ג'יימס (להקה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'יימס
Tim Booth (James) (Haldern Pop Festival 2013) IMGP5257 smial wp.jpg
להקת ג'יימס בהופעה בפסטיבל Haldern Pop, גרמניה, 2013. משמאל: הסולן הראשי, טים בות'.
מוקד פעילות מנצ'סטר, אנגליה
תקופת הפעילות 1982–2001
2007–הווה
סוגה אינדי פופ, מדצ'סטר, רוק אלטרנטיבי
חברת תקליטים פקטורי, סייר, ראף טרייד, פונטנה, מרקורי, סנקצ'וארי, דקה, קוקינג ויניל, ברטלסמן מיוזיק גרופ
פרסים והוקרה האנימציה הטובה ביותר - "Moving On" - פרסי הקליפים הבריטיים (2014)
wearejames.com
חברים
ג'ים גלני, טים בות', דייוויד ביינטון-פאואר, סול דייוויס, מרק האנטר, אנדי דיאגרם, אדריאן אוקסל
חברים לשעבר
פול גילברטסון, גייון וילן, לארי גוט, מייקל קולאס

ג'יימסאנגלית: James) היא להקת רוק ממנצ'סטר, שהוקמה בשנת 1982. הלהקה נהנתה מפופולריות במהלך שנות ה-90, ואף לאחר מכן, עם 4 שירים ו-9 אלבומים בעשיריות הפותחות של מצעדי הסינגלים והאלבומים הבריטיים.[1] הסינגלים הידועים ביותר של הלהקה כוללים את "Come Home" ,"Sit Down" ,"She's a Star" ו-"Laid", שאף הפך ללהיט בתחנות רדיו הקמפוס של ארצות הברית.[2]

בעקבות עזיבתו של הסולן הראשי טים בות' ב-2001, הלהקה הפסיקה את פעילותה, אך בינואר 2007 הלהקה התאחדה והפיקה שישה אלבומים נוספים. הופעות חיות היו מאז ומעולם חלק מרכזי בפעילותה של הלהקה.[3] נכון ל-2010, הלהקה מכרה מעל ל-25 מיליוני עותקים מאלבומיה ברחבי העולם.[4]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לארי גוט
ג'ים גלני
סול דייוויס
מרק האנטר
דייב ביינטון-פאואר
אנדי דיאגרם

הקמה וחומרים מוקדמים: 1982–1987[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יימס הוקמה ב-1982 בפרבר ויילי ריינג' של מנצ'סטר, כאשר פול גילברטסון שכנע את חברו ג'ים גלני לרכוש גיטרת בס ולהקים איתו להקה. ההרכב התייצב כאשר גייוון וילן הצטרף כמתופף. לאחר מספר הופעות תחת שמות שונים, התייצב שם הלהקה על "מודל טים". הם הופיעו בעיקר עם חומר מאולתר שנבע מג'אם סשנים, ואף חיממו את להקת הפוסט-פאנק The Fall באוניברסיטת מנצ'סטר פוליטקניק. סולנים ומוזיקאים אחרים נשרו מהלהקה במהירות עד להיכרותם עם טים בות' בדיסקוטק של סטודנטים. גילברטסון הזמין את בות' להצטרף ללהקה כרקדן, אך הוא קודם כמעט מיידית לעמדת הסולן הראשי. לאחר שינוי שם נוסף, הלהקה שינתה את שמה לג'יימס באוגוסט 1982. הופעה במועדון ההסיינדה משכה את תשומת ליבו של טוני וילסון מפקטורי רקורדס והוא הציע לג'יימס להקליט אלבום בחברת פקטורי. הלהקה, שכבר עשתה לעצמה שם בהופעות, חששה שהחומר שלה ייהרס במהלך הקלטה של אלבום שלם, ובחרה במקום זאת להקליט מיני-אלבום (EP) של שלושה שירים, בשם "Jimone". אלבום הבכורה הוקלט באולפני סטרוברי בסטוקפורט באוגוסט 1983 ויצא לאור בהוצאת פקטורי בספטמבר.[2] בעקבות הוצאת האי.פי זכתה הלהקה לחמם את להקת הסמית'ס בין פברואר ואפריל 1985, במסגרת סיבוב ההופעות של הסמיתס "בשר הוא רצח".[5]

