יולי אדלשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יולי אדלשטיין
יולי אדלשטיין, 2015
יולי אדלשטיין, 2015
תאריך לידה 5 באוגוסט 1958 (בן 57)
תאריך לידה עברי י"ט באב ה'תשי"ח
ממשלות 27, 32
כנסות 14 - 20
סיעה ישראל בעלייה, הליכוד, הליכוד - ישראל ביתנו
תפקידים בולטים

יולי יואל אדלשטיין (נולד ב-5 באוגוסט 1958; י"ט באב תשי"ח) הוא יושב ראש הכנסת וחבר הכנסת מטעם מפלגת הליכוד. בעבר השר לקליטת עלייה ושר ההסברה והתפוצות בממשלות ישראל. היה בעבר מסורב עלייה ואסיר ציון בברית המועצות. בהכשרתו הוא מורה לשפות, בעיקר עברית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעודת שחרור של יולי אדלשטיין מהכלא הסובייטי

אדלשטיין נולד ב-1958 בצ'רנוביץ שבברית המועצות (כיום באוקראינה) למשפחה יהודית. הוריו, אניטה ויורי, היו מרצים במכללה להכשרת מורים. לאחר מספר שנים עברה המשפחה לקוסטרומה. אביו היה פעיל בתנועת הדיסידנטים, התנצר והיה לכומר (הוא משמש כיום ככומר האורתודוקסי של הכפר קרבנובו במחוז קוסטרומה שברוסיה).

עם תום לימודיו בתיכון רצה אדלשטיין להתקבל לבית ספר הגבוה ללימודי שפות, אולם נדחה עקב יהדותו והחל ללמוד במכללה להכשרת מורים. הוא סולק מהלימודים עקב דבריו על מדיניות החיסולים של יוסיף סטלין.

בשנת 1979 ביקש לעלות לישראל אך סורב. הוא עבר לבירה מוסקבה, שם הצטרף לחוג של לומדי עברית, לימד עברית במחתרת והיה פעיל ציוני בשנות ה-70 וה-80. עקב פעילותו, התקשה למצוא עבודה והתפרנס בין היתר כמודל עירום (פלג גוף עליון) בבתי ספר לאמנות[1]. גם שם הופעלו לחצים על המעסיקים לפטרו, אך מעסיקיו השונים היו מרוצים מאוד ממנו עקב העובדה שתמיד הגיע בזמן ואף פעם לא היה מגיע שיכור, בניגוד לשאר העובדים. ב-4 בספטמבר 1984 נעצר על ידי הק.ג.ב. בשל פעילותו הציונית, באשמת שווא של החזקת סמים, שהושתלו בדירתו[2]. הוא הורשע (ב-19 בדצמבר 1984[3]) ונידון לשלוש שנות מאסר עם עבודות פרך במחנה כפייה סובייטי, וריצה את עונשו בגולאג ליד ימת בייקל. במהלך מאסרו נפצע באורח קשה ונותר נכה[4]. לאחר שחרורו במאי 1987 עלה לישראל עם משפחתו ביולי אותה שנה[5].

בהגיעו לישראל, השתקע באלון שבות שבגוש עציון. בשנים 19881996 כיהן כסגן נשיא "הפורום הציוני", בשנים 19901995 מילא תפקידים ניהוליים בבתי ספר ואף ניהל את מחלקת העולים במלי"ץ.

חבר כנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדלשטיין נמנה עם מייסדי מפלגת ישראל בעליה ונבחר לכנסת בבחירות לכנסת הארבע עשרה, בשנת 1996, מטעמה. הוא כיהן מטעם הסיעה גם בכנסת ה-15. בבחירות לכנסת ה-16 זכתה סיעתו בשני מנדטים בלבד והוא ונתן שרנסקי נבחרו לכנסת, וסיעתם התמזגה לתוך סיעת הליכוד.

אדלשטיין כיהן כשר לקליטת עלייה בממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו בין השנים 1996-1999, וכסגן השר לקליטת עלייה במעמד של שר בממשלתו הראשונה של אריאל שרון, בין השנים 20012003.

ב-25 בפברואר 2007, עם התפטרותו של דני נוה מהכנסת, והודעתו של עוזי לנדאו, ששובץ במקום ה-14 ברשימת הליכוד, כי אינו מעוניין לשוב ולכהן בכנסת, הצהיר אדלשטיין אמונים לכנסת ב-6 במרץ 2007 והחל לכהן בכנסת השבע עשרה. בנאומו הראשון בכנסת זו אמר:

גברתי היושבת-ראש, למה אמרתי שהתחושה מוזרה? כפי שאמרת הרגע, חבר כנסת חדש-ישן מצהיר אמונים. מצד שני, אני חייב לומר, ואמרתי זאת גם היום בסיעה, שאם מחר תהיה לי פתאום הזדמנות להיות הקול ה-‎61 שיגרום לפיזור הכנסת הזאת ולהפלת הממשלה, אני ודאי אעשה זאת בלי להסס אפילו שנייה.

במהלך כהונתו בכנסת יזם תיקון לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), האוסר על נטישת בעלי חיים, ומתיר לעמותות, רשויות מקומיות ווטרינרים שטיפלו בבעלי חיים נטושים, להטיל את הוצאות ההחזקה על הנוטש אותם. כמו כן הציע תיקון לחוק בתי המשפט. על פי תיקון זה, יוכל אדם שאין עיסוקו בייצוג דרך קבע, לייצג ללא תמורה בעל דין בבית משפט לתביעות קטנות[6]. תיקון זה התקבל בשנת 2001 ומוכר בשם תיקון מס' 29 (ייצוג בעל דין)[7].

