גטו מרצ'ינקנץ
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | גטו, למאסר, עבדות, הרעבה, גירוש וירי המוני |
| מדינה | ליטא |
| מחוז |
מרצ'ינקנץ  |
| מחנות נלווים | אושוויץ וטרבלינקה |
| נתונים | |
| מספר הנספים | 200 יהודים |
| קואורדינטות | 54°03′40″N 24°24′00″E / 54.06111111°N 24.4°E |
  | |
גטו מרצ'ינקנץ (בלטינית: Marcinkonių getas) היה גטו נאצי קטן ליהודים שהוקם במהלך מלחמת העולם השנייה במרצ'ינקנץ (לפני המלחמה ברפובליקה הפולנית השנייה, בזמן המלחמה במחוז ביאליסטוק ולאחר המלחמה ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית ובליטא). הגטו התקיים מסביבות נובמבר 1941 עד נובמבר 1942 ואכלס 300 עד 400 יהודים בתוכו.[1]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין שתי מלחמות העולם נמנו בכפר כ-270 יהודים, שהיוו את רוב תושבי האזור, ופעלו בו בית ספר עברי ותנועות נוער יהודיות. יותר מ-40 אחוזים מהיהודים בעיר עסקו בסחר בעצים, שני מפעלי מזון היו בבעלותם של היהודים, והיו בעיירה גם בעלי חנויות ובעלי עסקים יהודיים קטנים. היו במרצ'ינקנץ בית כנסת ומקווה, בית ספר של רשת "תרבות" וחדר.
ב-1935 התרחשו בעיירה תקריות אנטישמיות ועם כיבוש האזור בידי הסובייטים בספטמבר 1939, נאסרה הפעילות הציבורית היהודית ביישוב, ונסגרו בתי המלאכה, חנויות ומוסדות תרבותיים יהודיים.
מרצ'ינקנץ נכבשה בידי גרמניה הנאצית ב-24 ביוני 1941. מייד עם הכיבוש הכריחה פלוגה של לאומנים ליטאים את היהודים להתייצב לעבודות כפייה קשות. משתפי פעולה ליטאים התעללו ביהודים יום-יום, שדדו את רכושם, הטילו עליהם קנסות כבדים מפעם לפעם ואף רצחו אותם. היהודים הוכרחו לשאת על החזה שלהם טלאי צהוב בצורת מגן דוד.
עד אמצע ספטמבר 1941, לא נקבעה ההשתייכות המנהלית של העיר, והיהודים בעיר שחששו להיות תחת אחריותיו של הקומיסריאט הכללי לענייני יהודים, ניצלו זאת על מנת להגר לערים אחרות בבלארוס.
על-פי דרישת הגרמנים הוקם יודנראט ובראשו הועמד אהרן קוברובסקי. בנוסף לכך, הוקם שירות סדר יהודי בעל שבעה שוטרים כשעומד בראשו ברוך איזנשטט. היודונראט הטיל מס על כלל חברי הקהילה היהודית, וכסף זה שימש לתשלומי כופר ושוחד לפקידי המינהל הגרמני.[2]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
גטו מרצ'ינקנץ הוקם באפריל 1942, לאחר חג הפסח, ב-14 בתים קטנים בקרבת תחנת הרכבת. הגטו גודר, אך לא היה סגור הרמטית. קשר היהודים עם כלל חברי הקהילה בסביבה נותק באופן מוחלט, והיהודים יכלו להסתנן למזון על מנת להשיג מזון.[2]
תנאי החיים בתוך הגטו היו טובים יותר מגטאות אחרות.[1] לגטו היה כוח משטרתי יהודי קטן משלו, בפיקודו של איזנשטט. רוב אסירי הגטו נאלצו לעבוד בתחנת הרכבת, בכבישים, בייעור או במפעל שימורים לפטריות, אך חלקם הצליחו לשמור על המסחר שלהם.[1] בקיץ 1942 הגיעו לגטו 70 ניצולים יהודים כשהם מביאים דיווחים על הרג המוני ומעשי זוועה אחרים. הדבר הגביר את המתיחות וקבוצת צעירים יהודים תכננה לברוח ולהצטרף לפרטיזנים היהודים. היודנראט אף הבריח לגטו 12 רובים.[1]
חיסול[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-2 בנובמבר 1942 ניתנו פקודות לחסל את הגטו ולהעביר את היהודים למחנות הריכוז טרבלינקה ואושוויץ. חוליה של 15 גרמנים, בפיקודו של הז'נדרמריה אלברט וויצקה,[1] הורתה על היהודים להתאסף בכניסת הגטו בשעה 8 בבוקר על מנת "להועבר לעבודה".[3] עדים מציגים תיאורים שונים של אירועים נוספים. על פי דו"ח רשמי שכתב היערן הנס להמן, שניים מהגרמנים פתחו באש לעבר היהודים הצפופים ללא סיבה ברורה.[3] מחברים אחרים מציגים את האירועים כמרד בהשראת אהרון קוברובסקי, יו"ר היודנראט.[4] יהודים מבוהלים ניסו להימלט דרך הגדר אל היער הסמוך או בחזרה אל הגטו.[5] לאחר מכן ערכו הגרמנים חיפוש בגטו, ירו בכל יהודי שנראה לעין והשמידו חמישה בונקרים סודיים ברימונים. בסך הכל נורו 105 או 132 יהודים.[3]
במהלך השבועות הבאים חיפשו גרמנים ומשתפי פעולה מקומיים אחר היהודים הנמלטים וכ-90 עד 100 יהודים נרצחו ונהרגו.[1] קבוצה של 21 יהודים, כולל 7 נשים, נורתה כאשר המחבוא שלהם ליד הכפר מוסטייקה התגלה על ידי אדם מקומי.[5] כ-46 יהודים שרדו את המלחמה ואת הגטו, בעיקר חברים בקבוצת הפרטיזנים קוברובסקי, שהוכרה כחלק מחטיבת דוידוב של הפרטיזנים הסובייטים ב-1943.[1]
הנס להמן, שהצטרף למפלגה הנאצית ב-1933, נחקר ונקבע כי הוא שיתף פעולה ועזר להיהודים להימלט. הוא הוכפש והועבר.[6] ב-1943 הורידו פרטיזנים יהודים רכבת גרמנית מזרחית לביאליסטוק. להמן היה בין הגרמנים השבויים. הוא הוכר על ידי אחד הנמלטים ממרצ'ינקנץ והוצא להורג בשל תפקידו בטבח.[3]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Geoffrey P. Megargee, Martin Dean, The United States Holocaust Memorial Museum Encyclopedia of Camps and Ghettos, 1933–1945: Volume II: Ghettos in German-Occupied Eastern Europe, Indiana University Press, 2012-05-04, עמ' 922-924, ISBN 978-0-253-00202-0. (באנגלית)
- ^ 1 2 מרצ'ינקנץ (Marcinkańce), באתר יד ושם
- ^ 1 2 3 4 Christopher R. Browning, Nazi policy, Jewish workers, German killers, Cambridge ; New York : Cambridge University Press, 2000, עמ' 160-166, ISBN 978-0-521-77299-0
- ^ Martin Gilbert, The Holocaust: A History of the Jews of Europe During the Second World War, Macmillan, 1987-05-15, עמ' 489, ISBN 978-0-8050-0348-2. (באנגלית)
- ^ 1 2 Dr. Arūnas Bubnys, HOLOCAUST IN LITHUANIAN PROVINCE IN 1941 (עמ' 10), web.archive.org
- ^ HISTORY IN DISPUTE | Vol. 11, עמ' 270-271