על אף שהלהקה תוייגה כ"דבר גדול הבא", התקדמותה הואטה בשל בעיות סמים של גילברטסון שאילצו אותו לעזוב. בות' וגלני הצטרפו לכת בשם Lifewave שהגבילה את אורח חייהם, מה שגרם לחוסר יציבות בלהקה.[6] האי.פי השני של הלהקה, "James II", יצא מעל לשנה לאחר יציאתו של אי.פי הבכורה ולווה בכתבת שער במגזין NME, תוך החלפתו של גילברטסון במורה לגיטרה של הלהקה, לארי גוט. שני האי. פים הראשונים זכו לביקורות חיוביות ופקטורי השתוקקה להפיק אלבום מלא עבור ג'יימס, אך חברי ג'יימס האמינו שפקטורי היא חברת תקליטים שרק התדמית בראש מעייניה, וחתמה במקום זאת על חוזה עם סייר רקורדס.

אלבום הבכורה של ג'יימס, "Stutter" ("גימגום"), יצא ביולי 1986 והגיע למקום ה-68 במצעד הבריטי. הלהקה סבלה ממגבלות תקציב וחוסר פירגון מצד התקשורת, והקליטה במהירות אלבום שני בשם "Strip-mine" שבו ניסתה לייצר מבני שירים קונבנציונליים יותר, על מנת לרצות את חברת התקליטים. האלבום יצא לאור מעל שנה לאחר שהוגש לסייר רקורדס, בספטמבר 1988, אך הגיע למקום ה-90 במצעד; ג'יימס החליטה לעזוב גם את סייר רקורדס[2] והחליטה לממן בכוחות עצמה אלבום הופעה בשם "One Man Clapping", בעקבות הצלחה גדולה בהופעות ובמכירת חולצות טי של הלהקה. אלבום ההופעה הגיע למקום הראשון במצעדי האינדי, מה שהוביל להתעניינות מחודשת בלהקה מצד התקשורת.

שינויים בהרכב והצלחה: 1988–1992[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1988, המתופף וילן נקלע לקטטה עם בות' על הבמה, התבקש לעזוב את הלהקה, והוחלף בידי דייוויד ביינטון-פאואר. בחודשים שלאחר מכן ג'יימס הרחיבה את הרכבה ואת פלטת הצלילים שלה על ידי צירופם של שלושה חברים חדשים: הגיטריסט-כנר סול דייוויס שנשלף מתוך ערב בלוז של נגנים חובבים; הקלידן מרק האנטר, וחצוצרן בשם אנדי דיאגרם שכבר היה בעל שם של מוזיקאי אוונגרדי חשוב.[2]שבעת החברים נכנסו לאולפן על מנת להקליט את האלבום השלישי של ג'יימס.

הסינגלים החדשים שהוקלטו, "Sit Down" ו-"Come Home", הפכו ללהיטים גדולים במצעדי הסינגלים העצמאיים. האלבום המלא, "Gold Mother", היה אמור לצאת בחברת ראף טרייד, אבל בעקבות חוסר אמון מצידו של בעל החברה ג'ף טראוויס, שחשב שהאלבום לא ימכור יותר מ-20–30 אלף עותקים, הלהקה קנתה את הזכויות מידיו; סיבוב הופעות חורפי מוצלח גרם לחברת פונטנה להחתים את ג'יימס על חוזה ב-1989,[2] והלהקה חתמה עשור לא פשוט באקורד אופטימי.

"Gold Mother" יצא ביוני 1990 בדיוק כאשר תנועת מדצ'סטר דחפה להקות אינדי רבות ממנצ'סטר לפרסום, וג'יימס זכתה בהכרה הראשונה מהמיינסטרים.[2] הסינגלים "How Was It for You" ,"Come Home" ו-"Lose Control" הגיעו לטופ-40 והצלחתה המחודשת של הלהקה זכתה לחותמת סופית עם שתי הופעות מכורות מראש במנצ'סטר בסוף השנה. במרץ 1991, כשהצלחתו של השיר "Sit Down" גרמה להקלטתו מחדש ולהוצאתו כסינגל, הסינגל הגיע למקום השני במצעד הסינגלים הבריטי.[2] "Gold Mother" יצא לאור מחדש, הפעם עם הסינגלים "Lose Control" ו-"Sit Down" שלא נכללו בו קודם לכן; האלבום מכר פי עשרה מהכמות שאותה חזה ג'ף טראוויס, "Sit Down" הפך לאחד מהסינגלים הנמכרים ביותר של השנה, ו"Come Home", עם הזמן, להמנון בלתי-רשמי של סצנת מדצ'סטר.