בבחירות המקדימות של הליכוד לקביעת רשימתה לבחירות לכנסת ה-18 זכה אדלשטיין ב-18,502 קולות שהם כ-38.2% מהקולות, מוקם במקום ה-12 ברשימה ונבחר לעוד כהונה בכנסת. לאחר הקמת הממשלה ה-32 מונה אדלשטיין לשר ההסברה והתפוצות ולממונה על רשות השידור. ב-18 בפברואר 2010 התפטר מתפקידו כשר הממונה על רשות השידור, והמשיך לכהן כשר ההסברה והתפוצות.

יושב ראש הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 במרץ 2013 נבחר אדלשטיין על ידי סיעת הליכוד כמועמדה לתפקיד יושב ראש הכנסת. אדלשטיין זכה לתמיכת כל חברי הסיעה, למעט ראובן ריבלין שנמנע בהצבעה. בעקבות זאת התפטר אדלשטיין מהממשלה, כדי שהתפטרותו תיכנס לתוקף לפני היבחרו ליושב ראש הכנסת, כדי לעמוד בעיקרון הפרדת הרשויות. ב-18 במרץ נבחר אדלשטיין לתפקיד יושב ראש הכנסת התשע עשרה ברוב של 96 חברי כנסת מול שמונה נמנעים.

בבחירות המקדימות של מפלגת הליכוד לכנסת ה-20, שנערכו ב-31 בדצמבר 2014, זכה אדלשטיין במקום השני ברשימה הארצית, שמוביל למקום השלישי ברשימה לכנסת, לאחר קרב צמוד עם גלעד ארדן על המקום הראשון[8]. ב-31 במרץ 2015, יום השבעת הכנסת העשרים, נבחר על ידי מליאת הכנסת לקדנציה שנייה כיו"ר הכנסת, פה אחד. עם היבחרו לתפקיד, פנה בנאומו הראשון בקריאה לחברי הכנסת:

אנא, התייחסו למקום הזה בחרדת קודש. ראו במשכן הכנסת מעֵין "מקדש מעט". אל תתנו למלעיזים, ללועגים ולציניקנים להסיח את דעתכם וּלְרָפות את ידיכם. אתם נכנסים היום לְתפקיד, שאין שני לו בשליחות הציבורית. שְֹאו על כִּתְפֵיכֵם את משֹא הָעָם; הֶיוּ קָשוּבים לָציבור; גם כשתמלאו כאן תפקידים אלו ואחרים - שָׁווּ תמיד לנגד עיניכם את האזרח ואת דאגותיו... כהונת "חבר כנסת" אין משמעותה שכְרון הכוח או המעמד. לא שררה היא, אלא עבדות! כי כך יש לראות את התפקיד: כמילוי שליחות בשירות הציבור, זה שבחר בכם - וגם זה שלא.

אדלשטין הוא אב לבן ובת. רעייתו טטיאנה (טניה), לה נישא בברית המועצות, נפטרה ב-24 בינואר 2014 ממחלת הסרטן לאחר 33 שנות נישואים[9]. בין השנים 1987 - 2008 התגוררו השניים באלון שבות שבגוש עציון. בשנת 2008 עברה המשפחה לנווה דניאל. באוקטובר 2015 עבר להתגורר בהרצליה פיתוח עם בת זוגו, אירינה נבזלין, יושבת ראש דירקטוריון בית התפוצות, נשיאת קרן נדב ובתו של לאוניד נבזלין. בפברואר 2016 הם הודיעו על אירוסיהם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטונים כרטיס ביקור - ח"כ יולי אדלשטיין, בערוץ הכנסת באתר YouTube

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 31.07.2015, "ליווי בריבית", גיא ליברמן, עמוד 13: "אדלשטיין הבהיר בתגובה כי אכן שימש בעבר כמודל עירום לאמנים, וכי אין אמת באמירה שהוא אלכוהוליסט או מכניס אלכוהול לכנסת." בנוסף, ראו דברים שנכתבו בדף הבית של אתר האינטרנט של אדלשטיין
  2. ^ העלילה החדשה: סמים במקום דם, "מעריב", 26 באוקטובר 1984, באתר "עיתונות יהודית היסטורית"
  3. ^ מרטין גילברט, שצ'רנסקי: סיפורו של ניצחון, תרגם אביעזר גולן, הוצאת עידנים, תשמ"ז/ 1987- עמ' 188.
  4. ^ ‫ליאת רון, ‏פורטפוליו יולי אדלשטיין, באתר גלובס, 11 באפריל 2013‬
  5. ^ יולי (יואל) אדלשטיין - בוגר תוכנית עמיתי ירושלים, מחזור ז', באתר מכון מנדל למנהיגות
  6. ^ הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 29) (ייצוג בעל דין), התשס"א - 2000, ח"ח 2969, עמ' 404
  7. ^ "חוק בתי המשפט" (תיקון מס' 29), התשס"א-2001, ס"ח 1783, עמ' 198
  8. ^ מורן אזולאי, התוצאות והדרמות בליכוד: ארדן ראשון, חוטובלי ופייגלין בחוץ, באתר ynet‏, 1 בינואר 2015
  9. ^ שרי מקובר-בליקוב"טניה הצילה אותי. לא הצלחתי להציל אותה", באתר ynet‏, 7 בפברואר 2014