בתי ספר ליונקרי אס אס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית הספר ליונקרי אס אס בעיירה באד טולץ

בתי ספר ליונקרי אס אס (בקיצור: בתי ספר ליונקרים, בגרמנית: SS-Junkerschulen) היו מתקני הכשרה לקציני אס אס בגרמניה הנאצית. המתקנים הראשונים הוקמו על מנת למקצע את אנשי האס אס ששימשו כשומרי הראש של אדולף היטלר. המתקנים הראשונים הוקמו ב-1934 ו-1935 בתור "בתי ספר להנהגה", וב-1937 הוצגו מחדש כ"בתי ספר ליונקרי אס אס" ("Junkerschulen").

המתקן הראשון הוקם ב-1934 בעיירה באד טלץ שבבוואריה ולאחר מכן ב-1935 הוקם המתקן השני בעיר בראונשווייג. מתקנים נוספים הוקמו בעיירות קלגנפורט ופוסן-טרסקאו (כיום: אובינסקה) ב-1943 ובפראג ב-1944.

שלא כמו "בתי הספר למלחמה" של הוורמאכט, בתי הספר ליונקרי אס אס לא דרשו תעודת סיום לימודים, ורבים מהצוערים בבתי הספר הללו היו לפני כן בנוער היטלר.

ההכשרה באותם מתקנים היוותה תשתית לתעסוקה במשטרת הביטחון (Sicherheitspolizei), שירותי הביטחון (Sicherheitsdienst), הגסטפו, ולאחר מכן בואפן אס-אס.

ראש האס-אס היינריך הימלר, תכנן שאותם בתי ספר יכשירו את הדור הבא של קציני האס-אס[1][2], ואף יהוו תשתית לשכבת אליטה חדשה במדינה הגרמנית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במטרה למקצע את קציניהם, החליטו ראשי האס-אס להקים בית ספר להנהגה, שיכשיר את אנשיו באופן מקצועי. המתקן הראשון הוקם בעיירה הבווארית באד טלץ ב-1934, בהנהגתו של קולונל האס אס פאול לטוב. זמן קצר לאחר מכן הפך פליקס שטיינר למפקד בית הספר הזה. בתחילה נקראו "בתי ספר למנהיגות".

"בתי הספר למנהיגות" של האס אס נתפסו כבתי ספר נפרדים למנהיגיו העתידיים. היו חלק מתפיסת האליטה הצבאית של היינריך הימלר. שכבת ההנהגה העתידית של האס אס ויחידות האס אס החמושות היו אמורים להיות מאומנים בהם.

שנה לאחר מכן נוסד בית ספר נוסף בעיר בראונשווייג, בניהולו של האוברפיהרר פאול האוסר[3]. אדולף הימלר ניצל את ניסיונו הצבאי והידע המפורט של האוסר מתקופתו כסגן גנרל בדימוס, ועשה בו שימוש בפיתוח תוכנית הלימודים במרכזי האימונים בבאד טלץ ובראונשווייג[4]. האוסר צירף לצוותו יוצאי צבא וקצינים מנוסים על מנת לבנות משטר אימונים שבהמשך הפך לבסיס לואפן אס אס[5].

בשנת 1937 הימלר הכריז מחדש על "בתי הספר למנהיגות" כ"בתי ספר ליונקרי אס אס", על שמה של אצולת היונקרים, שהיו בעלי הקרקעות בממלכה הפרוסית, ופקדו על הצבא הפרוסי. בדומה ליונקרים, רוב הצוערים בבתי הספר הובילו בסופו של דבר את גדודי הוואפן אס אס[6].

במהלך מלחמת העולם השנייה נוסדו בתי ספר למנהיגות נוספים בקלגנפורט, פוזן טרסקאו ופראג[7]. מפקד המתקן בקלגנפורט היה קצין האס אס (לימים בדרגת אוברפיהרר) ולטר בסטמו.

הימלר התכוון להשתמש בבתי הספר ליונקרי אס אס כדי להחדיר את האתיקה של האס אס למשטרה של גרמניה[8]. כדי להשיג זאת, אחוז מסוים מבוגרי בתי הספר ליונקרים נכנס לשורות משטרת המדים; ב-1937, כ-40% מבוגרי בית הספר יונקר הצטרפו למשטרה, ועוד 32% השתלבו במשטרה ב-1938.

מקיץ 1938 מילא האוסר גם את תפקיד המפקח על בתי הספר ליונקרים במטרה להגביר את יעילותם של מרכזי הכשרה אלו.

