גלואר (אונייה, 1859)
 | |
| "גלוּאַר", ציור מאת לואי דה ברטון, 1859 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | פריגטת קיטור ומפרשים מחופת שריון |
| צי | הצי הצרפתי |
| דגל הצי |
 |
| סדרה | "גלואר" |
| סדרה קודמת | אין |
| סדרה עוקבת | "קורון" (Courrone) |
| אוניות בסדרה | "גלואר", "נורמנדי", "אינבינסיבל" |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה | מספנת הצי בטולון (Mourillon Arsenal) |
| תחילת הבנייה | 4 במרץ 1858 |
| הושקה | 24 בנובמבר 1859 |
| תקופת הפעילות | אוגוסט 1860 – 1879 (כ־18 שנים) |
| אחריתה | נגרטה, 1883 |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | 5,618 טון |
| אורך | 78.2 מ' |
| רוחב | 17.0 מ' |
| שוקע | 8.48 מ' |
| מהירות | 13 קשרים (24 קמ"ש) |
| גודל הצוות | 570 קצינים ומלחים |
| מספר תרנים | 3 תרנים |
| סוג המעטה | מעטה ברקנטינה |
| הנעה | מנוע קיטור בעל הספק אינדיקטורי[1] 2,500 כוחות סוס, 8 דודי קיטור. |
| צורת הנעה | מדחף |
| שריון | עובי שריון הגוף 120 מ"מ |
| חימוש |
36 תותחי 164 מ"מ (Mle 1858) מחורקי-קדח ונטעני-לוע אחרי 1868: 6 תותחי 240 מ"מ (Mle 1864) נטעני-מכנס, 2 תותחי 192 מ"מ (Mle 1866) נטעני-מכנס. |
"גלוּאַר" (בצרפתית: Gloire) הייתה פריגטת קיטור ומפרשים חדשנית של הצי הצרפתי שהושקה ב-1859. גופה העשוי עץ כוסה בלוחות שריון מברזל, ועל כן היא נחשבת לאונייה מחופת השריון הראשונה בהיסטוריה. היא תוכננה על ידי הארכיטקט הימי הצרפתי אַנרי דֶּפִּי דה לוֹמֵה (אנ') כמענה לחידושים בארטילריה הימית: תותחי פֶּקְסָה (Paixhans) ותותחים מחורקי-קדח שירו פגזים נפיצים (explosive shells), אשר אוניות הקו העשויות עץ לא יכלו לעמוד בפניהם. כמו אוניות המלחמה בנות תקופתה גם היא נשאה את תותחיה לאורך הדפנות. הידיעות על בנייתה של "גלוּאַר" עוררו דאגה בבריטניה, בעקבותיה נפתח מרוץ חימוש ימי נוסף בין שתי המדינות. "ווֹרִיוֹר" הבריטית הושקה שנה אחרי "גלואר" והייתה גם היא פריגטת קיטור ומפרשים, גדולה ממנה כמעט פי שניים, אך גופה נבנה מברזל וחופה בלוחות שריון, ועל כן היא נחשבת לאוניית המלחמה המודרנית הראשונה.
הרקע לבניית האונייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרב סינופ (1853) בתחילת מלחמת קרים מסמל לדעת חוקרים רבים את קיצה של אוניית המפרשים המלחמתית העשויה עץ ואת הולדת יורשתה – אוניית הקיטור המלחמתית מחופת השריון.[2] הקרב התחולל מול עיר הנמל סינופ, בדרומו של הים השחור, בין הצי הרוסי הקיסרי לצי העות'מאני, ובמהלכו השתמשו האוניות הרוסיות, בפעם הראשונה בתולדות הלוחמה הימית, בפגזים נפיצים שנורו מתותחי פקסה. הפגזים חוללו שמות באוניות הצי העות'מאני המסוגר בנמל והשמידו אותו לגמרי. הפגז הנפיץ, בניגוד לכדור התותח המלא (shot, round) או לפגז הרגיל (shell), חדר ללא כל קושי בעד גופי העץ של האוניות ואחר כך התפוצץ, כשהוא גורם לשריפה ולאבידות בתוך האונייה.
