ג'ון וינסנט
.jpg) | |
| לידה |
1879 ברמינגהאם, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד  |
|---|---|
| פטירה |
19 בינואר 1941 (בגיל 62 בערך) Grimsby, הממלכה המאוחדת |
| תקופת הפעילות |
? – 19 בינואר 1941 |
  | |
ג'ון ויליאם וינסנט (באנגלית: John William Vincent; 24 בינואר 1879 – 19 בינואר 1941) היה ימאי אנגלי וחבר במשלחת הטראנס-אנטראקטית האימפריאלית של ארנסט שקלטון. הוא היה אחד מחמשת האנשים שיצאו עם שקלטון במסעו האפי מאי הפיל אל ג'ורג'יה הדרומית והיה בין ארבעת היחידים מצוות האונייה אנדיורנס, שלא קיבלו את מדליית הקוטב.
ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
וינסנט נולד בברמינגהאם בשנת 1884. הוא היה למלח בגיל 13, ובהמשך היה למכמורן ועבד בצי הים הצפוני מהאל. בימים ההם, דייג במכמורת היה אחד המסוכנים ביותר בענף הדייג וחישל את האנשים שעסקו בו, ווינסנט לא היה יוצא דופן. נוסף לכך, היה מתאגרף חובב ומתאבק חובב נלהב.
המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית
המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית אורגנה על ידי ארנסט שקלטון, שהתכוון להיות הראשון שמשלחתו תצלח את יבשת אנטארקטיקה. וינסנט צורף למשלחת מלכתחילה כרב מלחים, אבל אחרי ריב עם תומאס אורד-ליס וקובלנות על התעמרות מצד צוות המלחים, זומן אל תאו של שקלטון והורד בדרגה למלח כשיר.[1] לאחר זאת לא גרם עוד צרות, אבל שקלטון פקח עליו עין צופיה: אחרי שה"אנדיורנס" נמחצה בקרח ואנשיה נאלצו להשתמש בשלוש סירות ההצלה הקטנות כדי להגיע לאי הפיל, וידא שקלטון שווינסנט יהיה בין האנשים שעל סירתו. הוא אף בחר בו להשתתף בצוות של ששת האנשים של ה ג'יימס קיירד, שנועד להפליג אל ג'ורג'יה הדרומית להזעיק עזרה לחילוץ הלכודים על האי. לפי מקורות מסוימים, שקלטון לא רצה להשאיר אותו על אי הפיל מחשש שיגרום למחלוקות וסכסוכים, אבל טענה זו סותרת את רגשותיו של שקלטון עצמו, שהיה זקוק לצוות חסון לניווט אל ג'ורג'יה הדרומית, ווינסנט היה ידוע כאדם החזק והכשיר ביותר באי הפיל. וינסנט והארי מקניש נפלו המיימה כשהסירה הושקה, וסירובו של וינסנט להחליף את חולצתו הוביל להערות עוינות בקרב הנותרים על החוף, לפיהן הסתיר כמה מחפציהם על גופו, אם כי גם לגבי הערה זו יש חילוקי דעות. אף כי וינסנט היה האיש החזק ביותר בצוות, הוא לא עשה חיל במסע אל ג'ורג'יה הדרומית: הוא כמעט נסחף הימה, כשחטב את הקרח שהצטבר על הסירה, ובקושי הספיק לתפוס את התורן הראשי בעוד מועד. שקלטון רשם, ששניים מאנשי הצוות, וינסנט והארי מקניש, היו קרובים מאוד למוות, ואם כי מקניש גילה "נחישות ואומץ לב", וינסנט הפסיק לתפקד כחבר פעיל בצוות בגלל מצבו הגופני הרעוע.[2]
כשאנשי ה"ג'יימס קיירד" הגיעו לג'ורג'יה הדרומית, הם נחתו בצדו האחר של האי. בשעה ששאר אנשי הצוות העסיקו עצמם בהכנות למסע הטיפוס על ההרים שהתחייב מן הצורך להגיע אל תחנת ציידי הלווייתנים בהוסוויק, וינסנט לא גילה כל סימנים לשיפור במצבו. היה ברור, שלא מקניש ולא וינסנט יוכלו להמשיך במסע רגלי, על כן השאיר אותם שקלטון בהשגחת טימותי מקארתי[3] ויצא לטיפוס על ההרים עם פרנק וורסלי וטום קרין. אחרי ששלושת האנשים הגיעו לתחנת ציידי הלווייתנים, שלח שקלטון את וורסלי חזרה על סיפון אחת מספינות הציידים לאסוף את וינסנט, מקניש ומקארתי, יחד עם ה"ג'יימס קיירד",[4] ואחר הסדיר בשבילם הפלגה חזרה לאנגליה בעוד הוא, וורסלי וקרין החלו במאמצים לארגן ספינת חילוץ לאנשים שעל אי הפיל.[5]
שקלטון סירב לאשר לווינסנט את מדליית הקוטב, שניתנה לכל אחד מאנשי הצוות מלבד מקניש, שמרד על הקרח, ושלושת המכמוראים: ויליאם סטיבנסון, ארנסט הולנס ווינסנט. אלכסנדר מקלין, אחד הרופאים במשלחת, חשב שמניעת המדליה הייתה עונש קשה מדי: "הם אולי לא היו טיפוסים נחמדים כל כך, אבל הם מעולם לא הכזיבו את המשלחת."
אחרי המשלחת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1918 הצטרף וינסנט לצוות של אונייה, שנשכרה על ידי משרד החוץ הבריטי, וטורפדה בעת שירותה בים התיכון. הוא שרד, ואחרי מלחמת העולם הראשונה החל שוב לעבוד כמכמורן. זמן מה עבד בפינלנד, אבל אף כי הוצעה לו עבודה קבועה כמדריך דייג מטעם ממשלת פינלנד, אשתו לא רצתה לעקור לשם. תחת זאת התיישב בגרימסבי, שם גידלו הוא ואשתו משפחה של חמישה בנים וארבע בנות.
בתקופת מלחמת העולם השנייה שירת וינסנט בהצי המלכותי כחייל מילואים, וקיבל פיקוד על שולת המוקשים של הצי "אלפרדיאן", ששייטה סמוך לחופי הצפון והמזרח. בעת שהותו על סיפון ה"אפלרדיאן" חלה בדלקת ריאות והועבר לבית החולים של הצי בגרימסבי. הוא מת ב-19 בינואר 1941 ונקבר בגרימסבי.