רבים מהצוערים בבתי הספר ליונקרים היו לפני כן בהיטלר יוגנד. חברים מתאימים בנוער ההיטלראי, וגם סטודנטים שסיימו בהצלחה את בחינות הכניסה לאוניברסיטה, זוהו כמתאימים לצורך הגשת מועמדות לבתי הספר ליונקרים[9]. כמו כן הם גם יכלו לבחור ללמוד בבתי הספר לשוטרים של גרמניה הנאצית. חלק מבוגרי ושלוחי בתי הספר ליונקרים קיבלו חנינה מיוחדת מהעמדה לדין על מעשים פליליים מסמכות השיפוט המיוחדת ההיטלראית (Sondergerichtsbarkeit)[10]. כמו כן קיבלו חנינה מיוחדת גם חברים בגסטפו, בשירות הביטחון ובמשטרת הביטחון של גרמניה[11].

באביב 1944 הופעל בית הספר יונקר האס אס בפראג. הוא החל לפעול ב-3 ביולי 1944. המפקד היה קצין האס אס וולפגנג יורכל.

לאחר שההתקפות האוויריות על בראונשווייג ב-1944 שרפו את בית הספר ליונקרים בארמון בראונשוויג, בית הספר הועבר לארמון בטרסקאו.

הכשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיעורים בבית הספר ליונקרי אס אס בבאד טולץ
סרט זרוע של בית הספר ליונקרים בבראונשווייג

בתי הספר ליונקרים הוקמו במטרה לחנך ולעצב את דור המנהיגים הבא של האס אס. הצוערים באותם בתי ספר למדו איך להפוך לקצינים בעלי יכולת הסתגלות, שיכולים לבצע כל משימה שהוטלה עליהם בין בתפקידים משטרתיים, במחנות ריכוז, כחלק מיחידה לוחמת או בתוך ארגון האס אס עצמו[12]. הכשרה מנהלית וכלכלית נוספת נכללה בהוראת הגרופנפיהרר אסוולד פוהל והמחלקה הכלכלית והמנהלית הראשית של האס אס. פוהל תכנן לעצב את קציני האס אס העתידיים למנהלים יעילים של כלכלת האס אס, והתעקש שההכשרה המשלימה בתפעול תאגידי תשולב בתוכנית הלימודים[13]. חלק ניכר מהאימונים התרכז בטקטיקות של יחידות קטנות הקשורות בפשיטות, סיורים ומארבים, עם הוראה כללית בנושא לוגיסטיקה ותכנון.

הכשרת קצין אס אס ארכה עד קצת מעל שנה וחצי בסך הכל,. הסילבוס בהכשרה כלל דברים כגון: קריאת מפות ושטח, טקטיקות, תמרונים צבאיים, חינוך פוליטי, אימוני נשק (לימוד נשק, אימוני ירי, תרגילים), חינוך גופני, מנהל, תקשורת, רפואה, אימון חלקי על טנקים, הנדסה קרבית ואפילו מכונאות רכב, שכולם ניתנו בדרגות שונות, בתוספת הפרדת המתקנים על בסיס התמחות הצוערים[14]. למתנדבים שאינם דוברי גרמנית (למשל מהולנד) התקיימו לימודי גרמנית.

אינדוקטרינציה פוליטית ואידאולוגית הייתה חלק מהסילבוס של כל צוערי האס אס, אך לא היה מיזוג למידה אקדמית הוראה צבאית כמו בווסט פוינט בארצות הברית[15]. במקום זאת הודגש אימון אישיותי, מה שאומר שמנהיגי האס אס לעתיד עוצבו מעל הכל על ידי השקפת עולם וגישה נאציונל-סוציאליסטית. ההוראה בבתי הספר ליונקרים נועדה לחזק תחושה של עליונות גזעית, אחווה גברית, חוסר רחמים וקשיחות שאפיינה את מערכת הערכים של האס אס. במהלך הכשרתם, צוערים היו במעקב מתמיד אחר "אמינותם האידאולוגית"[16].

על פי הימלר, ההכשרה הפוליטית של קציני האס אס צריכה להיות מורכבת מחלקים שווים של אימונים צבאיים ו"חינוך אידאולוגי". כחלק מהחינוך האידאולוגי נלמדו "היסטוריה גרמנית", "לימודי גזע אריים" ויסודות מה שמכונה "פילוסופיית מרחב המחיה הגרמני הגדול". כל המקצועות נקבעו על ידי אידאולוגיה נציונל-סוציאליסטית, כולל הספורט, שאמור היה לעורר את הרוח התוקפנית ולהכשיר את משתתפי הקורס להפוך ללוחמים תוקפניים.