אירוע נוסף שהשפיע על פיתוחה של אוניית המלחמה מחופת השריון היה קרב קינבורן (1855), שניטש בשלביה האחרונים של המלחמה, ובמהלכו הרעישה שייטת אנגלית-צרפתית את מבצרי החוף הרוסיים בחצי האי קינבורן (אנ'), בחוף הצפוני של הים השחור. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה נטלו חלק בקרב ימי גם שלוש סוללות תותחים מושטות מחופות-שריון, שהיו חלק מן השייטת הצרפתית. דפנותיהן המשופעות חוּפּוּ בלוחות שריון ברזל בעובי 11.5 ס"מ וגב העץ היה בעובי 43 ס"מ; כל אחת הייתה חמושה ב-22 תותחי 50 ליטראות. "כדורי התותחים [ממבצרי החוף] ניתכו עליהן ללא הפוגה, ומספרים כי על אחת מהן – "דֶּבַסטַסיוֹן" – שישים ושבע פעמים, אך הם לא חדרו את לוחות הברזל העבים, ולכל היותר עיקמו אותם בשיעור שאינו עולה על אינץ' וחצי; אומנם עשרה אנשים נהרגו ונפצעו בסוללה מושטת זו, אך מכדור-תותח ופגז שחדרו דרך אשנבי הירי."[3]
הצרפתים היו הראשונים לנקוט צעדים מעשיים. ב-1855 הורה משרד הצי לעצור את הזמנתן של אוניות מערכה מדחפיות חדשות עשויות עץ,[4] להסב רק את אוניות הקו הישנות שבמצבת הצי, ולהמשיך בניסויים למציאת לוחות השריון היעילים ביותר. בינואר 1857 מונה דֶּפִּי דה לוֹמֵה בן הארבעים למפקח על בניין האוניות של הצי הצרפתי. דה לומה, שהשתלם בבריטניה ב-1842 וראה את אוניית הנוסעים החדשנית "גרייט בריטיין" בבניינה, היה חסיד הבנייה של אוניות ברזל מונעות על ידי מדחף; שנתיים אחר כך אף פרסם חיבור בשם Mémoire sur la construction des bâtiments en fer. בנובמבר 1857 הגיש את תוכניותיו לבניית אוניות מחופות-שריון, ושנה אחר כך הסדיר את הזמנת הבנייה של שש אוניות מסוג זה, שלוש מעץ ושלוש מברזל. דרישה לזרז את בניית האוניות החדישות הגיעה מכיוונו של נפוליאון השלישי מלך צרפת; הוא ביקש לנצל את השינוי במאזן הכוחות הימי כדי ללחוץ על בריטניה להסכים לסדר המדיני החדש באירופה שהגה אחרי חוזה פריז (1856).[5]
האדמירליות הבריטית לא התעלמה מאוניית המלחמה מחופת השריון. סר בולדווין ווקר (אנ'), המפקח על בניין האוניות של הצי (אנ'), סבר כי כל עוד נשמר מאזן הכוחות בין ציי צרפת ובריטניה באוניות מערכה, על הצי המלכותי להמשיך בניסויים, ומה גם שתקציב הצי קוצץ בשיעור רב אחרי מלחמת קרים. אולם אם צרפת תתחיל לבנות אוניות מחופות שריון, תיגש גם בריטניה ללא דיחוי לבניית אוניות מסוג זה. ואומנם, כשהגיעו הידיעות במאי 1858 על הזמנת הבנייה של "גלואר" וחמש האוניות הנוספות, מיהר הצי להזמין את בנייתן של שש אוניות מחופות שריון: שתיים בעלות גוף עץ ממספנות הצי המלכותי וארבע בעלות גוף ברזל ממספנות אזרחיות, שניסיונן בבנייה בברזל היה גדול יותר.[5]
מבנה האונייה ותיאורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
"גלואר" הייתה האונייה הראשונה בסדרה של שלוש אוניות מחופות שריון עשויות עץ מדגם הנושא את שמה.(אנ') אחיותיה לסדרה היו "אינבינסיבל" ו"נורמנדי", ושלושתן תוכננו לשמש אוניות מערכה, כלומר ליטול חלק בקרבות בין ציים. היא הייתה בעלת סיפון תותחים אחד, ועל כן נקראת broadside ironclad, אונייה מחופת שריון שתותחיה מסודרים למלוא אורך הדפנות.
