הטלאי הצהוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אנטישמיות
אנטישמיות
Yellowbadge logo.svg
פורטל השואה
מושגים באנטישמיות
היסטוריהציר זמןגאוגרפיה
אשה יהודייה ובתה ברחוב בברלין, 1941
יהודים בגטו לודז', 1940, נושאים טלאי צהוב על בגדיהם

הטלאי הצהוב הוא צורת מגן דוד מבד צהוב, ידוע בעיקר כסימן מזהה ואות קלון. בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית בתקופת השואה חייבו השלטונות את היהודים לשאת אותו על בגדיהם. הטלאי הצהוב הונהג כסימן מזהה ליהודים על ידי שלטונות האסלאם והנצרות בימי הביניים, כחלק מחקיקה אנטי-יהודית והשפלה אנטישמית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך הדורות היו צורות רבות של סימון היהודים על ידי לבוש מיוחד, כגון כובע היהודים או נשיאת סמל על בגדיהם.

במאה ה-13 הנהיגה האינקוויזיציה של האפיפיור גרגוריוס התשיעי חובת לבישת צלב צהוב על בגדיהם החיצוניים של הקתרים בדרום צרפת. באותה התקופה חויבו היהודים לענוד טלאי צהוב על לבושם על ידי אדוארד הראשון מלך אנגליה, לואי התשיעי מלך צרפת ושליטים של מספר ממלכות נוצריות נוספות באירופה. באמצע המאה ה-16, לאחר גירוש יהודי העיר וירצבורג, על ידי הקיסר פרדיננד הראשון, הותרה כניסתם של יהודים לעיר, לצורכי מסחר בלבד, והם חויבו לשלם "מכס גוף" ולשאת על בגדיהם טלאי צהוב בצורת עיגול לצורכי זיהוי.

במאה ה-16 האימפריה המוסלמית-השיעית ששלטה במרבית שטחי איראן עד שנת 1722, חוקקה חוקים מפלים נגד היהודים בהם חיוב לבישת בטלאי צהוב.

במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברומן "אלטנוילנד" מאת תאודור הרצל, שפורסם בשנת 1902, במהלך שיחה על מצב היהודים אומרת אחת הדמויות: "רואה אני שיהיה על כולנו לחזור ולענוד את הטלאי הכתום".[1] הטלאי הצהוב הפך לאחד מסמליה העגומים של השואה. ההצעה לשים אות היכר ביהודים הועלתה לראשונה על ידי ריינהרד היידריך בדיון שהתקיים בעקבות פרעות ליל הבדולח, בנובמבר 1938. היהודים חויבו לענוד אותו בראשונה ב-1939 בפולין, לאחר כיבושה על ידי הנאצים, על פי התקנות - על הבגד העליון. הוא עוצב בצורת מגן דוד, עליו נכתבה המילה "יהודי" בשפה המקומית: בגרמנית:‏ Jude‏, בצרפתית:‏ Juif‏, בהולנדית:‏ Jood‏. הכתב היה בדרך כלל בגופן שנראה כלקוח מספרים עתיקים. הטלאי היה אות קלון שמטרתו הייתה לסמן את היהודים, להבדילם מן האוכלוסייה המקומית ולהשפילם. בתקנות נקבע שהטלאי הצהוב יהיה לפחות בגודל עשרה סנטימטרים או בגודל אגרוף. בתחילה השתנו התקנות ממקום למקום, ובמקומות אחדים חויבו היהודים לענוד על הזרוע סרט לבן ועליו מגן דוד. יהודים שלא ענדו את הטלאי או הסימן היו צפויים לעונשי קנס, מאסר והוצאה להורג ללא משפט באמצעות ירי מיידי. בספטמבר 1941 הונהגה חובת הטלאי הצהוב על יהודי גרמניה.[2]

גרמניה הנאצית ניסתה להשליט את חובת ענידת הטלאי הצהוב בארצות שכבשה, אך נתקלה בחלק מהן (צרפת, דנמרק ובולגריה) בהתנגדות מסוגים שונים. במקרה שהייתה התנגדות חזקה מדי כמו בצרפת ובדנמרק - לא כפו נציגי השלטון המקומי של גרמניה הנאצית בחוזקה את הטלאי הצהוב (ובדנמרק לא הונהגה חובה זו כלל).

הסופר יחיאל די-נור תיאר את הפעם הראשונה שיצא מן הבית לרחובות הגטו כשטלאי צהוב תפור למעילו: "נדמה היה לי שמכל הבתים, מכל החלונות, מכל הצדדים, אפילו אבני הרחוב, מורים עלי באצבע ואומרים: 'הריהו מסומן!'".[3] בספרו "בית הבובות" תיאר די-נור את תהליך ההסתגלות של היהודים לענידת הטלאי:

"בראשונה, כשיצאה הגזירה מלפני הגרמנים שעל כל היהודים לענוד את אות־הקלון היהודי על זרועם השמאלית, הכאיב הדבר... לכתחילה נמנעו רבים מלצאת אל הרחוב, לבל ייראו באות־הקלון על זרועם. לאחר זמן קצר נהפך הדבר להרגל... החיים בגיטו שוב נהגו כמנהגם, ואיש לא שם אל לב, אף לא זכר, כי על שרוולו השמאלי כרוך אות־הקלון. אדרבה: הורים הקפידו על ילדיהם וילדים על הוריהם, לפני יציאתם אל הרחוב, לבל ישכחו, חלילה, לענוד את אות־הקלון. בבתים מסודרים הייתה תלויה מעל לכף־המנעול של הדלת הפונה לרחוב הכתובת: 'כלום לא שכחת את אות־הקלון?!' הייתה זו מעין מזוזה חדשה... במשפחות שבהן עדיין הקפידו על הניקיון, הייתה האם כובסת בשארית הסבון שברשותה את כל סרטי־הקלון, למען ינעדו הילדים בשבת...כלות בגיטו הגישו שי לחתניהן סרטי־קלון עשויים משי, אשר רקמו עליהם בחוטי משי כחול את המלה הגרמנית JUDE בתוך מגן־דוד... וכך התרגלו הכל להיות מסומנים. ואז יצאה הגזירה החדשה: 'אות־היהודים יהא תפור על מקום הלב!' בתחילה הכאיב גם זה, ואולם מיד התרגלו לכך... דעת רבים הייתה נוחה משינוי זה, שכן אות־היהודים התפוּר לבגד פוטר אותם מן הדאגה התמידית שמא ישכחוהו ויצאו אל הרחוב בלתי־מסומנים".[4]

כחלק מהסכם השילומים ופיצויים ששולמו ליהודים נפגע הנאצים, החלו הגרמנים בשלב מסוים לשלם פיצוי על שחייבו יהודים לשאת בגטאות טלאי זיהוי על בגדיהם. במסמכים הגרמניים הוא כונה "הכוכב היהודי" או "כוכב היהודים".[5]

בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-20 הורה משטר הטליבאן באפגניסטן על חובת נשיאת טלאי צהוב להינדים.[6][7]

ייצוגיו בתרבות הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטלאי הצהוב הפך לאחד מסמליה המובהקים והעגומים של השואה, לצד תאי הגזים, המשרפות ומחנות ההשמדה, והוא מיוצג גם בהקשרים אחרים בתרבות הישראלית:

  • אנדרטת "הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה" של האמן גרשון קניספל (הממוקמת בחיפה) מעוצבת בצורת טלאי צהוב תלת-ממדי.
  • צבע החולצה של שחקני קבוצת הכדורגל מכבי תל אביב נקבע לצהוב בעקבות רעיון של השחקן יוסף מרימוביץ' כאות הזדהות עם יהדות אירופה.
  • לעיטור הגבורה של צה"ל נבחר הצבע הצהוב בשל הטלאי הצהוב שהוצמד ליהודים במזרח אירופה במהלך השואה. בראש הוועדה שהמליצה על עיצובם של עיטורי צה"ל עמד האלוף אפרים בן ארצי, אשר נימק את בחירת הצבע לעיטור באומרו כי: "בחירת הרקע הצהוב לעיטור הגבוה ביותר בא כמשקל שכנגד לניסיון להטיל קלון בצבע זה על יהודים מאז המאה השביעית והרצל חוזה המדינה כתב כי אות הגבורה היהודי צריך לשאת את הצבע הצהוב".[8]

שימוש בטלאי הצהוב בשיח הפוליטי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגנה בעד זכויות פליטים בארצות הברית, ניו יורק, 2017

בעבר היו גורמים פוליטיים שונים בישראל שעשו שימוש בסמל הטלאי הצהוב על מנת לזעזע את דעת הקהל בארץ ובכך להעביר את מסריהם הפוליטיים:

לוח זמנים היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 717-720 עומר השני ציווה על היהודים לענוד סימן מזהה ליהדותם (שנקרא giyār)
  • 847–61 אל-מתוכל הראשון תמך בפקודה המקורית והרחיב אותה.
  • 887/8 המושל הסרצני של סיציליה הוראה ליהודים לענוד טלאי בצורת חמור על בגדיהם, ללבוש חגורה בצבע צהוב ולחבוש כובע מיוחד.[12]

סוגי טלאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב גלר, הטלאי הצהוב ברומניה, ילקוט מורשת, ס"ב, תשנ"ז-1997, עמ' 53 - 65.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטלאי הצהוב - סרטון מתוך אתר יד ושם

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תיאודור הרצל, אלטנוילנד, ספר ראשון, פרק ב'.
  2. ^ גזירת הטלאי הצהוב בגרמניה נכנסה לתקפה, הצופה, 24 בספטמבר 1941
  3. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הקדמה: הטריפ של ק. צטניק, עמ' 7–8.
  4. ^ ק. צטניק, בית הבובות, 10, ד, עמ' 131.
  5. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ד, 2, עמ' 229.
  6. ^ זאב ברקן, אלבום הטלאי הצהוב, באתר nuritha.co.il, ‏ 9 במאי 2009.
  7. ^ איי.פי, אפגניסטן: מאמיני ההינדו ייאלצו לענוד סמל מזהה, באתר ynet, 23 במאי 2001.
  8. ^ שלי פריד, הרקע הצהוב של עיטורי הגבורה: המפגש בין שואה יהודית לגבורה ישראלית, זמנים גיליון 70, עמ' 35–47, 2000, כפי שהובא ב"אתר הגבורה".
  9. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ד, 2, עמ' 198.
  10. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ז, 2, עמ' 373.
  11. ^ בועז פיילר ויואב מלכה, ירושלים: הפגינו עם טלאי צהוב נגד "הדרת חרדים", באתר ynet, 31 בדצמבר 2011
  12. ^ Jewish Badge, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)


השואה
מושגים מרכזיים
מונחוןכרונולוגיה של השואהאנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
Yellow star Jude Jew.svg
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספיםנשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקובמורדים יהודים בשואה
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואהחסידי אומות העולםמברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודית
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה: זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספיםאנדרטאות להנצחת השואהמצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואה
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשוחוקרי שואה נוספים
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל