ברברה אוברמן

ברברה .פ. אוברמן (באנגלית: Barbara Oberman‏; 20 במאי 1935) הייתה פעילה למען שחרור אסירי ברית המועצות בתקופה הקומוניסטית משנת 1971 ועד שנפתחו השערים ויהודי ברית המועצות הורשו לצאת מהמדינה. הקימה את תנועת "ה-35" ותנועת "הוועדה למען שחרור אסירי ציון".

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברברה אוברמן נולדה בלונדון, בירת אנגליה, בשנת 1935 ליעקב וגלי קוקלין. כשאוברמן הייתה בת ארבע פרצה מלחמת העולם השנייה. ילדותה בלונדון בזמן מלחמת העולם השנייה לא הייתה פשוטה, בתחילת המלחמה הפציצו את לונדון מספר פעמים, ולכן ברברה ומשפחתה נאלצו לצאת מן העיר לזמן מה ולעבור לגור בבתים של אנשים זרים שהיו מוכנים לקבל את פניהם ולשמש כמחסה עבור המשפחה עד שהמצב ירגע. כאשר אוברמן הייתה בת שבע אמה חלתה ונפטרה. בשנת 1957 ברברה נישאה לססיל אוברמן, היו להם שלושה ילדים- אנטוני (ילדו של ססיל מנישואיו הקודמים), דוד וג'ודי. במאי 1971 הקימה אוברמן את תנועת "ה-35".^[1]

הרקע להקמת תנועת "ה-35" (The 35’s)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-70, ברית המועצות סירבה לתת ליהודים לקיים מצוות, להתפלל בבית הכנסת, ללמוד תורה או לעזוב את רוסיה כדי לעלות לארץ. יהודים שביקשו לעזוב את רוסיה, ובקשתם נדחתה, נקראו "רפיוזניקים" כלומר מסורבים. בעברית אימצו את השם "סירובניקים". הם נרדפו על ידי הרוסים, איבדו את מקום עבודתם ולפעמים נשלחו למחנות עבודה בסיביר כעונש על שהעזו לבקש לעלות לישראל. במקביל שנות ה-70 היו שנות השיא של "המלחמה הקרה". בשנים אילו היה עימות סמוי בין הרוסים לאמריקנים ובין מזרח אירופה למערבה. אף מדינה לא רצתה לסכן את יחסיה הרגישים עם רוסיה. כתוצאה מכך, אף מדינה לא הייתה מוכנה לצאת נגד רוסיה על הרדיפה שלהם את היהודים מסורבי העלייה. לא האמריקנים, הבריטים או כל מדינה אירופאית. אפילו לא מדינת ישראל או הרבנות הבריטית. כולם רצו להשאיר את הדברים רגועים ולא להעצים את הסכסוך או לנהל אותו בשקט ורחוק מעיני הציבור. אחת ממסורבות העלייה הייתה רייזה פלטניק (רו'), אישה יהודייה רוסיה בת 35. היא ניסתה לעזוב את רוסיה, אבל הרוסים מנעו זאת ממנה. הם שלחו אותה למחנה עבודה ולאחר מכן שלחו אותה לצינוק.^[1]

באותו זמן אוברמן הייתה גם כן בת 35 וכששמעה את הסיפור הזה היא לא הייתה מוכנה להתעלם ממנו והחליטה לצאת למאבק. היא אספה קבוצה של חברות והקימה תנועת התנגדות לאחר 3 שעות של דיון סוער עם הרב הראשי ללונדון שהתנגד להקמת התנועה. התנועה הוקמה כדי למחות נגד רדיפת היהודים על ידי הרוסים. התנועה הייתה בת 35 נשים, בנות 35, שנלחמו על אישה בת 35. התקשורת קראה להם ה-"35" ("the-35's").

פעולות תנועת "ה-35" (The-35)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעולות של "ה-35" החלו בהפגנה קטנה מחוץ לשגרירות רוסיה בלונדון שהשתתפו בה 35 נשים. הן נלחמו על שחרורה של רייזה פלטניק. לאחר הפגנה זו, פלטניק הועברה מהצינוק הרוסי אל הכלא הרוסי. ההפגנה נשמעה בתוך הקהילה היהודית ובהפגנה השנייה השתתפו כבר אלף מפגינים.

למרות ההתנגדות של הממשלה הבריטית, אוברמן המשיכה בפעולותיה. היא ארגנה עוד הפגנות וזכתה לכיסוי בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות כדי לפרסם את מאסרה של פלאטניק. בעקבות ההפגנות סניפים של תנועת "ה-35" החלו להיפתח בכל קהילות בריטניה. פעולות "ה-35" העלו את המודעות למצב היהודים בברית המועצות, ותנועות הנוער בכל רחבי בריטניה החלו לפעול למענם. בנוסף לתנועות הנוער יהודים רבים החלו להתקשר ולשלוח מברקים ומכתבים ליהודי ברית המועצות כדי להראות להם שיהודי העולם תומכים בהם ועושים כל שביכולתם כדי להוציא אותם לחופשי.

יהודי אנגליה היו נוסעים לטיולים מאורגנים בברית המועצות, ובזמן הטיול היו בורחים והולכים לבקר את יהודי ברית המועצות כדי ללמד אותם עברית, לספר להם על ארץ ישראל ולהביא להם טליתות, סידורים ותפילין. לאוברמן היו רעיונות מקוריים איך להעלות את המודעות לנושא של הסירובניקים (מסורבי עלייה). לדוגמה, פעם אחת היא הדפיסה עלונים שעליהם היה כתוב "סוניה מביאה מסאג'ים בחינם... תבקשו את שרנסקי" מספר הטלפון על העלונים לא היה קשור למסאג'ים, אלא המספר של שגרירות ברית המועצות באנגליה. כל כך הרבה אנשים התקשרו וביקשו את שרנסקי (סירובניק שכבר אז היה מפורסם) עד שהשגרירות נאלצה לשנות את מספר הטלפון שלה. זהו אותו נתן שרנסקי שלימים שוחרר, עלה ארצה והפך לשר בממשלת ישראל. כך היא נלחמה על שורה של סירובניקים שחלקם ידועים היום כגון אידה נודל, יולי אדלשטיין, סילווה זלמנסון ורבים אחרים. לאחר שנתיים של הפגנות, שביתות רעב וסיקור עיתונאי וטלוויזיוני נרחב, רייזה פלטניק שוחררה מהכלא הרוסי ועלתה לארץ ישראל בזכות כל הפעילויות של ה-35.^[1]

תנועת "הועדה למען שחרור אסירי ציון" (The Committee for The Release Of Soviet Jewish prisoners) אוברמן לא השתתפה רק בתנועת ה-35. לאחר כמה חודשים בהם הייתה מנהיגת תנועת "ה-35" התנועה התרחבה מאוד. עקב כך, רבים בתנועה החלו להגביל את אוברמן בפעולותיה. לכל אחר היו רעיונות שונים ודעות שונות ולכן היא עזבה את "ה-35" והקימה תנועה חדשה שנקראה "הועדה למען שחרור אסירי ציון". התנועה מומנה על ידי ססיל, בעלה של אוברמן, והתחילה בשלושה חברים: סוניה כהן, פרנסיס מארי מארזל ואוברמן ביחד עם המשפחות שלהם, שהמורל והתמיכה שלהם נתנו להן כוח וגרמה להן להמשיך ולפעול. ילדיהם של משפחת אוברמן: אנטוני, דוד וג'ודי, באו להפגין עימם. בכל פעם היו חושבים על הפגנות ייחודיות ועל עוד דרכים מקוריות להסב את תשומת לב של הרוסים. עם נפילת המשטר הקומוניסטי ב-1991 נפתחו הדלתות ורוב היהודים שרצו לעזוב את רוסיה עזבו. (1)

עלייתה של אוברמן לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1974 הטרוריסט הבינלאומי קרלוס ("התן") שם את אוברמן ב"ראש הרשימה" של החיסולים שלו, ואיים עלייה. בעקבות איומים אלו, אוברמן ומשפחתה נסעו לארץ ישראל לארבעה חודשים. לאחר מכן חזרו לאנגליה, ובשנת 1979, אוברמן ומשפחתה עלו לארץ ישראל ומתגוררים בה עד היום.^[2]