אורכה של "גלואר" היה 78.2 מ', רוחבה 17.0 מ', השוקע המרבי 8.48 מ', עומק הספנה 10.67 מ' וההדחק 5,618 טון.[6][7]
היות "גלואר" אונייה חדשנית וראשונה מסוגה מסתירה לעיתים את חסרונותיה, שנבעו הן מהחולשה התעשייתית של צרפת באותה תקופה הן מן הדרישה הפוליטית להאיץ את הבנייה.[5] החיסרון העיקרי היה גוף העץ. מפעלי הברזל בצרפת יכלו לספק ברזל לבניית אונייה אחת בשנה בלבד, ומשום כך רק "קורון" (אנ'), אחותה למחצה של "גלואר" והרביעית מתוך שש האוניות המתוכננות, נבנתה מברזל. גוף העץ הגביל את אורכה של האונייה, לא איפשר את חלוקתה למדורים אטומים, ואורך חייה היה כמובן קצר יותר. זאת ועוד, יציבותה של "גלואר" הייתה פגומה, והיא היטלטלה והתנדנדה בכבדות בים גלי. אשנבי התותחים נמצאו בגובה של 6 רגל לערך מעל קו המים, ובים סוער נחוץ היה לסגור ולאטום אותם.[5]
ההנעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנוע הקיטור היה דו-דרגתי אופקי מסוג טלטל מהופך, שסובב מדחף שישה להבים בקוטר 5.8 מ'. הספקו האינדיקטורי 2,500 כוחות סוס.[1] את הקיטור סיפקו 8 דודים אובליים מתוצרת Indert. קיבולת הפחם הייתה 675 טון, והיא הספיקה להפלגה למרחק 2,500 מייל במהירות 8 קשרים.[6][7][8]
מלבד המנוע הותקן באונייה על פי התכנון המקורי מעטה מפרשים של ברקנטינה (שלושה תרנים, על הקדמי שלושה מפרשי רוחביים ועל הראשי והאחורי מפרשי גף אורכיים); שטח המפרשים היה כ-1,100 מ"ר. מאוחר יותר הוא הוחלף במעטה רוחבי שלם (full rigged ship) – שלושה תרנים, ועל כל אחד מהם שלושה מפרשים רוחביים: תחתי, עילי ועלעילי); שטח המפרשים היה כ-2,500 מ"ר. לימים, בשל טלטולי האונייה בים הפתוח, הוקטן שטח המפרשים.[6][7][8]
החימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
האונייה חומשה ב-36 תותחים מחורקי-קדח ונטעני-מכנס בקוטר 6.5 אינץ', 14 בכל צד של סיפון התותחים היחיד, 2 תותחים על מקבע סובב בחרטום ו-4 על מקבע סובב בירכתיים. שני תותחים נוספים הוצבו על הסיפון העליון ושימשו כתותחי מרדף. הם ירו פגזים במשקל 99 ליטראות (44.9 ק"ג) במהירות לוע של 322 מטרים בשנייה בלבד, אך לא היו יעילים נגד שריון.[9] ב-1868 הוחלפו בתותחים נטעני-מכנס ומחורקי-קדח, מודל 1864. ארבעה מבין ששת תותחי 194 מ"מ ושמונה של 240 מ"מ הוצבו באמצע סיפון התותחים, ושניים נוספים ש 194 מ"מ החליפו את תותחי המרדף המקוריים.[6]
השריון[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוחות שריון הברזל, בעובי 120 מ"מ, כיסו את גוף העץ של האונייה מחרטום לירכתיים עד לגובה 5.4 מ' מעל קו המים ו-2 מ' מתחתיו. עובי דפנות העץ היה 76 ס"מ.[8] לאוניות מדגם "גלואר" היה גם צריח ניתוב (conning tower) ולו דפנות משוריינות בעובי 100 מ"מ והוא פתוח מלמעלה.[7]
קורות שירותה בצי[עריכת קוד מקור | עריכה]