חברי הלהקה העבירו את יתר השנה בהקלטות אלבומם הרביעי, "Seven", שיצא בפברואר 1992. האלבום הגיע למקום שני במצעד הבריטי כאשר הסינגל הראשון מתוכו, "Sound", מצטרף ל"Sit Down" בעשירייה הראשונה מספר חודשים קודם לכן. הלהקה זכתה להכרה ראשונה בארצות הברית עם פתיחת סיבוב ההופעות האמריקאי הראשון שלה. הלהקה הגיע לפסגה נוספת ביולי, בהופעה מכורה מראש בפארק השעשועים אלטון טאוורס באנגליה לעיני 30,000 צופים, ששודרה בשידור חי בתחנת הרדיו BBC 1, ושלאחריה עזב אנדי דיאגרם את הלהקה.

האלבומים הבאים: 1993–2001[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1993 חברי ג'יימס הוזמנו לחמם את ניל יאנג בסיבוב הופעות אקוסטי בארצות הברית, וחזרו לאנגליה רעננים ומוכנים להקלטת אלבומם הרביעי עם בריאן אינו, שאיתו רצו לעבוד על אלבומם הראשון "Stutter", אך הדבר לא יצא לפועל בזמנו. אינו לקח את הלהקה למסע של "היכרות עצמית" וניסה להביא לידי ביטוי את האלמנטים האמביינטים של הלהקה, מה שגרם ליציאתם של שני אלבומים נסיוניים: "Laid" שנחשב למעין "אלבום-אווירה של שיר אחד" ו-"Wah Wah" שמורכב אך ורק מרצועות ג'אם מאולתרות שהוקלטו בטייק אחד, ומוקססו לאחר מכן על ידי אינו, ושאליהן צורפו תוספות ווקליות של בות'.[2]

"Laid" יצא ב-1993 וזכה לביקורות חיוביות. בנוסף להצלחתו בבריטניה, האלבום פרץ את דרכה של הלהקה בארצות הברית, שם הוא נמכר במעל ל-60,000 עותקים והגיע למקום ה-72 במצעד של בילבורד, כאשר הוא נעזר בהצלחתו של שיר הנושא בתחנות קמפוס אמריקאיות. הלהקה בילתה את רוב שנת 1994 בהופעות באמריקה. "Wah Wah" יצא בספטמבר וקיבל ביקורות פושרות. הקלטותיו של האלבום הבא נתקלו בבעיות מן ההתחלה, עם עזיבתם של אחד מהמלחינים המרכזיים, לארי גוט (שרצה לבלות יותר זמן עם משפחתו), ושל המנהלת מרטין מקדונה (שקיימה יחסים רומנטיים טעונים עם בות'). בות' הכריז שאף הוא מעוניין לקחת הפסקה עבור הקלטת אלבום עם אנג'לו בדלמנטי. כמו כן, הלהקה גילתה על חוב גדול שהיא חייבת לרשויות המיסים. הלהקה הייתה נחושה להמשיך בפעילותה והקימה אולפן בביתו של ביינטון-פאואר. הגיטריסט לשעבר אדריאן אוקסאל נקרא לדגל, טים בות' חזר ללהקה לפרקים לשם הקלטת שירה, והאלבום החדש של ג'יימס, "Whiplash", יצא בפברואר 1997. האלבום הוכיח את עצמו כקאמבק מוצלח עבור הלהקה, עם כניסתו לעשירייה הפותחת בבריטניה, כמו גם הסינגל הראשון מתוכו, "She's a Star".

הלהקה יצאה לסיבוב הופעות לשם קידום האלבום, ובות' נפגע בצווארו תוך כדי ריקוד על הבמה בארצות הברית ועבר ניתוח דחוף. הלהקה קיבלה הצעה להשתתף בלולפלוזה כפיצוי. במרץ 1998 יצא אלבום להיטים בשם "The Best Of", שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי והוביל לשורה של הופעות מכורות מראש במשך השנה.[2] הלהקה חזרה לאולפן לשם הקלטת אלבומה הבא, "Millionaires", שיצא באוקטובר 1999. האלבום שנחשב להצלחה אמנותית לא עמד בציפיות הגבוהות מבחינת מכירות, אך בכל אופן הגיע למקום השני במצעד הבריטי ומכר מעל 150,000 עותקים.[2]

