6].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Charles Merguerian, A History of the NYC Water Supply System, Duke University, 04 October 2000
- ^ New York (N.Y.). Board of Water Supply, Catskill Water Supply: A General Description and Brief History, Books. Google
- ^ 1 2 3 Croton & Catskill/Delaware Watersheds, NYC Watershed Agricultural Concile
- ^ 1 2 History of New York City Drinking Water, NYC Environmental Protection
- ^ Croton & Catskill/Delaware Watersheds, NYC Watershed Agricultural Concile
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Charles Merguerian, A History of the NYC Water Supply System, Charles Merguerian, Geology Department, Hofstra University, 2000
- ^ Arthur G. Adams, 1996, The Hudson Valley - a Very Special Place, The Hudson River Guidebook, p.19-20
- ^ Croton Water Filtration Plant Activated, NYC. Gov, May 8, 2015
- ^ Michael Minn, Alexander Hamilton Bridge, michaelminn.com
- ^ 1 2 Emily S. Rueb, How New York Gets Its Water, The New York Times, March 24, 2016
- ^ World Longest Tower, Popular Science, December 1932, p.35.
- ^ Chan Sewell, Tunnelers Hit Something Big: A Milestone, The New York Times, August 10, 2006