"גלואר" לא השתתפה מעולם בקרב ימי, ואף לא יצאה להפלגות אוקיאניות. השקתן של אוניות מחופות שריון עשויות ברזל ומתקדמות ממנה הותירה אותה מאחור. ב-1866 האונייה שופצה, ב-1879 הוצאה משירות פעיל, וב-1883 נמכרה ונגרטה. אחותה למחצה, "קורון" העשויה ברזל, האריכה ימים עד 1930.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- de Balincourt, Captain and Vincent-Bréchignac, Captain (1974). "The French Navy of Yesterday: Ironclad Frigates, Part I". F.P.D.S. Newsletter. II (2): 12–15, 18.
- Batley, Rebecca (2022). "The Glorie and Warrior – The Birth of the Ironclads". USNI, Naval History Magazine, August 2022. Online issue, subscription required.
- Campbell, N. J. M. (1979). "France". In Chesneau, Roger & Kolesnik, Eugene M. (eds.). Conway's All the World's Fighting Ships 1860–1905. Greenwich, Conway Maritime Press.
- Campbell, John (1992). Chapter 10: "Naval Armaments and Armour" in: Robert Gardiner (editor), Steam, Steel and Shellfire – The Steam Warship 1815–1905. London, Conway Maritime Press.
- Gille, Eric (1999). Cent ans de cuirassés français. Nantes, Marines.
- Lambert, Andrew (1992). Chapter 3: "Iron Hulls and Armour Plate" in: Robert Gardiner (editor), Steam, Steel and Shellfire – The Steam Warship 1815–1905. London, Conway Maritime Press.
- Lieut. Jacob W. Miller (1879). "The Development of Armor as Applied to Ships". USNI, Proceedings, December 1879. e-text and digitized copy, subscription required.
- Potter, E.B. (1981). Sea Power – A Naval History. Annapolis, Maryland, Naval Institute Press.
- Lieut.-Com. James H. Sears, U. S. Navy. "On Naval Operations of the Crimean War". USNI, Proceedings, July 1902. e-text and Digitized copy, subscription required.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 הספק אינדיקטורי (indicated horsepower) הוא ההספק "ברוטו" של המנוע, המחושב על פי לחץ הקיטור המשתנה השורר בצילינדר בזמן עבודתו. הלחץ והנפח המשתנה של הקיטור בצילינדר נמדדים באמצעות מכשיר הנקרא "אינדיקטור", ומכאן השם.(אנ')
- ^ Potter (1981), p. 118; Lambert (1992), p. 53; Batley (2022).
- ^ Miller (1879).
- ^ "אוניית מערכה" (battle ship) היה בתקופת המעבר ממפרשים לקיטור כינוייה של אוניית מלחמה עשויה עץ, גדולת־ממדים וכבדת־חימוש, שהונעה על ידי מנוע קיטור ומפרשים. היא הייתה יורשתה של אוניית הקו (ship of the line, line of battle ship), ונועדה כמוה ליטול חלק בקרבות בין ציים.
- ^ 1 2 3 4 Lambert (1992), p. 53–54.
- ^ 1 2 3 4 Gille (1999), p.23.
- ^ 1 2 3 4 Campbell (1979), p. 286.
- ^ 1 2 3 Balincourt (1974).
- ^ Campbell (1992), p. 159.