לאחר כישלונו היחסי של האלבום "Millionaires" הלהקה החליטה לשנות את גישתה לקראת האלבום הבא והחליטה שוב לעבוד עם בריאן אינו. הם בילו את רוב שנת 2000 בכתיבת שירי האלבום, ביצועם בהופעות והקלטתם רק לאחר מכן. הם פצחו בסדרת הופעות מצומצמות שבהן ניגנו אך ורק סטים של שירים חדשים. האלבום,"Pleased To Meet You", יצא ביולי 2001 ועטיפתו הציגה תמונה שהורכבה מפניהם של כל חברי הלהקה לשם יצירתן של פנים חדשות. האלבום הגיע רק למקום ה-11, המיקום הנמוך ביותר אליו הגיע אלבום של הלהקה מאז החתמתה בחברת פונטנה.

פירוק ופרויקטים אחרים: 2002–2006[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט לאחר יציאת אלבומם האחרון, ג'יימס הגיעו לסוף החוזה שלהם, וטים בות' הכריז על עזיבתו לשם עבודה על פרויקטים משלו. הם יצאו לסיבוב הופעות פרידה בבריטניה בסוף השנה והופעתם האחרונה דאז הוקלטה עבור אלבום ההופעה "Getting Away With It... Live". חברי העבר לארי גוט ואנדי דיאגרם הצטרפו להופעות הפרידה, עם הופעת אורח של בריאן אינו בהופעה באצטדיון ומבלי. אלבום של B-sides בשם "B-Sides Ultra", שכלל בין השאר גרסאות כיסוי ללאונרד כהן, דייוויד בואי והוולווט אנדרגראונד, יצא לאור במקביל. אלבומים נוספים של הלהקה זכו להוצאות מחודשות וטים בות' הוציא אלבום סולו בשם "Bone" ב-2004.

איחוד: 2007–היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 2007, האתר הרשמי של טים בות' הכריז כי "טים יתאחד מחדש עם ג'יימס בתחילת 2007 לסדרת הופעות חיות שנכריז עליהן בקרוב". האתר הרשמי של ג'יימס שינה במקביל את כתובתו ל-"wearejames.com" והכריז כי הרכבה הנוכחי של ג'יימס זהה לזה שהקליט את האלבום "Laid", כולל הסולן טים בות'. בות' אישר בראיונות שונים כי הוא הקליט שירים חדשים עם החבורה כבר בנובמבר האחרון והשתכנע להצטרף מחדש ללהקה. חמשת התאריכים שנקבעו עבור סיבוב ההופעות גדלו ל-7 בו ביום בו פורסמו, עקב ביקוש רב, והסיבוב כולו נמכר מראש. הסיבוב התקיים באפריל 2007 והתרחב במהלך השנה לסיבובים נוספים ולהופעות במסגרת פסטיבלים בבריטניה ובספרד. אנדי דיאגרם הצטרף להופעות כחצוצרן ושב אף הוא ללהקה. אלבום אוסף נוסף, "Fresh as a Daisy — The Singles" יצא לאור במקביל.

אלבומה החדש של ג'יימס, "Hey Ma", יצא באפריל 2008 והגיע למקום העשירי במצעד הבריטי. סיבוב של הופעות אצטדיונים בשם "We Are Sound" נערך בדצמבר בבריטניה ובו הוצגו שני שירים חדשים ("Porcupine" ו-"Look Away") מתוך אלבום עתידי. הלהקה הכריזה באפריל 2010 על כוונתה להוציא שני מיני-אלבומים במהלך השנה, שבסופו של דבר יצאו באפריל ("The Night Before") ובאוגוסט ("The Morning After") ולווו בסיבוב הופעות אמריקאי לשם קידום המיני-אלבומים, שיצאו באמריקה כאלבום מלא בשם "The Morning After The Night Before". ב-2011 טים בות' הכריז שהוא עובד על חומר חדש כאמן סולו, אך במקביל לפעילותו בג'יימס; ג'יימס הופיעה בפסטיבלים שונים ברחבי העולם במהלך השנה ובסוף השנה הכריזה על שינוי בסגנון ההופעות שלה, כאשר להופעות באוקטובר ובנובמבר צורפו ללהקה תזמורת ומקהלה.[7]