מיזוג המשטרה האזרחית עם האס אס נגרם לפחות חלקית על ידי נוכחותם המשותפת של שוטרים וקציני אס אס בבתי הספר ליונקרים[17]. עד 1945, מעל 15,000 צוערים ממוסדות הכשרה אלו הוזמנו כקצינים על ידי הוואפן אס אס[18].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בתי ספר ליונקרי אס אס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Snyder, Louis L (1976). Encyclopedia of the Third Reich. London: Robert Hale. ISBN 978-1-56924-917-8. עמוד 187
  2. ^ Zentner, Christian; Bedürftig, Friedemann (1991). The Encyclopedia of the Third Reich. New York: MacMillan. ISBN 0-02-897500-6. עמוד 480
  3. ^ Weale, Adrian (2012). Army of Evil: A History of the SS. New York: Caliber Printing. ISBN 978-0451237910. עמוד 206
  4. ^ Gilbert, Adrian (2019). Waffen-SS: Hitler's Army at War. New York: Da Capo Press. ISBN 978-0-30682-465-4. עמוד 21
  5. ^ Gilbert, Adrian (2019). Waffen-SS: Hitler's Army at War. New York: Da Capo Press. ISBN 978-0-30682-465-4. עמוד 22
  6. ^ Allen, Michael Thad (2002). The Business of Genocide: The SS, Slave Labor, and the Concentration Camps. London and Chapel Hill: The University of North Carolina Press. ISBN 978-0-80782-677-5. עמוד 112
  7. ^ Pine, Lisa (2010). Education in Nazi Germany. New York: Berg. ISBN 978-1-84520-265-1. עמוד 89
  8. ^ Westermann, Edward B. (2005). Hitler's Police Battalions: Enforcing Racial War in the East. Lawrence, KS: University Press of Kansas. ISBN 978-0-7006-1724-1. עמוד 99
  9. ^ Westermann, Edward B. (2005). Hitler's Police Battalions: Enforcing Racial War in the East. Lawrence, KS: University Press of Kansas. ISBN 978-0-7006-1724-1. מיוני 1940 שולבו בתי הספר ליונקרים כחלק מארגון מחדש של 179 מחלקות של האס אס כדי ליצור את הואפן אס אס. משתתפי הקורס בבתי הספר שובצו בהתאם למסורות הצבאיות, כצוערים רגילים או כצוערים במילואים. האימונים של קציני הואפן אס אס בבתי הספר ליונקרים היו דומים לבתי הספר הרגילים למלחמה של הוורמאכט לקצינים זוטרים. האימונים הצבאיים בהם היו בהתאם לתקנות הצבא. עמוד 100
  10. ^ Ziegler, Herbert F. (1989). Nazi Germany's New Aristocracy: The SS Leadership, 1925–1939. Princeton, NJ: Princeton University Press. ISBN 0-691-05577-7. עמוד 40-41
  11. ^ Ziegler, Herbert F. (1989). Nazi Germany's New Aristocracy: The SS Leadership, 1925–1939. Princeton, NJ: Princeton University Press. ISBN 0-691-05577-7. עמוד 41
  12. ^ Weale, Adrian (2012). Army of Evil: A History of the SS. New York: Caliber Printing. ISBN 978-0451237910. עמוד 206-207
  13. ^ Allen, Michael Thad (2002). The Business of Genocide: The SS, Slave Labor, and the Concentration Camps. London and Chapel Hill: The University of North Carolina Press. ISBN 978-0-80782-677-5. עמוד 207
  14. ^ Weale, Adrian (2012). Army of Evil: A History of the SS. New York: Caliber Printing. ISBN 978-0451237910. עמודים 207–208 עמוד 207-208
  15. ^ Weale, Adrian (2012). Army of Evil: A History of the SS. New York: Caliber Printing. ISBN 978-0451237910. עמוד 209
  16. ^ Mineau, André (2011). SS Thinking and the Holocaust. New York: Editions Rodopi. ISBN 978-9401207829. עמוד 29
  17. ^ Laqueur, Walter; Baumel, Judith Tydor (2001). The Holocaust Encyclopedia. New Haven and London: Yale University Press. ISBN 978-0-30008-432-0. עמוד 606
  18. ^ Gilbert, Adrian (2019). Waffen-SS: Hitler's Army at War. New York: Da Capo Press. ISBN 978-0-30682-465-4. עמוד 25
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בתי_ספר_ליונקרי_אס_אס&oldid=36659018"