אלבומה הראשון של ג'יימס מזה 6 שנים, "La Petite Mort", יצא ביוני 2014 במקביל לסינגל הפרומו "Moving On". במהלך 2015 לארי גוט הוחלף באופן קבוע על ידי אדריאן אוקסאל. ב-2016 יצא האלבום "Girl at the End of the World" שהיה לאחד מאלבומיה המצליחים ביותר של הלהקה עד כה - הוא היה קרוב להדיח את אלבומה של אדל, "25", מראש המצעד הבריטי: הוא הגיע למקום הראשון במצעדי אמצע השבוע בשבוע בו יצא, עם 2,000 עותקים יותר מאלבומה של אדל. עד לסוף השבוע ירד האלבום למקום השני והיה קרוב כחוט השערה להפוך לאלבום האולפן הראשון של ג'יימס שהגיע למקום הראשון במצעד.

במאי 2018 ג'יימס הוציאה אי.פי בן ארבעה שירים בשם "Better Than That" שהגיע למקום הראשון במצעד תקליטוני הוויניל[8] והוביל לסיבוב הופעות מכור-מראש בבריטניה; במהלך ההופעות בוצעו שירים חדשים מתוך אלבומם הבא, "Living in Extraordinary Times", שיצא באוגוסט 2018, זכה לביקורות אוהדות והגיע למקום השישי במצעד הבריטי.

חברי הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברים נוכחיים
  • ג'ים גלני – גיטרת בס, קולות רקע (1982–2001, 2007–היום)
  • טים בות' – שירה (1982–2001, 2007–היום)
  • אדריאן אוקסאל – גיטרה, צ'לו (1995–2001, 2015–היום)
  • דייוויד ביינטון-פאואר – תופים (1988–2001, 2007–היום)
  • סול דייוויס – גיטרת קצב, גיטרה אקוסטית, כלי הקשה, כינור, קולות רקע (1989–2001, 2007–היום)
  • מרק האנטר – כלי מקלדת, פסנתר (1989–2001, 2007–היום)
  • אנדי דיאגרם – חצוצרה, כלי הקשה, קולות רקע (1989–1992, 2001, 2007–היום)
חברי עבר
  • פול גילברטסון – גיטרה (1982–1985)
  • גיוון וילן – תופים (1982–1988)
  • מייקל קולאס – גיטרת קצב, קולות רקע (1997–2001)
  • לארי גוט – גיטרה, גיטרה אקוסטית, כלי מקלדת, חליל, קולות רקע (1985–1995, 2001, 2007–2015)

אלבומי אולפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Stutter 1986
  • Strip-mine 1988
  • Gold Mother 1990
  • Seven 1992
  • Laid 1993
  • Wah Wah 1994
  • Whiplash 1997
  • Millionaires 1999
  • Pleased to Meet You 2001
  • Hey Ma 2008
  • The Night Before 2010
  • The Morning After 2010
  • La Petite Mort 2014
  • Girl at the End of the World 2016
  • Living in Extraordinary Times 2018
  • All the Colours Of You 2021

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "ג'יימס: היסטוריית המצעדים הבריטיים". Official Charts Company. בדיקה אחרונה ב-26 בפברואר 2020. 
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Strong, Martin C. (2000). דיסקוגרפיית הרוק הגדולה (מהדורה חמישית). Edinburgh: Mojo Books. עמ' 492–493. ISBN 1-84195-017-3. 
  3. ^ "להקת האינדי רוק ג'יימס מתאחדת לסיבוב הופעות". BBC News. 24 בינואר 2007. 
  4. ^ Alex Rendon (16 בספטמבר 2010). "ג'יימס, אדוני הרוק ממנצ'סטר, חוזרים לדרום פלורידה לאחר 13 שנות היעדרות". New Times Broward-Palm Beach. בדיקה אחרונה ב-24 באוגוסט 2011. 
  5. ^ "היסטוריה של ג'יימס". Oneofthethree.co.uk. בדיקה אחרונה ב-13 בדצמבר 2012. 
  6. ^ "ג'יימס: Stutter". Music Arcades. 10 באפריל 2006. בדיקה אחרונה ב-13 בדצמבר 2012. 
  7. ^ "ג'יימס מכריזים על הופעות בבריטניה עם תזמורת ומקהלה". Nme. 30 ביוני 2011. בדיקה אחרונה ב-13 בדצמבר 2012. 
  8. ^ "מצעד תקליטוני הוויניל הרשמי 40 הגדולים | Official Charts Company". Officialcharts.com (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-20 ביולי 2018.